את וַרְיָה בכפר שפטו באותו היום שבו הבטן שלה התחילה לבצבץ מתחת לסוודר – בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – היא בהריון. “של מי?!” לחששו הנשים ליד הברזיה. “מי יודע?” ענו להן, “שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! נכנסה להריון!” “הבנות שלה בראש חתונה, והאמא? מסתובבת על הכפר… בושה!” וַרְיָה לא הסתכלה על אף אחד. חזרה מהדואר – עם תיק כבד על הכתף – אבל העיניים תקועות ברצפה והשפתיים קפוצות. לוּ רק ידעה לאן יתגלגלו הדברים – אולי לא הייתה מסכימה לזה. אבל איך לא להסכים, כשהדם מדם בוכה לה מול העיניים? והכול הרי לא התחיל מוַרְיָה, אלא מהבת שלה, מירי… מירי – לא הייתה סתם בחורה, אלא חתיכת תמונה. העתק של אביה ז”ל, שמעון. גם הוא היה חתיך ובלונדיני, עיניים כחולות. ומירי – ממש כמוהו. כל הכפר הביט בה. והצעירה, קתי, הלכה אחרי וַרְיָה – כהת־שיער, רצינית, שקטה. לוַרְיָה לא הייתה טיפת חיים חוץ מבנותיה. אהבה, גידלה לבד, עבדה בשני מקומות: ביום – דוורית; בערב – ניקתה רפת. הכול בשבילהן. “אתן חייבות ללמוד!” נהגה להגיד להן, “לא רוצה שתעבדו קשה כמוני, בכפר, מלאות בבוץ. לעיר – לחיים!” מירי אכן נסעה לעיר. נכנסה למכללה לכלכלה, ומיד תפסה לעצמה חתן. לא סתם – בן של מישהו חשוב. “אמא, הוא מבטיח לי מעיל פרווה!” וַרְיָה שמחה. קתי רטנה. היא נותרה בכפר, עבדה כאחות, כי לא היה כסף ללימודים נוספים. הפנסיה של אמא והמשכורת – הלכו כולן למירי וחיי העיר שלה. **** אותו קיץ, מירי חזרה — לא רועשת ומנצנצת כמו תמיד, אלא שקטה, ירוקה. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי – וַרְיָה נכנסה ומצאה אותה בוכה לתוך הכר. “אמא… אמא… אני אבודה!” והתנפצה. החתן, ה”עילוי”, עשה סיבוב ונעלם. היא בהריון, חודש רביעי. “מאוחר מדי לעשות הפלה! מה נעשה? הוא לא רוצה לדעת ממני! אם אלד, יגרשו אותי מהלימודים! החיים שלי… גמורים!” וַרְיָה נבהלה. “לא שמרת, בת?” “מה זה משנה עכשיו? מה עושים? שמים אותו בבית יתומים?!” הלב של וַרְיָה כמעט הפסיק לפעום. איך ייתכן – את הנכד לבית יתומים? כל הלילה לא עצמה עין. בבוקר – התיישבה אצל מירי: “אל תדאגי,” אמרה, “נחזיק את זה.” “איך, אמא? כולם ידעו! בושה!” “אף אחד לא ידע,” חתכה וַרְיָה. “נגיד – שלי.” מירי לא האמינה. “שלך? אמא, את מבינה מה את אומרת? את בת ארבעים ושתיים!” “שלי.” וַרְיָה חייכה. “אסע לדודה, אעזור לה – ואחזור עם תינוק. את תמשיכי ללמוד, בעיר.” קתי שמעה את הכל מבעד