אדמה הוא ישר. עשה לשירה ערוגות פרחים. בנה פרגולה. גם בבית עצמו הרגישו מיד יד גברית חזקה. לא, שירה בחרה נכון את בעלה. בלי ספק נכון. נוסף לכך יגאל גם עבד קשה והרוויח יפה, תמיד משתדל לשמח את שירה במתנות.
“את הרי בכלל לא אהבת אותי,” אמר פעם בקול עייף. “התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו, כשהתחלתי להתרופף… תעזבי אותי?”
“לא אעזוב!” הבטיחה שירה וחיבקה אותו חזק. “אתה הבעל הכי טוב, ואני לא אוותר עליך לעולם…”
יגאל התקשה להאמין. מצב רוחו היה ירוד מאוד.
שירה חיה עשרים וחמש שנה כנשואה, וגם כל השנים האלה המשיכה למשוך תשומת לב מהגברים בסביבתה. אפילו בנעוריה הייתה מהמבוקשות בכתה.
ולמעשה, כבר בבית הספר רוב הבנים התרוצצו דווקא אחרי שירה. והיא אפילו לא הייתה היפה בבנות.
היא לא התגרשה מבעלה, אף שלפעמים היה דמות מורכבת ולא פשוטה.
לא, שירה נשארה לצד עידן עד יומו האחרון. הם גדלו יחד בת, חיתנו אותה. החתן לקח את יהל בדילוג לאיטליה, משם היו שולחים תמונות יפות ומזמינים אותם לבקר. הם, שירה ועידן, בסוף בכלל לא נסעו אולי יום אחד שירה עוד תגיע אליהם. עכשיו זה כבר מאוחר; עידן איננו.
בעלה של שירה נהרג בתאונת דרכים. כל-כך מוזר אחר כך התברר, כנראה לא הרגיש טוב בזמן הנהיגה. אולי התעלף לרגע, איבד שליטה.
“אולי הוא פשוט איבד הכרה?” שירה תהתה בקול.
“את זה כבר לעולם לא נדע,” נאנחה חברתה הטובה, עדנה, רופאה בבית החולים. “הסיבה פגיעות מרובות, לא תואמות חיים.”
שירה הייתה באלם. עדנה עזרה לה לארגן הכול.
היא ביררה בפרוטקציה את כל הפרטים. עידן נקבר, ושירה נותרה לבדה בבית הענק שבנו יחד שנים.
לא, הבית לא היה עצום כשלשניים, ואם הגיעו אורחים דווקא הרגיש קטן. אבל עבור אחת אישה לבד היה גדול, ואולי גם עול.
בית זה בית. בו תמיד צריכה יד גברית חזקה
יהל באה להיפרד מאביה. תוך כדי, שוחחו היא ואמא על מכירת הבית, קניית דירה ואפשרות ששירה תעבור אליה.
“לא ולא!” קראה שירה, “בשביל זה בניתי את הבית, כדי למכור אותו?! ולאיטליה שלך אני לא רוצה. ראיתי את איטליה”
“אמא!”
“את כזו תמימה, יהלי,” שירה חייכה בין דמעות. “סתם אני מתבדחת.”
“אם את מתבדחת, אז אולי לא נורא.”
הכול היה מורכב, והנפטר, עידן, היה גם הוא כזה. מצד אחד, אהב ודאג. מצד שני, לפעמים היה תזזיתי, הצליח להוציא משירה את כל העצבים. תמיד התחרט, התנצל, ושירה לא הייתה טיפוס שנאחז בטינה. ככה חיו. עשרים וחמש שנה! לא הגיוני…
יהל חזרה לביתה בעלה היה עסוק, והיא רצתה לשמור על הבית חם. שירה נשארה לבד.
בתוך תוכה, ידעה זה לא יהיה להרבה זמן.
וכן; חצי שנה חלפה, הדמעות יבשׁו, ומתברר שכבר נוצר מעגל מחזרים קטן מסביבה.
אפילו אמא של שירה לא הבינה מה כולם מוצאים בה.
“מה יש בך שאין באחרות? נופלים עלייך כאילו את מלכת היופי, ואת אפילו לא יש פה משהו שאני לא מבינה?”
“את טובה אליי, אמא,” שירה חייכה, מתאפרת מול המראה. “יופי לא משמעותי. אישה צריכה להיות מיוחדת, כריזמטית, עם קסם אישי.”
“טוב, תעזבי כבר, אחרת החתן יתעייף וילך,” אמא חייכה.
“יבוא אחר במקומו,” משכה שירה בכתפיה.
עברו כמעט שלושים שנה מאז השיחה ההיא עם אמא, אבל דבר לא השתנה. כל השנים, חברות התלוננו שהכול גברים תפוסים, ואין למי להתחתן אחרי גיל ארבעים אבל שירה לא הכירה את הבעיה הזו. אפילו בגיל ארבעים ושש היו לה שני מחזרים, ושניהם ראויים.
