צביה רוזן ישבה במטבח, עוקבת אחר קומקום החלב המבעבע על הכיריים. כבר שלוש פעמים שכחה לערבב, ובכל פעם נזכרה מאוחר מדי: הקצף עלה, גלש, והיא ניגבה את הכיריים בעצבות. בכל פעם כזו הרגישה בבירור שהחלב הוא רק סימן, לא הגורם.
מאז לידת נכדה השני, הכול במשפחה התרופף. בתה נעמי נראתה עייפה, התעדתה, דיברה עוד פחות. חתנה, עידו, חזר מאוחר מהעבודה, אכל בשקט, לפעמים נעלם ישר לחדר. צביה ראתה והרהרה: איך אפשר להשאיר אישה לבד להתמודד?
בהתחלה ניסתה לדבר. בעדינות, אחר כך בתקיפות. ראשית עם הבת, ואז עם החתן. עם הזמן שמה לב: לא רק שלא השתפר המצב, אלא נעשה כבד יותר. הבת הגנה על עידו, עידו הפך מופנם ושתקני, והיא – חזרה לביתה עם תחושת החמצה.
באותו ערב לא ידעה לאן לפנות עם התחושה הזו. לבסוף הלכה לרב. לא בשביל עצה, אלא כי לא נשאר לה לאן לברוח.
“אני כנראה לא אמא טובה,” לחשה בלי להרים עיניים. “כל מה שאני מנסה רק הופך לגרוע יותר.”
הרב, שישב מאחורי שולחן עמוס ספרים, הניח את עטו.
“למה את חושבת כך?”
צביה משכה בכתפיה.
“רק רציתי לעזור. אבל יוצא שאני רק מרגיזה את כולם.”
הוא התבונן בה בעדינות.
“את לא רעה,” אמר. “את עייפה. ודואגת מאוד.”
היא נשפה. אמת מצמררת הייתה בדבריו.
“אני דואגת לבת שלי,” העזה להגיד. “היא לא נראית כמו מי שהייתה. והוא…” נופפה בידה, “כאילו הכל עובר לידו.”
“האם את שמה לב למה שהוא עושה?” שאל.
צביה שתקה, מנסה להיזכר. כשהדיח כלים בלילה מבלי לדעת שנראו אותו. כשלקח את התינוק בטיול יום שישי, דווקא כשנראה שעיניו נעצמות משינה.
“עושה…” גימגמה. “אבל לא בדרך הנכונה.”
“ומהי הדרך הנכונה?” שאל ברוגע.
רצתה להשיב מיד, אבל הבינה שאינה יודעת. המחשבות התרוצצו: יותר, לעיתים תכופות יותר, להיות קשוב – אבל מה בדיוק?
“אני רק רוצה שיהיה לה קל יותר,” אמרה, כמעט בלחישה.
“אז זה מה שתאמרי,” אמר הרב בשקט. “לעצמך, לא לא לאחרים.”
הביטה בו בתימהון.
“כלומר?”
“כרגע את נלחמת לא לצד בתך, אלא נגד חתנך. והמאבק מטיש את כולם. גם אותך, גם אותם.”
צביה הרהרה רגע, ואז שאלה:
“ומה עלי לעשות? להעמיד פנים שהכול טוב?”
“לא,” השיב. “פשוט לעשות מה שמועיל. לא מילים. מעשים. ובשביל מישהו, לא נגד מישהו.”
בדרך חזרה הביתה חשבה על כך. נזכרה שכשהייתה נעמי קטנה, לא הטיפה מוסר פשוט ישבה לידה כשבכתה. למה כעת הכול שונה?
למחרת הגיעה אליהם מבלי להודיע. הביאה מרק. נעמי הופתעה, עידו התבייש.
“אני רק באה לעזור לכם קצת,” אמרה בשקט.
ישבה עם הנכדים בזמן שנעמי נחה. הלכה בלי לומר מילה על כמה קשה להם, או איך צריך לנהוג.
שבוע חלף, ושוב הגיעה. ואחר כך עוד שבוע.
עדיין ראתה שעידו לא מושלם. אבל החלה לראות גם את הדברים האחרים: איך מלטף את התינוק ברוך, איך עוטף את נעמי בשמיכה בערב כשחושבים שאיש לא שם לב.
יום אחד לא התאפקה ושאלה אותו במטבח:
“קשה לך עכשיו?”
הופתע, כאילו איש לא שאל זאת קודם.
“קשה,” אמר, “מאוד.”
ולא הוסיף מילה. אבל מאותו רגע, משהו שהיה מתוח ביניהם התפוגג.
צביה הבינה: חיכתה שישתנה, אבל דווקא היא זו שהייתה צריכה להשתנות.
הפסיקה לרכל עליו עם נעמי. כשבתה התלוננה, לא שבה ואמרה: הרי אמרתי לך. פשוט האזינה. לפעמים לקחה את הילדים כדי שתנוח, לפעמים הרימה טלפון לעידו ושאלה לשלומו. זה לא היה קל קל בהרבה היה להתמרמר.
לאט, בבית נהיה שקט יותר. לא מושלם, לא ורוד אך שקט.
פעם נעמי אמרה לה:
“תודה, אמא, שאת בצד שלנו עכשיו ולא נגדנו.”
צביה נותרה עם המילים האלו בלבה זמן רב.
הבינה דבר פשוט: פיוס – אינו כשמישהו מודה בטעות. פיוס מתחיל כשרק אחד בוחר להפסיק להילחם.
עדיין רצתה שעידו יהיה קשוב יותר. אי-אפשר לוותר על זה באמת.
אבל ליד הרצון הזה נכנס חשש גדול יותר: שיהיה שקט במשפחה.
וכל פעם שהרגישה שוב את הישן, את הדחף להעיר, להיעלב או לכעוס שאלה את עצמה:
מה אני רוצה יותר, להיות הצודקת או להקל עליהם?
והתשובה הכווינה אותה, פעם אחרי פעם, מהי הדרך הנכונה.
