יומן אישי, 15 באוגוסט
ביום שבו הבטן שלי התחילה לבלוט בעבודת הדואר, קיבוץ נווה עמית כבר גזר עליי דין. בת ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה.
את ירון, בעלי האהוב, כבר עשר שנים שטמנו בבית העלמין. ועכשיו אני עם בטן, באמצע החיים.
“למי זה?” לחששו הנשים סביב הברזייה.
“מי כבר יודע, שוש? תמיד הייתה שקטה, צנועה תראי לאן הגיעה! התגלגלה לה הרה.”
“הבת שלה מחפשת שידוך, והאמא מסתובבת הרה! חרפה!”
לא הרמתי עיניים מאף אחת. חזרתי מהדואר התיק שוקל כמו אבן מביטה רק לאדמה. השפתיים שלי מהודקות.
אם רק הייתי יודעת למה זה יוביל אולי לא הייתי מסתבכת. אבל כשאת רואה את הדמעות של הבת שלך איך אפשר שלא להסתבך?
הכול בכלל התחיל מהבת שלי, עינת
עינת הייתה כמו תמונה. בדיוק כמו אבא ירון. גם הוא היה יפה תואר, הראשון בין הגברים בנעוריו, בלונדיני עם עיניים כחולות. ועינת, כאילו העתיקו אותה ממנו.
הקיבוץ כולו הביט בה בהערכה. וסמדר, הצעירה כל כולה בצד שלי. כהת שיער, עיניים חומות, שקטה, לא בולטת.
לא היה גבול לאהבה שלי אליהן. השתדלתי לבד, כמו חמור. עובדת פעמיים בבוקר בדואר, בלילה מנקה את חדר האוכל. הכול רק בשבילן.
“הבנות שלי, תלמדו!” אמרתי להן תמיד. “אני לא רוצה שתגררו כמו אמא שלכם בתיק כבד, בוץ על הבגדים. תלמדו, תתפתחו!”
ואכן, עינת עברה לעיר תל אביב. בתור סטודנטית לכלכלה, פתחה לי חלון לעולם שאני לא הכרתי. שלחה תמונות: קניון, מסעדות, שמלות אופנתיות. ואז חתן. לא פחות, בן של איזה מנהל חברה. אמא, הוא הבטיח לי מעיל יקר! כתבה לי.
אני שמחתי, סמדר החמיצה פנים. נשארה בקיבוץ, אחרי התיכון. הלכה לעבוד כאחות עזר במרפאה. רצתה ללמוד אחות מוסמכת, אבל לא היה כסף.
הפנסיה של ירון, ושלי גם יחד, כל כולה הלכה לעינת שיהיה לה נעים בעיר.
***
בקיץ עינת חזרה לקיבוץ. לא צוהלת, לא מלאת מתנות כמו תמיד אלא שקטה, חיוורת.
יומיים לא יצאה מהחדר. וביום השלישי, כשנכנסתי, מצאתי אותה בוכה לתוך הכרית.
“אמא אמא אבוד לי”
וסיפרה. החתן, הבן של הבוס, נהנה ממנה ועזב והיא, כבר בחודש רביעי.
“אמא, כבר מאוחר להפסיק מה עושים? לא רוצה אותי בכלל. אם אלד, לא יתן פרוטה! ואותי יגרשו מהלימודים החיים גמורים!”
הייתי המומה, לא הצלחתי אפילו לבכות.
“את את לא שמרת על עצמך, בתי?”
“מה זה משנה?! מה עכשיו?! למסור לאימוץ? להשאיר ליד השיחים?!”
הלב שלי נשבר. למסור נכד?
כל הלילה לא עצמתי עין. הלכתי לבד על הריצפה, עד שהתעייפתי. לפנות בוקר התיישבתי ליד עינת.
“יהיה בסדר,” אמרתי. “נמשיך הלאה.”
“אמא! איך? כולם יגלו! תבוכה ענקית!”
“אף אחד לא יידע,” חתכתי. “נגיד שהוא שלי.”
עינת לא האמינה.
“שלך?! אמא, את שומעת את עצמך? את כבר בת ארבעים ושתיים!”