להפרדה הדקה. בכתה לכרית, הרגישה רחמים על אמא וגועל מאחותה. **** אחרי חודש וַרְיָה נסעה, הכפר ריכל – ושכח. חצי שנה, והיא חזרה – עם תינוק עטוף, מִתי. הכפר השתגע. “מה, ה’שקטה’ הזאת בהריון? אלמנה!” “ממי? מהמזכיר? מהאגרונום?” וַרְיָה שתקה לעורר כל חשד. החיים היו קשים – תיק הדואר, עבודה ברפת, ולילות בלי שינה. קתי עזרה – שקטה, אבל מבפנים רותחת. מירי שלחה מכתבים: “אמא, מתגעגעת, אין לי כסף, אבל בקרוב אשלח!” עברו שנים. כשהגיע סוף סוף כסף – אגורה אחת ולג’ינס לקתי, קטן בשני מידות. מר השנים, מִתי־הילד גדל, גבוה, כחול עיניים כמו… כמו מירי. שמח, חרוץ. העריץ את “אמא” וַרְיָה ואת קתי. קתי – כבר התרגלה. אחות ראשית בבית חולים מרכזי. “רווקה זקנה,” ריכלו. היא עצמה ויתרה על הכול – למען וַרְיָה, למען מִתי. מִתי סיים תיכון בלימודים מעולים. “אמא! אני נוסע לירושלים ללמוד!” וַרְיָה נבהלה – שם מירי! “אולי תלמד פה, קרוב?” ביקשה. “מה פתאום! אני אראה לכן! יחיה אותך בארמון!” ביום מבחן האחרון, עצר ליד הבית רכב יוקרתי. מירי, כמו מלכת שער במגזין, ירדה. “אמא! קתי! מה שלום… איפה—” רואה את מִתי, קופא מולה. דמעות. “קתי, אמא, צריך לשוחח.” יושבות. “אמא, יש לי הכול – בית, כסף, בעל – אבל אין לי ילדים! ניסינו הכול – טיפולים, רופאים, כלום. אני רוצה את הבן שלי.” “מה?!” התפרצה קתי. “את השתגעת?!” “אני, אמא, ילדתי אותו! יש לו עתיד איתי! תני לי אותו!” “לא חפץ! זה הבן שלי! טיפחתי אותו לילות, חינכתי…!” נכנס מִתי. שמע הכול. “אמא? קתי? מה זה?” “אני אמך, מִתי. האמיתית!” הביט בווַרְיָה: “אמא… זה נכון?” וַרְיָה התייפחה. התקרבה קתי, שקטה – ונתנה למירי סטירה אדירה. “בהמה! אמא?! את?! מי שנטשה תינוק?! גרמת לאמא שלי לסבול, לי לוותר על הכול! הגעת לקחת?!” “קתי, די…” לחשה וַרְיָה. “לא די! שידע! זו אמא שלך! זו הסבתא שלך!” מִתי שתק. ניגש לווַרְיָה, כרע וחיבק. “אמא. אמא שלי.” הביט במירי. “אין לי אמא בעיר. רק פה – אמא ואחות.” “את… תעשו טובה – לכי.” “אבל מִתי, אני אתן לך הכול!” “יש לי הכול. משפחה נפלאה. לך אין כלום.” **** מירי עזבה באותו ערב. שנה אחרי, בעלה גם עזב אותה עבור מישהי שילדה לו. מירי נשארה לבד, עם הכסף והיופי. מִתי למד פה, קרוב. “אני צריך אותך פה, אמא – נבנה בית חדש.” וקתי? בלילה ההוא קמה לחיים, לפתע זהרה, ובגיל שלושים ושמונה – גם האגרונום ראה אותה. וַרְיָה הביטה בהם ובכתה – רק מדמעות של אושר. חטא? היה. אבל לב של אמא – מכסה הכול.

