גבר נהנה מיום חופש וישב לישון, אך לפתע נשמע צלצול בדלת – מי הגיע כל כך מוקדם? כשפתח את הדלת, ראה אישה מבוגרת שאינה מוכרת לו, חיוורת ומפוחדת. “סליחה, למי את מחפשת?” שאל הגבר. “בן שלי, אתה לא מזהה את אמא שלך?” “אמא? היכנסי… את?!” מלמל בקושי. הגבר זכר היטב את היום שבו נלקחה ממנו אמו. הוא המתין שנים שתבוא לבית הילדים ותאסוף אותו. בסוף, הכאב דעך – סיים את לימודיו, התקבל לאוניברסיטה ופתח עסק מצליח. כששואלים אותו על הוריו, הוא משיב כי הם מתו. למד לחיות לבד, להיות עצמאי ובטוח בעצמו, ושום דבר לא רמז שהוא גדל בבית ילדים. אשתו, אפילו לא זכרה מתי איבדה את הזכויות ההוריות; בצעירותה שתתה רבות, ובשיכרון איבדה שליטה. ישבה בכלא, ושם חשבה על בנה, אך מעולם לא אהבה אותו – רק ריחמה עליו. כשהגיע בנה השני, חוותה רגשות אימהות עזים, הייתה מוכנה להגן עליו בכל מחיר. את הבן הגדול שכחה לחלוטין, ולמען הקטן עשתה הכול כדי שיהיה מאושר. הבן הצעיר גדל לדומה לאמו – סבב בבתי ילדים, ובגיל 15 הורשע לראשונה, אחר כך שוב וכעבור זמן נכלא. אמו ניסתה להציל אותו מהכלא, כי ידעה מה המתרחש מאחורי הסורגים. כשהבינה שהבן הבכור הצליח בחיים, החלה מיד לחפש אותו. וכעת היא יושבת אצלו בבית, שופכת דמעות, מנסה לגעת בו, ומספרת איך חיפשה, התפללה לבריאותו וקיוותה יום-יום שיפגוש אותו. הוא האמין לה, אך בפנים חש שעליו להתרחק. למרות כל החששות, שכר לה דירה, נתן כסף ואמר שתוכל לסמוך על עזרתו. מצד שני, החל לעקוב אחריה ולבחון אם כוונותיה אמיתיות. לקראת החג, הגבר הגיע לבית הילדים שבו גדל. נהג להביא לשם צעצועים ואוכל. פנתה אליו אחת המדריכות הוותיקות: “אמא שלך חיפשה את הכתובת שלך.” “תודה שעזרת לה.” “אבל תיזהר, היא רוצה להציל את הבן הקטן – כל מה שמעניין אותה זה כסף, אל תסמוך עליה! היא לא אוהבת אותך ומעולם לא אהבה.” “יש לי אח?” “כן, תשאל אותה בעצמך.” גוש התיישב לו בגרון, וכמעט לא הצליח לנשום. לא האמין שאמו שוב רוצה לבגוד בו, אך גבר על הרגשותיו והלך לדבר איתה. היא לא ציפתה ללחץ כזה, לא רצתה להודות שיש לו אח צעיר – פחדה שלא ירצה לעזור. ימים ספורים לאחר מכן הותקף הגבר והוכה קשות. החוליגנים שנתפסו הודו בפני המשטרה: אמו שכרה אותם, ביקשה לרצוח את הבן הבכור כדי לרשת אותו ולהבטיח חיים נוחים לבן הצעיר. בבית המשפט התחרטה, התחננה למחילה, אבל בנה הפסיק להאמין. “חייתי בלי אמא בעבר, ואחיה גם מעכשיו!” לחש בדמעות.

