לאחר שנטשה את התאומים שלה בלידה, האם חזרה אחרי עשרים שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת. בלילה שבו נולדו התאומים, עולמו התפצל לשניים. לא הבכי שלהם הרתיע אותו, אלא השתיקה שלה – שתיקה כבדה, מעיקה, מלאה חללים. האם שלהם הביטה בהם מרחוק, בעיניים כבויות, כאילו היו שני זרים שהגיעו מחיים שכבר אינם שלה. — אני לא יכולה… היא לחשה. אני לא יכולה להיות אמא. העזיבה לא לוותה בצעקות. לא היו טענות. רק חתימה, דלת שנסגרה וריק שלא התמלא לעולם. אמרה שהיא קטנה מדי לאחריות כה גדולה, שהפחד חונק אותה, שאין לה אוויר. והיא עזבה… והשאירה מאחור שני תינוקות רכים וגבר שלא ידע כלום על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט ולא שכב לישון. הוא למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם בקבוק בלילה, לשיר חרישית כדי להרגיע בכי. לא היו לו מדריכים, לא היה לו עזרה – רק אהבה. אהבה שגדלה איתם. היה להם גם אמא וגם אבא. היה להם חיבוק, מגן, תשובה. היה שם בכל מילה ראשונה, בכל צעד קטן, באכזבות הראשונות. היה שם כשחלו, כשהתגעגעו למשהו שאי אפשר לכנות. מעולם לא דיבר עליה רעות. מעולם. אמר רק: — לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר. הם גדלו להיות חזקים, מאוחדים. שני תאומים שידעו שהעולם אינו הוגן, אבל גם שאהבה אמיתית לא נוטשת. אחרי יותר מ-20 שנה, אחר צהריים אחד, נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה היא. עייפה יותר. שברירית. עם קמטים וצער בעיניים. אמרה שהיא רוצה להכיר אותם. שחשבה עליהם כל יום. שהיא מתחרטת. שהיא הייתה צעירה ומפוחדת. האבא עמד בפתח, זרועותיו פרושות אך לבו מהסס. לא היה לו קשה – אלא להם. התאומים הקשיבו בדממה. הביטו בה כמו בסיפור שמספרים מאוחר מדי. לא הייתה שנאה בעיניים. לא נקמה. רק שקט בוגר, כואב. — יש לנו כבר אמא, לחש אחד מהם. — קוראים לה הקרבה. ולפעמים היא לובשת את השם “אבא”, השלים השני. הם לא ניסו להחזיר דבר שמעולם לא היה. כי לא היו חסרי אהבה – גדלו נאהבים. שלמים. ואז היא אולי הבינה, בפעם הראשונה, שיש הליכות שכבר לא חוזרות. ושאין זו האם שיולדת – אלא מי שנשאר. אבא שנשאר שווה אלף הבטחות. 👇 ספרו לנו בתגובות: מהו עבורכם “הורה אמיתי”? 🔁 שתפו לכל מי שגדל רק עם אחד, אבל עם הכל.

Life Lessons

אחרי שהיא עזבה את התאומות שלה מיד אחרי הלידה, האמא חזרה כעבור עשרים שנה אבל האמת שחיכתה לה לא הייתה מה שציפתה.

בלילה שבו נולדו התאומות, התפצל לו העולם לשניים.
לא הבכי שלהן הוא זה שהכניס פחד בלב, אלא הדממה שלה. שקט כבד, מתוח, כזה שמרוקן אותך מבפנים.
האמא שלהן עמדה מרחוק, מביטה בהן בעיניים כבויות, כאילו היו עבור לאה שתי זרות שנחתו להפתיע לתוך חיים שכבר לא הרגישה שייכת אליהם.
“אני לא מסוגלת” היא לחשה בשקט, “אני לא יכולה להיות אמא.”

זו לא הייתה פרידה דרמטית, בלי לבבות שבורים או צעקות. רק חתימה אחת, דלת שנסגרה ופצע שנשאר פעור ופתוח עוד שנים קדימה. היא הסבירה שהכל גדול עליה, שהפחד חונק לה את הגרון, שאין לה אוויר.
אז היא פשוט הלכה השאירה מאחוריה שתי ילדות רכות ותמיר אחד שאין לו מושג איך להיות אבא לבד.

בחודשים הראשונים תמיר בקושי ידע מהיום ומהלילה. היה מנמנם בעמידה, עם ידיים רועדות מחליף חיתולים, מחמם מטרנה בשלוש בלילה, מזמזם שירים כדי להרגיע בכי. לא היה לו ספר הדרכה, לא היו לו ידיים תומכות. היה לו רק דבר אחד אהבה. אהבה עצומה, שהלכה ותפחה ביחד איתן.

הוא היה להן גם אמא וגם אבא. היה חיבוק, היה מגן, היה מענה לכל שאלה. ליווה אותן לצעד הראשון, למילה הראשונה, לתסכול הראשון מהגן. היה שם כשהן חלו, כשהן בכו בשביל משהו שלא ידעו אפילו להסביר.
מעולם לא דיבר עליה רעה. אף פעם.
רק אמר להן בעצב שקט: “לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא למדו להישאר.”

הן גדלו לזה שתי תאומות שכבר יודעות שהעולם לא תמיד הוגן, אבל שמי שאוהב באמת, לא מוותר ולא נוטש.
כעבור יותר מעשרים שנה, בשישי בצהריים, דפיקה על הדלת.

זו הייתה היא.

יותר עייפה, שברירית, עם קמטים על הפנים ומבט מלא אשמה. היא אמרה שהיא רוצה להכיר אותן, שחושבת עליהן כל יום, שמצטערת, שפעם הייתה צעירה ומבוהלת.

תמיר עמד לה בכניסה, ידיים פתוחות ולב סגור. לא היה לו קשה בשבילו היה לו קשה בשביל הבנות.

התאומות הקשיבו לה בשקט, מביטות בה כאילו היא איזה סיפור שהגיע מאוחר מדי. לא היה להן שבר בעיניים, לא הייתה שנאה. רק שלווה בוגרת, עצובה קצת.

“אבל כבר יש לנו אמא,” לחשה אחת מהן בעדינות.
“היא נקראת הקרבה ויש לה שם פרטי אבא,” הוסיפה השנייה.

הן לא ניסו להחזיר לעצמן מה שלא קיבלו מעולם, כי הן לא גדלו בחוסר של אהבה. להפך הן גדלו עטופות, לגמרי.

ורק אז אולי לראשונה היא באמת הבינה: יש פרידות שלא ניתן לתקן.
ואהבה אמיתית זו לא זו שמביאה אותך לעולם
אלו הבחירות להישאר.
אבא שנשאר שווה אלף הבטחות.

אז תגידו לי, מה הוא בשבילכם “הורה אמיתי”?
תשלחו לחבר שחי עם הורה אחד בלבד אבל עם כל הלב על השולחן.

Rate article
Add a comment

3 × 3 =