ליאוניד סירב להאמין שאירה היא בתו. אשתו ורה, שעבדה במכולת, שמעה שמועות שסוגרת את הדלת עם גברים זרים. בגלל זה, הוא לא האמין שאירה, הילדה הזעירה, היא ביתו – וגם לא אהב אותה. רק הסבא עזר לנכדה והוריש לה את ביתו. את אירה אהב רק סבא מתיתיהו בילדותה אירה הקטנה חלתה הרבה. היא תמיד הייתה שברירית ונמוכה. “לא במשפחה שלי ולא בשלך יש כאלה פיציות,” אמר ליאוניד. “הילדה הזאת — בקושי גובה עציץ.” עם השנים, האדישות של האב עברה גם לאם. רק נפש אחת באמת אהבה את אירה — סבא מתיתיהו. הבית שלו עמד בקצה הכפר, ליד היער. כל חייו עבד כיערן, וגם בפנסיה לא החמיץ יום בלי לצאת לטבע, ללקט פירות יער וללקט עשבי מרפא, ולחלק אותם לתושבי הכפר. בחורף האכיל חיות וכולם ראו בו קצת מוזר, הכריז על מה שיקרה — ותמיד התממש. באו אליו גם לייעוץ וגם לעזרות רפואת סבתא. אשתו של מתיתיהו נפטרה מזמן. הנחמה היחידה הייתה היער והנכדה. כשהילדה התחילה ללמוד, בילתה יותר אצל הסבא מאשר בבית. הוא סיפר לה על סגולות עשבים ושורשים, והיא קלטה הכול בקלות. כששאלו אותה למה תגדל, ענתה: “אהיה מרפאה.” האמא טענה, שאין לה כסף ללימודים. הסבא הרגיע: הוא לא עני ואם יהיה צורך — אפילו פרה יימכור. הוריש לנכדה בית וגִּורל טוב הבת ורה בקושי ביקרה את אביה, אבל פתאום הופיעה אצלו על הסף, כשהבן שלה הסתבך בהימורים. “כשהיה קשה — רק אז באת?” הקשה עליה מתיתיהו, וסירב לעזור: “לא אשלם את חובותיו של אנדריי. חשוב לי לדאוג לנכדה.” ורה יצאה בזעם. “לא רוצה לראות אף אחד מכם — לא אבא וגם לא בת!” צעקה. כשלמדה אירה בבית ספר לאחיות, הוריה לא עזרו לה במאומה. רק סבא מתיתיהו תמך בה וגם קיבלה מלגה בזכות הציונים הגבוהים. לפני שסיימה את לימודיה, מתיתיהו חלה. בחושו שמתקרב קיצו, גילה לנכדה: “הורשתי לך את הבית. לכי לעיר, תמצאי עבודה, אבל אל תשכחי את הבית — כל עוד יש בו נשמה, הבית חי. ואל תפחדי ללון לבד — אפילו בגורלך תמצאי כאן אושר,” ניבא לה הסבא. הנבואה התגשמה — ובית סבא הפך למפתח לאהבת חייה מתיתיהו נפטר בסתיו. אירה עבדה כאחות בבית חולים אזורי. בסופי שבוע נסעה לבית הסבא, הדליקה תנור והייתה לבדה. כשירד שלג, דפק בחור זר בדלת — רכבו נתקע. היא הציעה לעזור וישבו לשתות תה. קראו לו סטס, וגם הוא גר בסביבה, והציע לה טרמפ חזרה לעיר. יום אחד הפתיע אותה כשטיילה ברגל, וביחד בנה מערכת יחסים לא שגרתית — בלי חתונה, עם אהבה אמיתית. כשנולד בנם הבכור, כולם התפלאו איך לאישה כה זעירה נולד תינוק כל כך חזק. כששאלו איך תקרא לו, ענתה: “מתיתיהו — על שם אדם יקר מאוד.”

גדעון סירב להאמין שהילה היא בתו. אשתו, שרונה, עבדה בסופרמרקט. שמועות נפוצו שהיא נוהגת לסגור את המחסן אחרי שעות עם גברים אחרים. לכן, בעלה פשוט לא האמין שהילה הקטנה והעדינה היא באמת שלו. הוא לא חיבב את הילדה. רק סבא עזר לה ותמך בה, והוריש לה את הבית שלו.

רק סבא יעקב אהב את הילדה
בילדותה, הילה הייתה חולה לעיתים קרובות. היא הייתה שברירית וקטנת קומה. אף אחד מהצד שלי ולא מהצד שלך לא כזה קטן”, נהג גדעון לומר. “הילדה הזאת נמוכה כמו כוס חד פעמית.” עם הזמן, חוסר החיבה של האב חלחל גם אל האם.

מי שבאמת אהב את הילה היה סבא יעקב. הבית שלו עמד על גבול היישוב, קרוב ליער ירושלים. יעקב עבד כל חייו כפקח ביער, וגם אחרי שיצא לפנסיה היה מבקר שם כמעט כל יום מלקט פירות יער, מטפל בצמחי מרפא, ובחורף נותן אוכל לחיות. תושבי היישוב ראו בו אדם קצת משונה, אפילו פחדו ממנו. לפעמים מה שאמר התקיים. אבל כשחלו, פנו אליו לבקש צמחי מרפא ותמציות טבעיות.