— ¡Nos quedaremos en tu casa un tiempo, porque no tenemos dinero para alquilar un piso! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. Aunque tengo 65 años, sigo viajando por distintos lugares y conociendo personas fascinantes. Recuerdo mi juventud con alegría y cierta melancolía. Entonces se podía pasar el verano donde uno quisiera: ir a la costa, acampar con amigos o lanzarse a navegar por cualquier río. ¡Y todo esto por muy poco dinero! Por desgracia, eso ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado relacionarme con gente nueva. Solía conocer personas tanto en la playa como en el teatro. Con muchos de ellos mantuve la amistad durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos las dos de vacaciones en el mismo hostal y nos despedimos como amigas. Pasaron varios años y a veces nos escribíamos cartas. Hasta que un día recibí un telegrama sin firmar. Solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Ven a recibirme!”. No entendía quién podía enviarme tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a ninguna parte. Pero a las cuatro de la mañana alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé petrificada de sorpresa: allí estaba Sara, con dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre. Traían una montaña de maletas. Mi marido y yo estábamos atónitos. Pero les dejamos pasar. Entonces Sara me preguntó: — “¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡es un gasto! — Perdonad, pero no sabíamos quién lo enviaba. — Bueno, me diste tu dirección. Aquí estoy. — Pensé que sólo íbamos a escribirnos cartas, nada más. Luego Sara me contó que una de las chicas acababa de terminar el bachillerato y quería ir a la universidad. El resto de la familia había venido para acompañarla. — ¡Nos vamos a quedar en tu casa! No tenemos dinero para pagar un piso ni un hotel. Me quedé paralizada. ¡Ni siquiera somos familia! ¿Por qué tenía que dejarles vivir conmigo? Teníamos que darles de comer tres veces al día. Trajeron algo de comida, pero nunca cocinaban: solo comían lo nuestro. Y yo tenía que atenderles a todos. Al cabo de tres días ya no pude más y les pedí a Sara y su familia que se marcharan. No me importaba adónde fueran. Entonces empezó la bronca. Sara rompió platos y gritaba histérica. No podía creer su actitud. Al final, Sara y los suyos empezaron a recoger sus cosas. Incluso se las apañaron para robarme el albornoz, varias toallas y, de algún modo, un cazo grande. No sé cómo se lo llevaron, pero el cazo simplemente desapareció. Así terminó mi amistad. ¡Gracias a Dios! Jamás he vuelto a saber nada de ella. ¡Qué cara más dura! Ahora soy muchísimo más cauta al conocer a gente nueva.

Nos quedaremos contigo un tiempo, porque no tenemos

00

הוא הפך את הגינה לגן עדן: בנה למרינה ערוגות פרחים ופרגולה, נתן לבית יד של גבר אמיתי. נכון עשתה מרינה שבחרה בו – וגם פירנס ודאג לה מתנות. — אבל הרי לא אהבת אותי. התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו תעזבי אותי כשאני חולה… — אני לא אעזוב! — אמרה מרינה וחיבקה את איגור. — אתה הבעל הכי טוב! בחיים לא אעזוב אותך… איגור התקשה להאמין באמת הזאת. מצב רוחו היה ירוד… מרינה הייתה נשואה עשרים וחמש שנה – ותמיד זכתה לתשומת לב מגברים, למרות שלא נחשבה יפהפייה. גם בלימודים, כולם רדפו אחריה. ולמרות זאת, לא עזבה את בעלה הראשון ודים – חיה איתו עד יומו האחרון. הבת דשה נישאה ועברה עם בן זוגה לאיטליה. ודים נהרג בתאונת דרכים – פתאום בלי התראה. נאמר שמן הסתם הרגיש לא טוב, הלב בגד בו. בתוך ההלם, עזרה החברֹה, הרופאה, לארגן הכול. מרינה נותרה לבד בבית שבנו יחד כל השנים. דשה הציעה למכור ולעבור לדירה או לאיטליה, אבל מרינה התעקשה: “לא לשם כך בניתי את הבית הזה!” ודים היה מורכב: מצד אחד חם ומסור, מצד שני לעיתים בלתי נסבל. אך ככלות הכול, חיו עשרים וחמש שנה… אחרי שדשה שבה לאיטליה, מרינה נשארה לבד—אך לא להרבה זמן; צבא מחזרים שוב הקיף אותה, אפילו בגיל 46. הלב נמשך לדמיטרי – איש נעים שיחה, אינטלקטואל. אך היה ברור שהוא לא מתאים כבן-זוג לחיים. המחזר השני, איגור, היה גבר פשוט עם ידיים של זהב ולב גדול: אמין, שקט, עבד קשה ורצה רק לשמח אותה. אליו בחרה להינשא. החברות התפלאו: איך שוב מצאת לעצמך גבר? מה יש בך? ומרינה חייכה: “לא חייבים יופי, צריך קסם אישי.” איגור שיפץ את הגינה, בנה ערוגות ופרגולה, פינק אותה, והשניים חגגו ערב-ערב במנגל בגינה. אבל אחרי ארבע שנים, איגור חלה – איבד משקל, התעייף מהר, מרינה הכריחה אותו ללכת לרופאים. תמיד פחד שיעזבו אותו כשהוא נחלש, כי הבין שמרינה נישאה לו מסיבות פרקטיות — אבל היא מעולם לא ויתרה עליו, חיזקה ונשארה לצדו, גם כשתהליך ההחלמה היה ארוך וקשה. איגור התקשה להתמודד עם המצב, אך מרינה עברה איתו את הכול, ארגנה לו יומולדת בלי אלכוהול, תמכה וסעדה. ובסוף, כשהבין שלא תעזוב אותו, חזר להרגיש טוב — והשניים ישבו יחד על מרפסת הבית שבנו בידיים, מתבוננים בכוכבים, מאושרים באמת.

אדמה הוא ישר. עשה לשירה ערוגות פרחים. בנה פרגולה.

