רצית את שניהם? עכשיו תיקחי ותגדלי את שניהם לבד. אני נשברתי, אני הולך! זה מה שדוד אמר, ובלי להסתכל אחורה פשוט יצא מהבית.
הדלת נסגרה בשקט, אבל הקול שלה המשיך להדהד לי באוזניים ולא עזב אותי הרבה זמן. לא היה ריב, לא טריקת דלתות רק הליכה קרה וסופית.
דוד לא חזר. לא בחיוך, לא בלב.
כבר חודשים קודם, החיים שלי כאילו נעצרו מול שני פסי בדיקת ההיריון ואחר־כך באולטרה־סאונד כששמעתי שני לבבות פועמים. תאומים. נס כפול.
בשבילי, זה היה ערבוב של דמעות, פחד, וגם אושר מהסוג שקשה להסביר. אצל דוד זו הייתה בעיה.
“אנחנו לא מצליחים להסתדר עם עצמנו, נועה איך נראה לך שנוכל לגדל שניים, כשאין לנו אפילו בשביל אחד?” הוא שאל אותי והביט הצידה.
המילים שלו כאבו לי יותר ממה שאי פעם הודיתי. אבל הכאב האמיתי הגיע כשהוא ביקש לוותר. עליהם. על שני החיים שכבר גרמו לי להרגיש אמא.
באותו לילה עמדתי מול המראה הרבה זמן. הידיים שלי על הבטן (עדיין שטוחה), אבל הלב שלי כבר דיבר איתם בלחש.
איך אפשר לוותר? איך אפשר לבחור בפחד במקום באהבה?
“אם יש אוכל לאחד, יהיה גם לשני”, אמרתי לו יום אחד. הקול רעד, אבל ההחלטה כבר לא השתנתה.
המשכתי עם ההיריון.
המשכתי לגדל אותם בתוך הבטן בגאווה, גם כשדוד התרחק, הקשיח והתקרר יותר ויותר. קיוויתי שאולי כשיראה אותם בידיים שלי, משהו בו ישתנה.
אבל השינוי היה בכיוון ההפוך.
אחרי הלידה, העייפות ערמה אותי, היה חסר כסף עבדתי בחצי משרה ודוד פשוט התרחק עד הסוף. התלונות הפכו לאשמות, האשמות הפכו לשתיקות, והשתיקות לקירות עבים מדי.
ואז הגיע היום הזה.
“רצית אותם? עכשיו תגדלי אותם לבד. אני הולך!”
וזהו. בלי הסברים. בלי חרטות.
נשארתי שם בכניסה, עם שני תינוקות ישנים בעריסה, ידיים רועדות ולב שנשבר אבל לא התמוטט.
היו ימים קשים. לילות בלי שינה. רגעים שבכיתי בלחש כדי לא להעיר אותם. אבל היו גם בקרים, ששני זוגות עיניים קטנות הביטו בי כאילו אני כל עולמם. חיוכים קטנים, שנותנים לי את כל הכוח.
למדתי להיות גם אמא, גם אבא, גם מקלט וגם חיבוק.
גיליתי שאני הרבה יותר חזקה מכפי שחשבתי.
גיליתי שהאהבה האמיתית לא עוזבת כשהקשה מתחיל.
הזמן עבר, ונועה נולדה מחדש. לא כי הפכתי את החיים לקלים, אלא כי נהייתי יציבה.
עבדתי קשה, התמודדתי, גידלתי שני ילדים יפים וטובים, שידעו כל הזמן שהם האהבה הכי גדולה שלי גם אם לא היה הרבה כסף, גם אם לא היו חוויות מפוארות.
ואז, ביום אחד שמשי בגינה, כששמעתי את הצחוק שלהם משתולל, הבנתי:
לא ננטשתי. השתחררתי.
ואפילו זכיתי לשתי נשמות שדואגות לי, לא רק לאחת.
כי לפעמים האושר לא מגיע עם מי שהבטיח להישאר אלא עם מי שבאמת נשאר.
ונשארתי. בשבילם. ובשבילי.
שלחי לי לב בתגובה לטובת כל האימהות שמגדלות לבד, לנשים שלא ויתרו, גם כשנשארו מאחור. כל לב הוא חיבוק.
