יומן אישי ולא אהבתי את בעלי
את יודעת, אני את בעלי בכלל לא אהבתי.
כמה שנים הייתם יחד?
תחשבי, התחתנו בשנת 1971
ואיך זה, לא אהבת אותו?
ישבנו שתינו, כמעט לא מכירות, על ספסל ליד קבר בבית העלמין. כל אחת באה לעשות סדרה לקראת החגים והתחלנו לשוחח.
זה בעלך? שאלה אישה בכובע לבד אפור והצביעה על תמונה על מצבה.
כן, בעלי. עבר כבר שנה עדיין לא רגילה שאין אותו. מתגעגעת כל כך שזה ממלא לי את הבטן. לכן אני באה לכאן. אהבתי אותו עד עומק הנשמה, היד הדקה שלה סידרה שוב את קצות המטפחת השחורה.
הייתה שתיקה. ואז האישה השנייה נשמה עמוק ואמרה:
אני את בעלי לא אהבתי.
הסתובבתי אליה, סקרנית.
וכמה שנים חייתם יחד?
כמה שנים חשבי בעצמך, מ-1971
איך אפשר, כל כך הרבה שנים בלי אהבה?
הלכתי איתו דווקא. היה מישהו שאהבתי, אבל הוא עבר לחברה שלי, והחלטתי אתחתן ראשון. ואז הגיע יאיר, לא הרשים אף אחד, דבק בי. בסוף נשברתי.
ומה קרה?
כמעט ברחתי מהחתונה. כל הכפר חגג, ואני בכיתי. חשבתי שנגמרו לי החיים. הסתכלתי על יאיר רזה, נמוך, מוקף קרחת, אוזניים בולטות. החליפה ישבה עליו מצחיק. הוא חייך אלי בעניים נוצצות, כל כך מאושר. נמאס לי, ונמאסתי על עצמי.
ומה אז?
התחלנו לגור אצל ההורים שלו. כולם פינקו אותי אמא שלו רחצה לי את הנעליים. אני, בוסרית, יפה, עיניים כהות, שיער ארוך. כולם ידעו שהוא לא שידוך בשבילי.
בבוקר קמתי, והכל נקי, אמא שלו דאגה. אני הייתי טובה בלהגיד מה לעשות, לרטון, ופשוט ריחמתי על עצמי. הרי לא אהבתי ולא פלא שלא זרם, מי היה צריך כזו כלה?
ואז בא יאיר, אמר: בואי נצא לאיזו הרפתקה, נעשה קצת כסף, ונתחיל חיים משלנו. לא היה לי אכפת, רק רציתי לברוח. הכל היה באוויר.
זו הייתה תקופת חומה ומגדל. התנדבנו, גייסו אותנו. לאן לא לירושלים, לצפון, דרום עליתי על הרכבת נשים בוואגון אחד וגברים בשני. ליאיר לא נשאר אוכל ואני, לי היה תרמיל והתחברתי מיד לכל הבנות. כל מה שאמא שלו אפתה חילקתי לבנות.
בא לעמדה, מבקש משהו לאכול, נהיה לי פתאום לא נעים. אמרתי שגמרנו הכל, התחלתי להתחרט. הוא ראה שנבוכתי, ניסה להרגיע הכל טוב, גם לנו שם הרבה, כולם מתחלקים. ששון בעיניים. ורץ לוואגון שלו.
ידעתי שהוא לא ייקח מאף אחד, הוא לא חברותי, סגור וביישן. רק עוד ניסה להרגיע אותי אחרי רגע שכחתי ממנו.
הגענו, התלהבות, שיכנו אותנו בצריף שלושים וחמש נשים בחדר אחד, גברים לחוד. הבטיחו חדרים. לי לא היה אכפת. יאיר ניסה להתקרב, ואני סובבתי גב, העמדתי פנים שאני עסוקה. הבנות העירו לי: הוא בעלך, מה יש לך?