00

את האדמה יישר. הכין למרינה ערוגות פרחים, בנה פרגולה, בכל פינה בבית הרגישה יד גברית חזקה. לא, מרינה בחרה לעצמה בעל נכון. ממש כך. וגם איגור עוד עבד והביא פרנסה, תמיד ניסה לפנק את מרינה במתנות — “מעולם לא באמת אהבת אותי. בלי אהבה התחתנת איתי. עכשיו תעזבי אותי כשאני חולה…” “לא אעזוב!” – ענתה מרינה וחיבקה את איגור. – “אתה הבעל הכי טוב! לעולם לא אעזוב אותך…” הוא לא הצליח להאמין שזה אמיתי. גם מצב הרוח של איגור היה ירוד… מרינה הייתה נשואה עשרים וחמש שנים, וכל השנים האלה המשיכה למשוך תשומת לב מגברים. גם בנעוריה הייתה בין המבוקשות. אבל לא רק בנעורים! כבר בבית הספר כמעט כל הבנים רדפו אחריה, ולא הייתה מיוחדת ביופייה. היא לא התגרשה מבעלה, אפילו שהיה דמות לא פשוטה. עד סוף חייו נשארה עם ודים. גידלו בת, חיתנו אותה. באיטליה עכשיו, שולחת תמונות יפות ומזמינה לביקור, אבל הם– ודים ומרינה– אף פעם לא התארגנו לנסוע. אולי מרינה עוד תיסע. ודים – זהו. בעלה של מרינה נהרג בתאונת דרכים. סתם כך… כנראה שקיבל אירוע לב בזמן הנהיגה, התבלבל, לא שלט ברכב. — אולי איבד הכרה? – שאלה מרינה. — לעולם כבר לא נדע — נאנחה חברתה, הרופאה, – סיבת המוות: פגיעות מרובות שאינן תואמות חיים. מרינה הייתה בהלם. חברתה אלונה עזרה לה בארגון הכל. היא גם דאגה לברר כל פרט בערוצים שלה. קברו את ודים ומרינה נשארה לבד בבית הגדול שבנתה איתו כל החיים. לשניים זה דווקא לא הרגיש כל כך גדול, במיוחד כשראו אורחים, אבל לאישה לבד – בית ענק, ואפילו נטל… בית זה בית. בו צריכה יד גברית… דשה באה להיפרד מאביה. שוחחה עם אמא על מכירת הבית, קניית דירה ואולי אפילו מעבר לאיטליה. “מה פתאום!” – קראה מרינה. – “לא בשביל זה בניתי את הבית הזה. ולאיטליה שלך אני לא רוצה. כבר ראיתי את איטליה ההיא…” — אמא! — את עדיין צעירה, דרינקה! – חייכה מרינה דרך הדמעות. – אני סתם צוחקת. — אם זה בצחוק – אז אולי באמת לא כזה גרוע. הכל היה לא חד-משמעי, וכך גם היה הנפטר עצמו. מצד אחד, ודים היה בעל דואג ואוהב. מצד שני – אדם של מצב רוח. לפעמים היה מתיך למרינה את כל העצבים, ואחר כך מתחרט ומתנצל, ומרינה – הייתה גם היא טיפוס נוח – לא עשתה סיפור מדברים כאלה. ככה חיו. עשרים וחמש שנה! לשגעת… דשה ביקרה וחזרה לה – בעלה עובד קשה, והיא רצתה להחזיק את הבית. מרינה נשארה לבד. אבל היא הכירה את עצמה – זה לא יימשך הרבה. וכך באמת היה. חצי שנה התחרטה, ואז כשנגבה דמעות גילתה כבר סביבה חבורה קטנה של מחזרים. אפילו אמא של מרינה תמיד הופתעה מכך שהבת שלה מבוקשת כל כך: — מה הם מוצאים בך? לא יפיפייה, לא מישהי מיוחדת, והם פשוט מתאהבים! — את טובה, אמא. – הייתה צוחקת מרינה כשסידרה את השפתון. – יופי זה כלום, אשה צריכה להיות עם קסם. עם שארם. — לכי כבר, בחורה! – הייתה אמא מתגלגלת מצחוק, – אחרת החתן יתעייף וילך. — יבוא אחר… – מרינה משכה בכתפיה באדישות. כמעט שלושים שנה עברו מאז אותה שיחה, ושום דבר לא השתנה. נשים נאנחות שאין גברים, אחרי גיל ארבעים אין בשביל מי להתחתן – ומרינה? לה יש בגיל ארבעים ושש שני חתנים – ושניהם טובים. הלב של מרינה נטה לדימיטרי. חתיך, אינטיליגנט, מעניין לדבר איתו, נעים לצאת איתו. אבל בדיוק לדבר הוא טוב – לחשוב על חיים משותפים היא הבינה שאינו מתאים. לא לבית גדול שלה. החתן השני, איגור, היה גבר פשוט, חזק בידיים, לא מדבר הרבה – אבל עושה, עובד, מתקן, בונה, נדיב ומתחשב. אשתו תקבל צייתן שיילחם למענה, יזיז הרים. אבל איגור דיבר פחות, לא הפליג במחמאות, וברוב הזמן פשוט שתק. אבל כשהיה שותה – פתאום סיפר בדיחות, תמך בשיחה. גם בעניין המשקאות – איגור שתה יותר מדי, אבל מחרת בבוקר כבר עמד על הרגלים. מרינה בחרה באיגור. דימיטרי נעלב והלך. מרינה נישאה