על וִירְיָה, בקיבוץ קטן ליד עפולה, נפלה חרפה ביום שבו הבטן שלה התחילה להתעגל מתחת לסוודר. בת ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה!

בעלה, שמעון, כבר עשר שנים שוכב בהר הרצל, והיא הנה, פתאום בהריון.

ממי?? לחשו הנשים ליד מקווה הכפר.

מי כבר יידע ענו בקול נמוך. הרי שקטה, צנועה הנה כך, התגלגלה! עשתה בושות.

הבנות שלה כבר צריכות להתחתן, ואמא שלהן מתהוללת! איזה בושות!

ויריה לא הביטה לאף אחד בעיניים. חזרה מהדואר, גוררת את השק הכבד מבט נעוץ בקרקע. רק השפתיים שלה קפוצות.

אילו ידעה איך כל זה יסתיים, אולי לא הייתה נכנסת לסיפור. אבל איך אפשר להימנע, כשילדה שלך בוכה ומזילה דמעות?

הכול בכלל התחיל לא ממנה, אלא מבתה, מירב

מירב לא הייתה נערה, הייתה כמו מתוך גלויה. דומה כשתי טיפות מים לאביה המנוח, שמעון. אפילו הוא היה יפה תואר, הראשון בכפר, בלונדיני עם עיניים כחולות. כך גם מירב נולדה.

הקיבוץ כולו לא הפסיק להסתכל עליה. והצעירה, כהני היא דמתה כולה לויריה. כהה, עיניים חומות, שקטה ורצינית, בקושי שמים לב שהיא בכלל שם.

ויריה לא הפסיקה להעריץ את בנותיה. את שתיהן אהבה, הכל עשתה למענן לבד. שתי עבודות: ביום דוורית, בלילה מנקה את הרפת. הכול בשבילן.

אתן חייבות ללמוד! חזרה והדגישה בפניהן. אני לא רוצה שתגררו כל החיים שק כבד, תחיו בבוץ. בעפולה, בחיפה לגדול, לצאת לעולם!

מירב אכן עברה לעפולה. בשמחה, פרחה מהמושב. התקבלה ללימודים במכללה! מיד שמה לב אליה אחד הסטודנטים.

שלחה תמונות: פעם במסעדה, פעם בשמלה אופנתית. הופ, יש לה חתן בן של איזה בכיר במועצה. אמא, הבטיח לי מעיל יקר! כתבה מירב.

ויריה התרגשה. וכהני? נהייתה שתקנית. אחרי התיכון נשארה, התגלגלה לבית החולים כעוזרת. רצתה ללמוד אחיות, אבל לא היו מספיק שקלים.

כל קצבת האלמנה והשכר של ויריה הכול הלך למירב, בשביל החיים הגדולים שלה.

***

אותו קיץ חזרה מירב לקיבוץ. לא כמו תמיד לא סוערת ולא בולטת, בלי מתנות. שקיטה, ירוקה. חדרה לא עזבה יומיים, וביום השלישי ויריה נכנסה וראתה אותה מתייפחת לתוך הכרית.

אמא אמא הלכתי לאיבוד

והתחילה לדבר. הארוס שלה, זה הזהב, הסתובב איתה והלך. עכשיו היא בחודש רביעי.

מאוחר מדי להפיל, אמא! ייללה מירב. מה נעשה? הוא לא סופר אותי!

אמר שאם אלד לא יקבל אפילו שקל! והמכללה תזרוק אותי! החיים שלי נגמרו!

ויריה ישבה, הלומה, בוהה.

לא שמרת, ילדה?

לא משנה כבר! צעקה מירב. מה עכשיו?! להפקיר אותו בבית ילדים? או לפתוח לשדה?

ליבה של ויריה נעצר. מה זה לתת נכד לבית ילדים? איפה נשמע כדבר הזה?

כל הלילה לא עצמה עין. הסתובבה בבית כמו צל. בבוקר התיישבה ליד מירב ואמרה:

יהיה בסדר נוליד אותו.

אמא! איך?! מירב קפצה יגלו! איזו בושה!

אף אחד לא יידע פסקה ויריה. נגיד שזה שלי.

מירב לא האמינה לאוזניה.

שלך? אמא, את שומעת את עצמך? את בת ארבעים ושתיים

שלי, חזרה ויריה בשקט. אסע לדודה בכרמיאל, כאילו אני עוזרת לה. אלד שם, אהיה אצלה זמן מה. ואת תחזרי לעפולה, תמשיכי ללמוד.