רעייתו של יעקב נפטרה מזמן. היעד שלו בחיים היה היער והנכדה. כשהילה עלתה לכיתה א’, כמעט ולא חזרה הביתה העדיפה לישון אצל סבא. יעקב לימד אותה על סגולות הצמחים והשורשים, והילה למדה בקלות. כששאלו אותה למה היא שואפת להיות כשתגדל, ענתה: אני ארפא אנשים. אמא שלה טענה שאין לה כסף לממן לימודים כאלה, אבל סבא נהג לחייך ולהגיד: “אני לא עני, ואם צריך אמכור אפילו את הפרה”.

סבא הוריש לנכדה בית ותקווה לאושר
בתו שרונה בקושי הגיעה לבקר את אביה. רק כשבנם של גדעון ושרונה הסתבך בחובות בהימורים בתל אביב, הופיעה פתאום אצלו על הסף. הם הרביצו לאחיה של הילה, איתמר, ודרשו כסף. רק כשאין ברירה את באה?” שאל יעקב בכעס. “לא ראיתי אותך כאן שנים!” הוא סירב לעזור: “אני לא הולך לסגור את החובות של איתמר. אני צריך לדאוג לנכדה שלי”.

שרונה התרתחה וצעקה, לא רוצה לראות אף אחד מכם! אין לי אבא ואין לי בת!”, וברחה החוצה. כשלבסוף התקבלה הילה ללימודים בבית הספר לסיעוד, הוריה לא תרמו אפילו שקל. רק סבא עזר לה. גם עם המלגה שקיבלה, הצליחה להחזיק מעמד בזכות הציונים הגבוהים.

לקראת סוף הלימודים, יעקב חלה. כשהבין שמותו מתקרב, סיפר להילה שהוריש לה את הבית. הוא המליץ לה למצוא עבודה בעיר, אבל לא לשכוח את הבית, “בית חי כל עוד יש בו נשמה,” אמר. “בחורף תדליקי תנור. ואל תפחדי להישאר פה לבד כאן הגורל שלך ימצא אותך.” כאילו ידע משהו שאחרים לא.

נבואת סבא התגשמה
יעקב נפטר בסתיו. הילה ביקשה לעבוד כאחות במרפאה של מועצה אזורית. בסופי שבוע נסעה לבית של סבא, הדליקה תנור חום. יעקב דאג להכין הרבה עצי הסקה מראש. החורף היה גשום וקשה. להילה היו שני ימי חופש לא רצתה להיתקע בדירתה ששכרה אצל מכרים של אם אחת החברות.

באחת הפעמים, כשהגיעה ליישוב, פרצה סופה קשה. למחרת, כשהשלג עוד ירד, שמעה דפיקה בדלת. פתחה וראתה גבר צעיר, לא מוכר. “צהריים טובים. הרכב שלי נתקע מול הבית שלכם. יש לכם במקרה את חפירה?”, שאל. “כן, ליד הדלת. אתה מוזמן לקחת. רוצה עזרה?”, ענתה לוילה. הגבר המגודל הביט בהילה הקטנה בחיוך ואמר: “הכי חסר לי שבעוד רגע את תיעלמי לי בשלג…”

הוא חפר במהירות והניע את הרכב, אך לא הספיק לנסוע אפילו כמה מטרים ושוב שקע. חזר ולקח את האת. הילה הזמינה אותו פנימה לכוס תה צמחים חמה אולי עוד מעט הסופה תפסק, כי זה לא כביש צדדי מכוניות רבות עוברות כאן.

הזר, לאחר שהתלבט, נכנס והתיישב. “לא מפחיד אותך לגור לבד ליד היער?” שאל. הילה הסבירה שהיא מגיעה רק בסופי שבוע וגרה בעיר. דאגה שיתכן שלא תצליח לחזור כי האוטובוס לא יבוא. הזר, שהציג את עצמו כנדב, הציע לה שאם יהיה צריך, ייקח אותה בעצמו לעיר הרי גם הוא צריך להגיע לעיר שם הוא גר. הילה הסכימה.

יום אחד, כשהלכה ברגל הביתה מהעבודה, ראתה את נדב מחכה לה. “נראה לי שבתה הצמחים שלך עובדת כמו קסם”, צחק, “רציתי שוב לראותך ואולי גם לשתות עוד תה”.

הם לא ערכו חתונה. הילה בחרה שלא להתחתן רשמית. נדב ניסה לשכנע אותה, אך לבסוף ויתר. הייתה להם אהבה אמיתית. הילה ידעה לא רק באגדות מספרים שבעל נושא את אשתו על הידיים. כשנולד בנם הראשון, כולם התפלאו איך לאישה כה שברירית נולד בן כה חסון! כששאלו כיצד יקראו לו, ענתה הילה: “יהיה שמו יעקב, על שם אדם יקר ואהוב”.