לאיגור, והוא היה בעננים. בחתונה הרים כוסית, שר, רקד עד אפיסת כוחות. — נו בחיי, – חייכה אלונה, – רק שנה מאז שודים נפטר, וכבר חתונה! נשים מוצאות גבר רק בפנס, ואת – רק צאי מהבית. — את עוד תגידי: מה יש בך? את הרי לא יפה… — טוב, טוב, לא אגיד כלום. אבל שאת מבוקשת במיוחד – זה ודאי. — אני לא יודעת, אלונה… לכי תשאלי את אמא שלי. מרינה קרצה לה והלכה לרקוד עם בעלה. לאורך הריקוד הבריחה את הספקות האחרונים. אז מה אם איגור פשוט? אבל איזה חזק! ואיזה ידי זהב! ואפילו נראה נהדר. ואם כמעט תמיד שותק – אולי זה לפעמים טוב. ומה היה אם הייתה בוחרת בדימיטרי? מדיבורים יפים לא מבשלים מרק. תוך כמה חודשים איגור הפך את החצר לגן עדן – עקר עצים, יישר את הקרקע, שתל ערוגות, בנה פרגולה. בכל פינה בלטה היד הגברית. נכון בחרה מרינה בעל – נכון מאוד. וגם איגור עבד, פרנס וניסה כל הזמן לשמח את מרינה. היא השוותה את התקופה הקצרה הזו לכל עשרים וחמש השנים הראשונות, ובלב שלם הצטערה שלא הכירה את איגור קודם. גבר זהב! בערבים הכינו יחד על המנגל וישבו בפרגולה – איגור סידר שולחן וספסלים יפים מעץ. מרינה, מלאת שיפודים, התערסלה כמו חתולה. איגור הביט בה בחיוך. — מה קרה, איגור? — כלום. שמח לי. אשתו הראשונה הייתה נודניקית, הוא לא האמין שיזכה לאשה כזו טובה. הייתה להם אושר זוגי ארבע שנים, ואז פתאום איגור התחיל להרגיש לא טוב. נהיה עייף, רזה בלי סיבה, ואם שתה – היה קשה במיוחד. — איגור, צריך ללכת לרופא! – נלחצה מרינה. – למה אתה מחכה? — שטויות, מרינקה… זה יעבור! — מה אתה חי בעבר? ואם לא יעבור? אתה מפחד מרופאים כמו כולם? — לא… איגור הסתיר את הפחד האמיתי – שמרינה תעזוב אותו אם יחלה קשה. הוא הבין שמרינה התחתנה איתו משיקולים מעשיים ולא אהבת אמת – אבל הוא אהב אותה! דווקא כך. ראה אותה מבולבלת בסופר, מחפשת ארנק בתיק – ונשבה בשפת גוף כה כנה. מיד רצה להחזיק אותה, להגן עליה לעד. גם אמא של איגור לא הבינה מה מצא בה – “לא צעירה, לא יפה, כל בת הייתה מסכימה לך!” לא רצה אף אחת. רק אותה. ועכשיו, אם באמת חולה – מה, יהיה שוב מיותר? מרינה לא הצליחה לשכנע אותו ללכת לרופא, עד שקרה מקרה – הוא התמוטט ליד השולחן כשאלונה ובעלה בביקור. אישפזו מיד, גילו גידול בכבד. — סרטן?! – נבהלה מרינה. אחרי הבדיקות – ממאיר, אבל ניתן היה לנתח. היית מזל. איגור הושבת לתקופה, היה מדוכא. אפילו אמא ביקרה והביאה אוכל מאושר. — אתה לא יודע להעריך! – גערה בו, – ניצלת. תתחיל לחייך! — אני כלום! לא יכול לעבוד. בן חמישים בקיץ – ואני נכה… — שטויות! מרינה איתך, נכון? — בינתיים… — אתה מפחד שתעזוב אותך? ניתן והיה עוזבת – אבל היא לא תעזוב! מרינה נכנסה, שטפה ידיים. — מה קרה? אמא יצאה. מרינה הגיעה אליו: — מה אתה מדבר שטויות? אתה שלם לחלוטין, מעט זמן יעבור ותהיה כמו חדש! — ומה אם אין לי זמן? — מה אתה מדבר? יש לך את כל הזמן שבעולם. שוחרר מבית החולים, אבל כל עבודה העייפה אותו. הייאוש גבר – גם היומולדת התקרב, מילא אותו בעצב. מרינה לא שמה לב – המשיכה איתו בתפריט דיאטה, אכלה איתו יחד. — מרינקה… – העז לבסוף, – תגידי, מה יהיה איתנו? — מה? הכל טוב… — אבל אני מחלים לאט. את תעזבי אותי, נכון? — מה פתאום! טוב לי איתך. — טוב לך כשהייתי חזק. עכשיו – מה טוב? — זה יעבור, תן לזמן לעשות את שלו. — את באמת אוהבת אותי? — בטח שכן! מרינה לא עוזבת את איגור. הוא מחלים, לאט. האורחים באו, חגגו ביומולדת בלי אלכוהול. בערב ישבו שניהם בכניסה, הביטו בכוכבים – מאושרים. הפעם הראשונה מזה חודשים – איגור הרגיש טוב באמת. האמין שמחלים, ושאשתו אכן לא תעזוב אותו. חיבק אותה חזק יותר. — מה קרה, איגור? — הכל טוב! — נו, סוף סוף. – צחקה מרינה ונישקה אותו בלחי. הם היו מאושרים…