ליבה נטה לארז; מאוד מצא חן בעיניה נאה, אינטליגנט, שיחה קולחת, נעימה. לא התביישה בו מחוץ לבית, להפך.
אבל ארז היה מאסטר בעיקר בדיבור. שירה, עם כל הניסיון, הבינה הוא לא האיש לחיים, לא יתאים לבית הגדול שלה.
המחזר השני, יגאל, היה גבר יציב ופשוט. לא אחד שכותבים עליו שירים, אבל איש עבודה; כל מה שהוא נוגע בו, חי, פועל, נבנה. איש עם זהב בידיים ולב טוב, אבל עם עמוד שדרה.
עם אשתו יהיה רך ועדין, ואם צריך יהפוך הרים בשבילה. שירה נמשכה פחות ליגאל הגיון נשי תמוה.
הוא אף פעם לא הפליא אותה במילים יפות. יגאל פיכח היה אדם של שתיקה. אבל אחרי דרינק, היה מספר סיפור מצחיק או בדיחה.
לשתות הוא באמת יכול היה הרבה, אבל מייד מתאושש, מתקלח קר וחוזר לפעילות. שקט, ענייני. היא בחרה בו.
ארז נפגע מכך שדיבורי החן לא הועילו, וחתך.
שירה נישאה ליגאל, שהוא היה מאושר כל כך. בחתונה שתה קצת יותר מדי, שר ורקד עד שנפל מהרגליים.
“וואהו, בקושי עברה שנה מאז שעידן הלך, וכבר את מתחתנת!” צחקה עדנה. “נשים פה בישראל מחפשות גבר עם פנס בשמש, ואת? רק יוצאת מהבית תור מחזרים!”
“אל תגידי ‘מה מוצאים בך’, כן?”
“מה, אני לא אגיד כלום. אבל שתמיד היית מבוקשת, זה נכון.”
“אני בעצמי לא יודעת מה הם מוצאים בי. תשאלי את אמא שלי.”
שירה קרצה אליה וחזרה לרקוד. כשבעלה ניגש, הזמין אותה פיזזה בשמחה, מרפאת שאריות של ספקות.
מה אם יגאל פשוט ותמים? לפחות הוא חזק, בעל ידיים טובות, ומבנהו לא רע בכלל. ואם שותק רוב הזמן זה לא בהכרח רע.
מה היה לי עם ארז? הרי עם דיבורים אי אפשר לבנות חיים.
תוך כמה חודשים, יגאל הפך את גינת שירה לגן עדן. נעקרו עצים מיותרים, האדמה הוחלקה, פרגולה נבנתה, ערוגות פורחות, וגם בתוך הבית הכול בהשגחה טובה.
נכון, שירה עשתה בחירה טובה. יגאל גם הרוויח יפה השתדל לפנק אותה, קנה לה מתנות בלי סוף.
כשהשוותה את חייה עמו לתקופת עידן כעסה בלבה שלא פגשה אותו קודם. גבר של זהב!
בקיץ היו צולים על המנגל בחצר, אוכלים יחד בפרגולה שיֵגאל בנה והתקין שם שולחן עץ וספסלים.
שירה, אחרי מנת שיפוד עוף, חייכה באושר. יגאל הביט בה מרוצה.
“מה קרה, יגאל?”
“סתם. כיף לי לראות אותך.”
אשתו הראשונה הייתה קרה, מעולם לא חשב שימצא עוד אישה חמה כזו.
הם שמחו באושרם ארבע שנים עד שיגאל התחיל להרגיש חלש, עייף, יורד במשקל בלי סיבה. ואם שתה היה גרוע יותר.
“צריך רופא, יגאל!” נבהלה שירה. “ברור שמשהו קורה פה.”
“שטויות, שירונת, יעבור לבד!”
“מה זה, ימי הביניים? אם לא יעבור? אתה פשוט חושש? כמו רוב הגברים בארץ מפחד מרופאים?”
“לא.”
יגאל לא רצה לספר מה באמת מפחיד אותו שמא יגלה מחלה קשה, ואז שירה תעזוב אותו. מי תרצה לחיות עם חולה?
הוא הרי ידע ששירה בחרה בו משיקול שכלי, לא מאהבת נפש. אבל הוא דווקא אהב אותה יותר מהכול.
ראה אותה פעם בסופר, מתבלבלת, לא מוצאת ארנק הלב נשבה מיד. ההתבלבלות המקסימה הזו נגעה בו.
רצה להרים אותה בזרועותיו ולהגן עליה לנצח. אמנם, אמו, שושנה, לא הבינה: “מה מצאת בה, בן שלי? לא יפה, לא צעירה, ואתה עוד יכול לכבוש כל צעירה שתרצה.”
