שרה לביא יושבת במטבח שלה ובוהה בחלב שמבעבע בשקט על הכיריים. כבר שלוש פעמים שכחה לערבב אותו, וכל פעם נזכרה מאוחר מדי: הקצף גואה, נשפך, והיא בעצבנות מנגבת את הכיריים עם סמרטוט. ברגעים כאלה היא מרגישה הכי חזקזה בכלל לא קשור לחלב.
מאז שהנכד השני שלה נולד, הכול בבית של הילדה שלה יצא מאיזון. הבת שלה שחף נראית עייפה, מאבדת משקל, שותקת יותר מהרגיל. החתן שלה, נעם, חוזר מאוחר, אוכל בשקט, לפעמים ישר נעלם לחדר. שרה לביא רואה הכול וחושבת: איך אפשר להשאיר אשה ככה לבד?
היא ניסתה לדבר. בהתחלה בעדינות, אחר כך כבר בתקיפות. קודם עם הבת, אחר כך גם עם החתן. אבל פתאום היא הבינה שמשהו מוזר קורהאחרי שהיא מדברת, לא נהיה קל יותר בבית, אלא כבד יותר. שחף מגוננת על בעלה, נעם נעשה קודר, ושרה חוזרת הביתה עם התחושה העיקשת שהיא שוב פעלה לא נכון.
בבוקר ההוא היא פנתה לרב בית הכנסת השכונתי, לא בשביל עצה, אלא כי פשוט לא ידעה לאן עוד לברוח עם כל התחושות האלה.
אולי אני פשוט לא בסדר, היא אומרת לו בקול שקט בלי להביט בו. אני כל הזמן טועה.
הרב יושב ליד השולחן כשבידו עט. הוא מפסיק לכתוב ומביט עליה.
למה את חושבת כך?
שרה מושכת בכתפיים.
אני מנסה לעזור, ויוצא שכולם כועסים עלי.
הרב מסתכל עליה בעיון, אבל בלי לשפוט.
את לא לא בסדר, שרה. את פשוט עייפה. ודואגת מאוד.
היא נאנחת. זה באמת מרגיש נכון.
אני דואגת לילדה, היא אומרת. מאז הלידה היא אחרת. והוא… היא מסמנת ביד. כאילו זה לא מפריע לו בכלל.
ראית מה הוא כן עושה? הרב שואל בשקט.
שרה חושבת רגע. היא נזכרת איך בשבוע שעבר נעם שטף כלים בלילה מאוחר, כשחשב שאף אחד לא רואה. ואיך בשבת לקח את העגלה לסיבוב למרות שרואים עליו שהוא מת מעייפות.
עושה… אולי. היא עונה בחוסר ביטחון. אבל לא באופן הנכון.
ומה זה “באופן הנכון”? הרב שואל ברוגע.
שרה רוצה לענות, אבל קולטת שאין לה ממש הגדרה. בראש שלה זה כאילו צריך יותר, תדיר, עם יותר תשומת לב. אבל מה בדיוקקשה להגדיר.
אני רק רוצה שיהיה לה יותר קל, היא אומרת.
תגידי את זה, הרב עונה בשקט. רק לא להם. לעצמך.
היא מסתכלת עליו.
למה הכוונה?
שכרגע את נאבקת לא בשביל הבת שלך, אלא מול בעלה. ומאבק יוצר מתיחות שכולם מותשים ממנה. גם את, גם הם.
שרה שותקת זמן רב. בסוף שואלת:
ומה לעשות עכשיו? להעמיד פנים שהכול טוב?
לא, עונה הרב. פשוט עשי מה שמועיל. לא מילים, אלא מעשים. לא נגד מישהו, אלא למען מישהו.
בדרך חזרה הביתה היא חושבת על מה שנאמר. נזכרת איך כשהבת שלה הייתה קטנה, היא לא הייתה מטיפה לה, רק יושבת לידה כשהייתה בוכה. למה עכשיו זה השתנה?
למחרת, היא באה אליהם בלי להודיע. מביאה מרק. שחף מופתעת, נעם נבוך.
אני רק לרגע, אומרת שרה. באתי לעזור.
היא נשארת עם הנכדים כששחף נרדמת על הספה. עוזבת בשקט, בלי לומר כמה קשה להם ואיך צריך לחיות.
שבוע אחרי היא חוזרת שוב. ואז שוב.
היא עדיין רואה שנעם לא מושלם. אבל גם שמה לב לדברים אחרים: איך הוא מחזיק את התינוק בעדינות, איך עוטף את שחף בשמיכה בלילה מבלי שמישהו יראה.
יום אחד, היא שואלת אותו במטבח:
קשה לך עכשיו?
הוא מופתע, כאילו אף פעם לא שאלו אותו את זה.
כן, קשה מאוד, הוא משיב אחרי רגע.
וזה הכול. אבל מאז יש ביניהם פחות עוקצנות, פחות מתיחות באוויר.
שרה מבינההיא רק רצתה שהוא ישתנה. אבל בעצם היא זו שהייתה צריכה להתחיל בעצמה.
היא מפסיקה לדבר עליו עם שחף. כשהבת מתלוננת, היא כבר לא עונה “אמרתי לך”. רק מקשיבה. לפעמים לוקחת את הילדים, כדי ששחף תוכל לנוח. לפעמים מתקשרת לנעם, שואלת מה שלומו. זה דורש מאמץ. הרבה יותר קל היה לה להתרגז.
אבל לאט לאט הבית נהיה שקט יותר. לא בהכרח שמח או מושלםאבל שקט. בלי מתח בלתי פוסק.
יום אחד שחף אומרת לה:
אמא, תודה שאת איתנו, לא נגדנו.
שרה חושבת עוד הרבה על המשפט הזה.
היא מבינה: פיוס זה לא להודות באשמה. פיוס זה שמישהו מוותר ראשון על הקרב.
היא עדיין רוצה שנעם יהיה יותר מתחשב. זה לא השתנה.
אבל עכשיו, יש בתוכה עניין חשוב יותרשהבית יהיה שליו.
וכל פעם שהכעס הישן מתחיל לבעבעעלבון, תסכול, רצון להעיר הערההיא שואלת את עצמה:
האם אני רוצה להיות צודקת, או רוצה שיהיה להם יותר קל?
כמעט תמיד, זה מחזיר אותה למה שצריך לעשות.