השטח הושווה. תומר בנה לתהל ערוגות פרחים, הקים פרגולה.

00

לאחר שנטשה את התאומים בלידה, האם חזרה אחרי עשרים שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת בלילה שבו נולדו התאומים, עולמו התפורר לשניים לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השתיקה שלה. שתיקה כבדה, ריקה, מלאה חללים. אמם הביטה בהם מרחוק, עם עיניים אבודות, כאילו היו שני זרים מחיים שלא שייכים לה עוד “אני לא יכולה…” היא לחשה. “אני לא יכולה להיות אמא.” זו לא הייתה עזיבה סוערת. לא היו האשמות. רק חתימה, דלת שנסגרה וחור שתמיד יישאר פתוח. היא אמרה שהיא לא מספיק חזקה לאחריות כזו גדולה, שהפחד חונק אותה, שאין לה אוויר יותר. והיא הלכה… השאירה אחריה שני תינוקות ואבא שאינו יודע דבר על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט לא ישן במיטה. למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם בקבוק באמצע הלילה, לשיר בשקט כדי להרגיע את הבכי לא היו לו מדריכים, לא היה לו עזרה. רק אהבה. אהבה שגדלה יחד איתם היה להם גם אמא וגם אבא. היה להם מגן, תמיכה, תשובה. הוא היה שם במילה הראשונה, בצעד הראשון, באכזבה הראשונה הוא היה שם כשחלו, כשבכו על חסרון שאינם יודעים לקרוא לו בשם מעולם לא דיבר עליה רעות. רק אמר: “לפעמים, אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר.” הם גדלו חזקים, מאוחדים. שני תאומים שלמדו שהעולם עלול להיות אכזר, אבל אהבה אמיתית לא עוזבת יותר מ-עשרים שנה אחר כך, אחר הצהריים רגיל, מישהו דפק בדלת זו הייתה היא עייפה יותר. שברירית יותר. קמטים בפנים, מבט של אשמה אמרה שרוצה להכיר אותם. שחשבה עליהם כל יום, שמתחרטת, שהייתה צעירה ומפוחדת האב עמד בדלת, ידיים פתוחות אבל לבו מהודק לא בשבילו היה קשה — עבורם התאומים הקשיבו לה בשקט. הביטו בה כמו סיפור שהסופר איחר לספר לא היה כעס בעיניים שלהם, לא נקמה. רק שתיקה בוגרת, כואבת “יש לנו כבר אמא,” אמר אחד בשקט “היא נקראת הקרבה – וקוראים לה אבא,” השלים השני לא הרגישו צורך להשלים משהו שמעולם לא היה לא חיו חסרי אהבה, חיו נאהבים, שלמים והיא הבינה, אולי לראשונה, שיש עזיבות שאי אפשר להשיב ושאהבה אמיתית היא לא זו שמולידה — אלא זו שנשארת אבא שנשאר שווה אלף הבטחות 👇 שתפו בתגובות: מה זה בשבילכם הורה אמיתי? 🔁 שתפו עם כל מי שגדל רק עם אחד… אך קיבל הכל

תקשיב, יש לי סיפור שאני חייבת לשתף איתך, משהו שממש

01

Mi suegro se quedó sin palabras al ver las condiciones en las que vivimos

Mi suegro se quedó sin palabras al ver en qué condiciones vivíamos.