כהני, שישנה מאחורי הקיר הדק, שמעה הכול. שכבתי שם ובכיתי לתוך הכרית. ריחמתי על אמא. והתעבתי את מירב.

***

חודש אחרי, ויריה נסעה. בקיבוץ לחשו, ואז שכחו. חצי שנה חולפת, והיא שבה. לא לבד. עם חבילה קטנה ביד.

הנה, כהני אמרה לביתה החיוורת תכירי את אחיך מתי.

הקיבוץ השתנק. הנה שקטה ויריה? אלמנה?

ממי?? שוב לחשו. אולי מהיור??

מה פתאום! הוא זקן כבר. מהחקלאי ההוא! הוא גבר נאה, לבד!

ויריה שתקה וספגה הכול. החיים? קשים מנשוא. מתי צרח, לא שקט בכלל. ויריה קרסה מהעייפות.

שק הדואר, הרפת, ועכשיו לילות בלי שינה. כהני עזרה. בכביסה, בהרדמות. אבל בליבה סערה.

מירב שלחה מכתבים מעפולה: אמא, איך אתם? אין לי שקל, בקושי מסתדרת. אבל מבטיחה שאשלח כסף!

הכסף הגיע אחרי שנה אלף שקלים. וגינס לכהני שני מידות קטנות עליה.

ויריה הסתובבה כמו סחרחרה. כהני תמיד לידה. החיים התרסקו. בחורים הפנו גב מי צריך בחורה עם כזו מתנה? אמא מופקרת, אח שהוא ממזר

אמא, אמרה כהני, בגיל עשרים וחמש אולי נגלה?!

מה, ילדה, נחרדה ויריה בשום אופן! נשבור את מירב! שם, היא התחתנה. עם איש טוב.

מירב באמת הסתדרה. סיימה לימודים, התחתנה עם איש עסקים, נסעה לתל אביב.

שלחה תמונות במצרים, בטורקיה. הופיעה שם כמו מלכת העיר.

לא שואלת על הבן. ויריה כתבה: מתי התחיל בית ספר. מביא תעודות טובות.

מירב שלחה בתגובה מתנה יקרה חסרת שימוש בשטח הקיבוץ

כך נעלמו השנים. מתי כבר בן שמונה עשרה.

גדל יפה תואר. גבוה, כחול עיניים כמו מירב. שמֵח, אוהב עבודה. אהב את אמא (ויריה), ואת כהני.

כהני כבר הייתה רגילה, בכירה בבית החולים האזורי.

רַבָּה זְקֵנָה, ריננו מאחור. היא כבר מזמן התייאשה כל חייה סביב אמא ומתי.

מתי סיים תיכון בהצטיינות.

אמא! אני נוסע לתל אביב! לומד! הצהיר.

בלבה של ויריה גאו צללים. תל אביב שם מירב.

אולי תקפוץ לחיפה, זה קרוב ונוח ניסתה להציע.

אמא, אני צריך להיאבק! מתי צחק. אני אראה לכן! תגורי בארמון!

ביום בו עבר את המבחן האחרון, הבחינו בכלי רכב שחור נפתח בשער הקיבוץ.

יצאה ממנו מירב. ויריה המומה. כהני, שיצאה עם סמרטוט ביד, קפאה.

מירב בערך בת ארבעים, נראית כמו דוגמנית. רזה, קלאסית, מלאה תכשיטים.

אמא! כהני! שלום! שרה, ונישקה את ויריה ההמומה. ואיפה

היא ראתה את מתי. עמד, מנגב ידיים מהסככה.

מירב קפאה. לא הפסיקה להביט. עיניה התמלאו דמעות.

שלום, אמר מתי בנימוס את מירב? אחותי?

אחותך מילמלה מירב. אמא, אנחנו צריכות לדבר.

התיישבו בבית.

אמא יש לי הכול. בית, כסף, בעל. אבל ילדים אין.