“שלי,” חזרתי. “אסע לאחותי בקרית שמונה, כאילו לעזור לה. אלד שם, אחיה שם כמה חודשים. את חוזרת לתל אביב, ממשיכה ללמוד.”
סמדר, שישנה מאחורי קיר דק, שמעה הכול. היא בכתה בחשאי, לכרית. כאב לה עליי, וגם נגעל מן ההתנהלות של אחותה.
***
אחרי חודש נסעתי. הקיבוץ ריכל, אבל מהר עבר הלאה. חצי שנה אחרי, חזרתי עם תינוק בן יומו, בעגלה כחולה.
“הנה סמדרי”, מלמלתי, מותשת לבתי הצעירה, “תכירי. זה אחיך, מתן.”
סערה בקיבוץ. “תראו את רבקה, ה’צנועה’! אלמנה, ופתאום עם תינוק!”
“למי? לראש הוועד?” לחשו הנשים.
“מה פתאום, הוא מבוגר! בטח לאלון, מנהל הרפת הוא לבד, גבר לתפארת!”
אני שתקתי. מתן גדל צריך תשומת לב אינסופית. הייתי סחוטה לגמרי.
עובדת בדואר, ברפת, ועכשיו גם לילות שלמים לבכות. סמדר עזרה בשקט כיבסה בגדים, הרדימה אותו. בתוכה הכול רתח.
עינת שלחה מכתבים מתל אביב. “אמא! איך אצלכם? מתגעגעת. אין לי כסף לשלוח, אבל בקרוב אעביר משהו!”
הכסף הגיע כעבור שנה. אלף שקלים וג’ינס קטן מדי לסמדר.
הסתובבתי כמו סחרחורת בין עבודות, סמדר לצידי. חייה גם תקועים. בחורים הביטו, אבל המשיכו הלאה למי יש כוח ל”חבילה” כזו? אם לא לגיטימית, “אח”-ממזר
“אמא,” אמרה סמדר אחרי גיל עשרים וחמש, “אולי הגיע הזמן לגלות?”
“לא, ילדה,” רעדתי. “אסור! נהרוס לעינת את החיים. היא כבר נשואה, לבעל טוב.”
ועינת דאגה לעצמה. סיימה לימודים, נישאה לסוחר בכיר במרכז, עברה לירושלים.
שלחה תמונות: פעם במצרים, פעם בתורכיה. אשת המעמד הגבוה.
לא שאלה על “אחיה”. אני כתבתי לה: “מתן התחיל כיתה א׳, מביא רק ציונים טובים”.
היא שלחה צעצוע יקר, אבל חסר כל ערך לקיבוץ.
השנים מרחפות. הנה מתן כבר בן שמונה עשרה.
בחור גבוה, עיניים כחולות כמו עינת. עליז, חרוץ, סוג של שמחת חיים. העריץ אותי, ואהב גם את סמדר.
סמדר כבר התרגלה. עבדה כאחות ראשית במרפאה המחוזית.
“זקנה רווקה,” לחשו מאחורי גבה. היא כבר התייאשה בעצמה. חייה: דאגות לאם, דאגות למתן.
מתן סיים תיכון בהצטיינות.
“אמא! נוסע לירושלים! הולך להתקבל לאוניברסיטה!” הודיע.
הלב שלי החסיר פעימה. לירושלים שם עינת.
“אולי לכאן, למחוזי?” הצעתי בחשש.
“השתגעת, אמא? אני חייב לנסות! אתן תראו, יהיה לנו ארמון!” צחק.
וביום שסיים את הבגרות, נעצרת בכניסה לרחוב מכונית יוקרה שחורה.
יצאה עינת. החסרתי נשימה. סמדר קפאה, סמרטוט ביד.
עינת בת כמעט ארבעים אבל נראית כמו דוגמנית. רזה, חליפה יוקרתית, כוללת תכשיטי זהב.
“אמא! סמדר! שלום!” נשקה ללחי שלי, נרגשת. “ואיפה”
הבחינה במתן. הוא עמד, מדיה תחתונית ביד, הרגע עבד במוסך.