00

אחרי שנטשה את התאומים בלידתם, חזרה האם אחרי 20 שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת. בליל לידת התאומים, עולמו נשבר לשניים. לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השקט שלה – שקט כבד, לוחץ, מלא חלל. אמם הביטה בהם מרחוק, בעיניים כבויות, כאילו היו שני זרים שהובאו מעולם שכבר לא שלה. — אני לא יכולה… לחשה. אני לא מסוגלת להיות אמא. העזיבה לא הייתה דרמטית. לא היו האשמות. רק חתימה, דלת נסגרת וחור בלב שנשאר פתוח לתמיד. אמרה שהעול גדול מדי, שהפחד חונק, שחסרה לה אוויר. והיא הלכה… והשאירה מאחור שני תינוקות שזה עתה נולדו ואב שלא ידע כלום על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט לא ישן. למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם חלב בלילה, לזמזם שירים להרגיע את דמעותיהם. לא היו לו ספרים, לא עזרה. רק אהבה. אהבה שגדלה יחד איתם. הוא היה להם גם אבא וגם אמא. היה להם חיבוק, מגן ותשובה. היה שם למילים הראשונות, לצעדים הראשונים, לאכזבות הראשונות. היה שם כשהיו חולים, כשהתגעגעו למשהו שלא ידעו להגדיר. מעולם לא דיבר עליה רעה. מעולם. אמר להם רק: — לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר. הם גדלו חזקים, מאוחדים. שני תאומים שיודעים שהעולם לא תמיד הוגן, אבל שאהבה אמיתית לעולם לא עוזבת. יותר מעשרים שנה עברו. אחר צהריים רגיל, מישהו דפק בדלת. זאת הייתה היא. יותר עייפה, יותר שברירית, עם קמטים בפנים ואשמה בעיניים. רצתה להכירם. אמרה שחשבה עליהם בכל יום. שמתחרטת. שהייתה צעירה ומבוהלת. האבא עמד בכניסה, עם ידיים פתוחות ולב הדוק. לא היה לו קשה… אלא להם. התאומים הקשיבו לה בשקט. הביטו בה כסיפור שסופר מאוחר מדי. עיניהם לא היו מלאות שנאה. גם לא נקמה. רק שקט בשל, כואב. — כבר יש לנו אמא, אמר אחד. — קוראים לזה הקרבה. ושמו אבא, השלים השני. לא הרגישו צורך להשלים מה שלא היה להם מעולם. כי לא גדלו בלי אהבה. גדלו נאהבים. שלמים. ואז היא הבינה, אולי לראשונה, שישנן עזיבות שלא באמת חוזרות. ושאהבה אמיתית היא לא זו שמביאה חיים… אלא זו שנשארת. אבא שנשאר שווה אלף הבטחות. 👇 ספרו לנו בתגובות: מה עבורכם זה “הורה אמיתי”? 🔁 שתפו לכל מי שגדל רק עם אחד… אבל עם הכול.