היא פרצה בבכי, מרחה מסקרה יקרה.

נִסִּינוּ הכול. טיפולים, רופאים, חסר תועלת. בעלי עצבני. אני לא יכולה יותר.

למה באת, מירב? שאלה כהני בקור.

מירב הרימה עיניים.

אני באתי בשביל הבן שלי.

את השתגעת?! איזה בן?

אמא, אל תצעקי! מירב גם הרימה קול הוא שלי! אני ילדתי! אני אתן לו חיים! יש לי קשרים! אכניס אותו לכל אוניברסיטה, אקנה לו דירה בתל אביב! בעלי מסכים! סיפרתי לו הכול!

סיפרת לו? השתנקה ויריה ועלינו סיפרת? שאותי חרפו? שכהני

מה כהני! ביטלה מירב. ישבה פה בקיבוץ, תמשיך לשבת! למתי יש עתיד! אמא, תחזירי לי! פעם הצלת אותי, תודה! עכשיו תחזירי לי את הילד!

הוא לא חפץ! צעקה ויריה הוא שלי! גידלתי, לילות בלי שינה!

ופתאום הופיע מתי. שמע הכול מהסככה. עמד בפתח לבן כקיר.

אמא? כהני? על מה היא מדברת? איזה בן?

מתי! בני! אני האמא שלך! תבין! ביולוגית!

מתי הביט בה כאילו היא רוח. אחר-כך הביט בויריה.

אמא זאת האמת?

ויריה כיסתה פניה ופרצה בבכי. ואז כהני התפוצצה.

השקטה, ניגשה למירב, ונתנה לה סטירה מהדהדת ומירב עפה אל הקיר.

מפלצת! צרחה כהני. בכל הצעקה הזו היו כל שמונה עשרה השנים של השפלה, חיים שבורים, כאב של אמא. אמא? איזו אמא?! זרקת אותו כמו כלבלב! ידעת שאמא בשבילך התבזתה, לא הלכה ברחובות?! ידעת שאותי השארת בודדה?! בלי גבר, בלי ילדים! ועכשיו חזרת?! לקחת?!

כהני, די! לחשה ויריה.

לא, אמא! מספיק! סבלנו המון! כהני פנתה למתי נכון. זו האמא שלך! הפילה על אמא שלי את הילד כדי שתוכל לעשות חיים בעיר!

והיא, הצביעה על ויריה היא הסבתא שלך! שדרסה את חייה כדי להציל אתכן!

מתי שתק. ארוך. אחר-כך כרע לפני ויריה, חיבק אותה.

אמא לחש אמא שלי.

הרימו ראשו, נעמד מול מירב היא מחזיקה לחי, נוזלת על הקיר.

אין לי אמא בתל אביב אמר ברוך אבל בתקיפות יש לי רק אמא אחת. וזו היא. ואחות.

נעמד. תפס את כהני ביד.

ואת גברת סעיד.

מתי! בן! מירב ייללה אתן לך הכול!

הכל כבר יש לי חתך מתי יש לי משפחה נהדרת. לך אין כלום.

***

מירב נסעה אותו ערב. בעלה, שצפה בכל הדרמה מהרכב, לא טרח לצאת.

שמעו, שאחרי שנה כבר עזב אותה. מצא מישהי שילדה לו ילד. מירב נשארה לבד, עם הכסף והיופי שלה.

מתי לא נסע לתל אביב. למד בחיפה, הנדסה.

אמא, צריכים אותי פה. צריך לבנות בית חדש.

וכהני? דווקא באותו ערב, כאילו בקבוק התפוצץ בתוכה. התעוררה פתאום. פרחה, בגיל שלושים ושמונה.

אפילו אותו החקלאי, שעליו כל הכפר ריכל, התחיל להסתכל עליה אחרת. גבר מרשים, אלמן.

ויריה הביטה בהם ובכתה. רק עכשיו מאושר. חטא? בטח שהיה. אבל הלב של אמא מסוגל להסתיר אפילו את זה.