עינת נעצרה, נעצה בו מבט דומע.
“שלום,” אמר מתן בשקט, מנומס. “את עינת? אחותי?”
“אחות היא חזרה. “אמא, אנחנו צריכות לדבר.”
בחדר,
“אמא יש לי הכול: בית, כסף, בעל. אבל אין לי ילדים.”
היא בכתה. “ניסינו הכול. טיפולי IVF, רופאים כלום לא עוזר. בעלי מתוסכל. אני גמורה.”
“למה באת, עינת?” שאלה סמדר.
“באתי בשביל הבן.”
“מה?! בשביל איזה בן בדיוק?”
“אמא, אל תצעקי! הוא שלי! שלי! אני ילדתי אותו! אני אפרגן לו הכול! אוכל להכניס אותו לכל אוניברסיטה, דירה בירושלים! בעלי בעד! סיפרתי לו.”
“סיפרת? וסיפרת עליו גם אותנו? על הבושה שלי? על מה שסמדר
“עזבי את סמדר!” פטרה בידה. “מה עשתה? תקועה פה בקיבוץ. למתן יש עתיד! תחזירי לי! הצלת אותי אז תודה. עכשיו הגיע הזמן שתחזירי לי את הבן!”
“הוא לא חפץ שמעבירים!” צעקתי. “הוא שלי! אני קמתי אליו בלילה, גדלתי אותו, חינכתי! הוא”
באותו רגע מתן נכנס. שמע הכול. עמד בדלת, לבן כסיד.
“אמא? סמדר? מה מה היא מדברת? איזה בן?”
“מתן, בני!” קראה עינת. “אני אמך! באמת!”
מתן הביט בה כאילו רוח רפאים לפניו. אחר כך פנה אליי.
“אמא זה נכון?”
כיסיתי את הפנים ופרצתי בבכי. ואז, פתאום, סמדר התפרצה.
השקטה, הביישנית, ניגשה לעינת ונתנה לה סטירה אדירה.
“מפלצת!” צרחה, וקולה היה בו שתי עשורים של השפלה, של כאב, וגם עלבון לאמא. “אמא?! איזו אמא היית לו?!”
זרקת אותו כמו גור רחוב! את יודעת דרך מה אמא עברה פה בגלמך? יודעים כמה שנים אני נשארתי לבד, בלי בן-זוג, בלי ילדים, בגלל החטא שלך?! ועכשיו את באה?! לקחת?”
“סמדר, די!” לחשתי.
“חייבים, אמא! עד כאן!” היא פנתה למתן. “נכון, זו אמך. היא השאירה אותך על אמא שלי, שתסתדר איתך בזמן שהיא מתחבטת בחיים בעיר! וזאת היא סבתך! הקריבה את חייה בשביל שתיכן!”
מתן שתק. ואז ניגש אליי, כרע וברך וחיבק.
“אמא,” לחש. “אמא’לה.”
הביט בעינת, שמרחה דמעות ותפשה בלחי.
“אין לי אמא בירושלים, אמר רגוע, בטון החלטי. אני בן של זו. וזאת אחותי.”
קם, לקח את ידי סמדר.
“את גברת כדאי שתלכי.”
“מתן! בני!” ייללה עינת. “אתן לך הכול!”
“יש לי הכול,” חתך. “יש לי משפחה נהדרת. ואת לבד.”
***
עינת נסעה באותו ערב. בעלה, שצפה בנו מהאוטו, לא יצא כלל. אמרו שאחרי שנה עזב אותה. מצא מישהי אחרת, יולדת, ועינת לבד, עם הכסף ועם ‘היופי’.
מתן לא עבר לירושלים. המשיך ללמוד במחוזי, הנדסה.
“אמא, צריך לבנות לנו בית חדש,” שמח.
וסמדר מה איתה? בערב ההוא כאילו הוצאה מהכלא. פרחה. ואפילו אלון, מנהל הרפת ההוא, התחיל לגלות בה עניין. אלמן נאה.
הסתכלתי עליהם ודמעתי הפעם, מדמעות אושר. חטא היה, ודאי. אבל הלב של אם מגונן על הכול.