בליל הולדת התאומים, עולמו התנפץ לשניים. לא הבכי שלהם

01

את ורדית גינו ביישוב ברגע שנראה הבטן מתעגל מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – נושאת ברחם. – של מי הילד? – ריכלו הנשים ליד הברזייה. – מי יודע? – ענו האחרות. – שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! התגלגלה. – הבנות שלה לקראת חתונה, והיא – מסתובבת! בושה! ורדית לא הביטה לאף אחד בעיניים. הלכה מהדואר – תיק כבד על הגב – עיניה לאדמה. רק שפתיה קפוצות. לו רק ידעה איך זה יסתיים, אולי לא הייתה מסתבכת. אבל איך אפשר להתעלם, כשהבת בוכה מולך דמעות? והכל התחיל בכלל ממרינה, הבת שלה… מרינה – ממש יפיפייה, תמונת פורטרט. דומה דמיון מדהים לאבא המנוח, שמעון – שגם הוא היה יפהפה, הבחור הכי מבוקש במושב. בלונדינית, עיניים כחולות. כזאת יצאה גם מרינה. כולם חיזרו אחריה, וכל הצעירים במושב התלהבו ממנה. ואילו הקטנה, קטי, הלכה אחרי ורדית; שער כהה, עיניים חומות, שקטה וצנועה. ורדית חיה על הבנות שלה. אהבה את שתיהן מאוד, וגידלה אותן לבד, כמו סוס עבדה. שתי עבודות: ביום – דוורית, בערב – מנקה רפתות. הכל בשבילן. – אתן, בנות, צריכות ללמוד! – הפצירה בהן. – לא רוצה שתבלו את החיים כמוני, בלכלוך ובמאבק. לעיר צריך, להתקדם! מרינה עזבה לעיר – התקבלה למכללה למנהל. וכבר שם, כולם שמו לב אליה. שלחה תמונות – פעם במסעדה, פעם בשמלת מעצבת. ויש לה גם חתן – בן של מישהו חשוב. “אימא, הוא הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה. ורדית שמחה. קטי קימטה גבות – נשארה במושב, עובדת בבית החולים כאחות עזר. רצתה ללמוד, אבל לא היה כסף. כל קצבת השארים של ורדית והשכר שלה – הכל הלך למרינה ול-“חיים העירוניים” שלה. *** ובאותו קיץ מרינה חזרה. לא כמו תמיד – שמחה, אלגנטית, עם מתנות. אלא שקטה, חיוורת. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי ורדית פתחה את הדלת – ומרינה כולה בדמעות. – אימא… אימא… אבוד לי… סיפרה. החתן שלה, “המוזהב”, בילה איתה ואז נטש. והיא – בחודש רביעי. – כבר מאוחר מדי להפסיק, אימא! – בכתה מרינה. – מה לעשות? הוא לא רוצה לשמוע עליי! אמר שברגע שאלד – לא אראה אגורה! ויגרשו אותי מהמכללה! החיים שלי… נגמרו! ורדית כאילו נחתה עליה ברק. – איך, בת שלי… לא שמרת על עצמך? – מה זה משנה עכשיו?! – מרינה צעקה – מה לעשות?! בית יתומים? או פשוט להניח אותו באיזו פינה?! הלב של ורדית כמעט נעצר. בית יתומים? הנכד? בלילה ההוא לא עצמה עין. הלכה בבית כמו רוח. לפנות בוקר התיישבה ליד מרינה. – הכל בסדר, – אמרה לבסוף. – נישאר עם הילד. – אימא! איך?! – זעקה מרינה. – כולם ידעו! איזו בושה! – אף אחד לא ידע! – חתכה ורדית. – נגיד… שהוא שלי. מרינה לא האמינה באוזניים. – שלך? אימא, בת ארבעים ושתיים! – שלי, – חזרה ורדית. – אסע לדודה במועצה, אגיד שבאתי לעזור. שם אלד, שם אחיה זמן מה. ואת תחזרי לעיר. תלמדי. קטי, ששכבה ליד מחיצה דקה, שמעה הכל. בלעה את הכרית, בכתה בסתר. כאבה על אימא. ושנאה את אחותה. *** חודש אחרי זה ורדית נסעה. הכפר דיבר, ואז שכח. אחרי חצי שנה חזרה – לא לבד. עם תינוקון עטוף. – קטי, – אמרה לבתה החיוורת – תכירי, זה אחיך… מתן. הכפר נדהם. “זו ורדית השקטה?! אלמנה!” – של מי? – ריכלו שוב הנשים. – אולי של ראש הוועד? – השתגעת, מבוגר מדי. של האגרונום! גבר נאה, אלמן! ורדית שתקה, חטפה הכל. החיים התחילו – לא מאושרים. מתן היה תינוק קשה, צעקן. ורדית נקרעה מכל הכיוונים. הדואר, הרפת, ולילות ללא שינה. קטי עזרה – כביסות, נדנדת “האח”. מבפנים – כעסה. מרינה כתבה מהעיר. “אימוש, איך אתם? כל כך מתגעגעת! אין לי כרגע כסף, בקושי מסתדרת, אבל בקרוב אשלח!” כסף באמת הגיע – שנה אחרי. אלף שקל. וג’ינס לקטי קטן בשני מידות. ורדית התרוצצה. קטי עמה. גם גורלה של קטי התדרדר. בחורים מביטים – ומתרחקים. מי רוצה כלה עם “נדוניה” כזאת? אמא פרוצה, אח ממזר… – אימא, אולי נגלה? – שאלה קטי כשחגגה 25. – איך תעשי את זה? – נבהלה ורדית. – לא! נהרוס למרינה את החיים! התחתנה שם, טוב לה. מרינה באמת