הוא לא רצה אף אחת חוץ משירה. אבל עכשיו, אם חולה יהיה תישאר איתו?
לא הצליחה לשכנע אותו לבדק. בערב שבת היו עדנה ובעלה, ברוך, אצלם. יגאל עם ברוך שתו בירה וצלוי מנגל. עדנה, במטבח, חשפה בפני שירה:
“תגידי, יגאל חולה?”
“אין לי מושג!” התפרצה שירה. “אני מתחננת שילך, והוא כלום! את רופאה, מה את חושבת? הרי הוא לא בריא.”
“נראה פחות טוב. רזה. קצת צהוב בעור.”
“אלוהים! עדנה, תעזרי לי. אולי אותך הוא ישמע? את רופאה!”
עדנה הסתכלה ארוכות בחברתה.
“שירה את אוהבת אותו? אני זוכרת שהיססת…”
שירה נשכה שפתיים ולא ענתה.
עדנה לא הספיקה לשכנע; יגאל התעלף באמצע סעודה. הזמינו מגן דוד. שירה הצטרפה לבית החולים, החזיקה את ידו כל הדרך והתפללה.
נותח כמעט מייד.
“יש גידול בכבד.”
“סרטן?!” נבהלה שירה.
“ממתינים לתשובות.”
הגידול היה שפיר, אבל גודלו היה משמעותי. יגאל סבל קשות.
הרופאים אסרו עליו כמעט הכול; השיקום צפוי להיות ארוך לא בטוח שיתאושש לגמרי.
יגאל שקע בשקט. אמא באה לבקר.
שירה בעבודה, אמא הגיעה בצהריים, עם אוכל מבית.
“בן שלי, למה אתה מדוכא? ניצלת! אין סרטן! צריך לשמוח, לא?”
“אני לא רוצה לאכול.”
“אתה חייב. מה קרה? שירה באה?”
“באה בינתיים.” ענה יגאל.
“אתה פוחד? מה, שתעזוב? שטויות.”
“אני אפס. לא יכול לעבוד, כלום לא יכול. עוד מעט חמישים ואני כבר כביכול נכה? מי צריך נכה?”
“שירה הגיעה. מה קורה כאן, צועקים?” שירה נכנסה, רחצה ידיים והתקרבה אליו.
“מה קרה, נכה? כל הגפיים במקום. תן לפצע להחלים. ואני קראתי על כבד איבר שמתחדש! חמישים ואחת אחוז ודי הוא חוזר לעצמו. אצלך שישים אחוז, זה נהדר. תן זמן.”
“ואם אין לי זמן?”
“מה זאת אומרת?”
“יש לי?”
“הכל בסדר!”
יגאל שוחרר הביתה. זו הייתה התקופה הכי קשה כל פעולה גופנית קטנה התישה אותו. וכעת יום הולדת עגול בפתח, וזה הכניס אותו לעצב: לא אוכל, לא שתייה. מזל טוב.
אבל שירה לא התרשמה נהנתה איתו גם מארוחות דיאטטיות.
“שירונת,” אמר, עם הזמן, באי נוחות. “מה יהיה איתנו?”
“מה זאת אומרת?”
“ככה אני בקושי מחלים. תעזבי אותי? תגידי לי כבר…”
“למה שאעזוב? טוב לי איתך.”
“כשעבדתי, הכול היה טוב. עכשיו? לי עצמי רע עם עצמי.”
“עוד שטויות. תתעודד!”
“אני משתדל. אבל זה קשה. עייף מכלום.”
שירה חיבקה אותו מאחור, לחשה ליד אוזנו: “אני אוהבת אותך. בלי למה, בלי תנאים. תבריא בקצב שלך.”
“אמיתית?”
“הכי!”
היא לא עזבה. הוא עדיין מחלים, אבל מתקדם.
שירה הכינה לו יום הולדת קטן, בלי אלכוהול חזק; חברים באו, ישבו בפרגולה, שיחקו קלפים.
“אתה בר מזל שירה איתך,” אמרו החברים בפרידה.
“עכשיו תלכו לשתות בלי?”
צחקו. נפרדו. בערב הוא ושירה ישבו על הספסל בחוץ, מביטים בכוכבים. מאושרים. באותו ערב, אחרי חודשים, הרגיש פתאום יגאל תקווה חדשה.
האמין שיתחזק שוב. וששירה, באמת ובתמים, לא תעזוב אותו לעולם. הוא חיבק אותה.
“מה קרה, יגאל?”
“כל טוב!”
“סוף סוף,” חייכה שירה, נישקה אותו.
ושניהם חייכו כי החיים לפעמים מפתיעים; ומה שחשוב באמת זה מי בוחר להישאר יחד, גם כשהכול לא מושלם. לפעמים, זהו מוסר ההשכל האמיתי: האהבה והקשר החזק הם הכוח שמרפא ומחיה הרבה יותר מכל דבר אחר.