הסתדרה. סיימה מכללה, התחתנה עם איש עסקים, עברה לעיר הגדולה. שלחה תמונות מאירופה. בעיר – כוכבת אופנה. על ה”אח” – לא שאלה. ורדית כתבה מיוזמתה: “מתן עלה לכיתה א’, מצליח בלימודים”. מרינה החזירה מתנות יפות אך חסרות תועלת למושב… כך עברו השנים. מתן גדל – גבוה, כחול עיניים, בדמות מרינה. שמח, אהוב, מעריץ את ורדית וקטי. קטי, כבר ראש צוות באחיות בבית חולים האזורי. “רָבָּקָה זקנה” – ריכלו עליה. היא עצמה לא חיפשה כלום. כל חייה – לאימא ולמתן. מתן סיים תיכון בהצטיינות. – אימא! אני נוסע לירושלים! אלמד שם! – הודיע. ורדית רעדה. לירושלים… שם מרינה. – אולי תלמד במכללה האזורית? – ניסתה לשכנע. – מה פתאום! אני אגיע רחוק! – צחק מתן. – אראה לכן עוד! אתן תגורו בארמון! וביום שסיים מתן את הבגרות, מכונית שחורה ומהודרת עצרה מול הבית. מהרכב ירדה… מרינה. ורדית המומה, קטי מקפיאה את ידה עם המגבת. מרינה כמעט בת ארבעים, נראית ככוכבת, לבושה יוקרה, כולה זהב. – אימא! קטי! שלום! – שרה, נחנקת בנשיקה. – ואיפה… ראתה את מתן. הנער עמד, מנגב ידיו מבוץ. מרינה קפאה, מביטה בו וכמעט פורצת בבכי. – שלום, – בירך אותה מתן בנימוס – את… מרינה? אחותי? – אחות… – חזרה אחריו כהדהוד. – אימא, צריכים לדבר. ישבו בבית. – אימא… יש לי הכל. בית, כסף, בן זוג… אבל אין לי ילדים. פרצה בבכי, המסקרה היקרה נמרחה. – ניסינו הכל… טיפולים… רופאים… כלום. בעלי כועס. אני כבר לא יכולה. – למה באת, מרינה? – קטי שאלה בקור. מרינה הרימה עיניה. – באתי… בשביל הבן שלי. – השתגעת?! איזה בן?! – אימא, אל תצעקי! – צרחה מרינה גם – הוא שלי! שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו הכל! ארשום אותו לאוניברסיטה! אקנה דירה בירושלים! בעלי… יודע! סיפרתי לו הכל! – סיפרת? – נדהמה ורדית – עלינו סיפרת? איך חרפת אותי? איך קטי… – נו באמת, קטי! – נפנפה מרינה – נתקעה במושב – תיתקע שם! למתן יש הזדמנות! אימא, החזרת לי את החיים אז – תשיבי לי את הבן! – הוא לא חפץ! – צעקה ורדית – הוא שלי! אני לא ישנתי לילות! גידלתי, חינכתי! ואז נכנס מתן הביתה. שמע הכל. עמד בכניסה – לבן כסיד. – אימא? קטי? מה… מה היא מדברת? איזה בן? – מתן! ילד שלי! אני אימא שלך! אמיתית! מתן הביט בה, אז עבר אל ורדית. – אימא… זה נכון? ורדית כיסתה פניה ופרצה בבכי. ואז קטי התפרצה. קטי השקטה, התקרבה אל מרינה ונתנה לה סטירה מצלצלת. – מפלצת! – צעקה, והכעס של כל חייה ניחר בקולה – אמא?! איזו מין אמא את? נטשת אותו! ידעת שכולם ריכלו על אימא בגללו?! ידעת שאני… נשארתי לבד בגללו?! לא בעל, לא ילדים! ועכשיו… באת?! לקחת? – קטי, די! – לחשה ורדית. – לא, אימא! מספיק! – פנתה למתן – כן! זאת אמך האמיתית! שזרקה אותך על אימא שלי כדי לעשות חיים בעיר! וזאת, – הצביעה על ורדית – סבתא שלך! שכל חייה קברה בשביל שתיכן! מתן שתק זמן רב. בסוף, ניגש לברכיים של ורדית וחיבק אותה. – אימא… – לחש. – אימוש. הרכין ראש, הביט על מרינה, שהתמוטטה בבכי. – אין לי אמא בעיר, – אמר בשקט, בטון נחוש. – יש לי רק אמא אחת. והיא כאן. וקטי, אחותי. לקח את ידה של קטי. – ואת… גברת… תלכי. – מתן! ילד שלי! – יללה מרינה – אתן לך הכל! – יש לי הכל, – השיב מתן. – יש לי משפחה טובה. ולך – אין כלום. *** מרינה עזבה בערב ההוא. בעלה, שחזה במתרחש מהמכונית, אפילו לא ירד. השמועה אומרת, שבשנה לאחר מכן עזב אותה. מצא מישהי שילדה לו ילד. מרינה נשארה לבד, עם כספה ויופיה. מתן לא נסע לירושלים. למד במכללה האזורית, הנדסת בניין. – צריך לבנות לנו בית חדש, אימא. וקטי? מאז שצעקה באותו ערב – כאילו נולדה מחדש. פתאום פרחה, בגיל שלושים ושמונה. אפילו אותו אגרונום – ההוא שריכלו עליו – התחיל להביט בה בחיבה. אלמן, גבר של ממש. ורדית התבוננה ופרצה בבכי – הפעם, מאושר. חטא אולי היה, אבל לאהבה של אם – אין גבול.

Рахель בספר מטולה מיהרו לשפוט אותה ביום שבו הבטן שלה

02

בעלי עובד, אבל אני משלמת על הכל – חיי בזוגיות ישראלית שבה השוויון עולה לי ביוקר

הבעל שלי עובד, אבל אני זו שמשלמת על הכל. אתם שואלים

021