עמד שעות מתחת לחלון, מחכה שאבוא. עונה לו קר אפילו לא מרימה עפעף.
החלטתי להתגרש כבר. לא היו ילדים, חייתי בלי אהבה. פה ושם ישנתי אצלו, רק מרחמים.
ואז הופיע גדי כהה, גבוה, תלתלים. חרשנו בעבודה, היה קשה אבל שמח. הביאו לנו בירה, תפוזים, נקניק שלא ראינו בבית. היו הופעות, ריקודים.
גדי התאהבתי בו ללא גבול. תשוקה משוגעת.
יאיר ראה, הוכיח, ניסה לשכנע. לא הקשבתי האהבה הכתה בי כמו סערה.
אני מתגרשת, אמרתי.
נתנו לנו חדר נפרד, מחיצות דקות, לא נכנסתי אליו יותר.
יאיר תמיד נשאר קרוב. הולכת עם גדי, מרגישה אותו מאחור. אבל מה לי ולו? הייתי שבויה באהבה.
האישה במטפחת שחורה הקשיבה בשקט.
ואיך הוא עמד בזה?
עמד אהב עד מאד. בסוף גדי פנה לקטיה, רואה חשבון. זרק אותי כשהבין שאני בהריון, והחל ללכלך נגדי. כינה אותי נצלנית, האשים את יאיר שהוא חלש.
העבירו ליאיר את זה, החברים הטובים. זה שבר אותו. אפילו הלך מכות עם גדי. החביאו ממני, רק שמעתי שאשפזו אותו. מיהרתי לבית החולים. בדרך נהג המונית שתק, מיהרתי ולא ידעתי איך אתמודד.
בחדר כולו כחול וסגול, רגל קשורה למשקולת, לא דמיינתי שאראה אותו ככה.
למה, יאיר?
בשבילך רק בשבילך!!!
לא ידעתי למי לרחם על עצמי או עליו. הרי ההריון שלי לא היה שלו. אם אחזור לכפר מי יקבל? מי ידע של מי הילד? לא הייתי בטוחה בעצמי הרי גם עם יאיר הייתי.
הלכתי לבקרו, הבאתי אוכל, פינקתי לא מאהבה, מתוך אחריות.
זוכרת יום אחד, בקביים, חיכיתי מולו בחדר, הוא עם פיג׳מה של בית חולים, עייף, מביט החוצה ואומר:
אל תתגרשי. ניסע מפה, הילד יהיה שלי, רק שלי.
ואני? לא אמרתי תודה, רק למה?
כי אני אוהב.
הסתובבתי, הלכתי, ידעתי שמקווה שאביט לאחור לא עשיתי זאת, אבל בבטן פרפרים שמחה לא לחזור לכפר, שמחה שילך איתי.
עברנו לנגב. יאיר, שקט כתמיד, קיבלו אותו יפה בעבודה. למד הנדסה, התקדם. ראש צוות, הסתובב בארץ, חוזר תמיד עם הפתעות. יש לי אישה בהריון, היה מספר בגאווה. בבית חיכתה לנו דירה חדשה. אותי קיבלו כרכזת.
בלידה נולד שחר, כהה, ידעתי שזה בנו של גדי. יאיר לא אמר מילה. רק הביט בו, חיבק, כמעט בכה.
שחר היה ילד קשה, רועש, חולה. יאיר נשחק, התעייף, אבל לא התלונן.
שנה אחרי נולדה לנו מאיה, קראנו לה על שם אמא שלו. אז רציתי לפצות אותה, האבא שלה כבר לא היה בחיים.
ליאיר לא הרגשתי דבר. לא אהבה, לא שנאה. ילדים קטנים, הזמן רץ, הכל בו מחכה לאישה שתעזור. והוא? עזר, ניקש, שקט, לא הוציא מילה רעה. פעם אפילו רצה לכבס לי, התעצבנתי מה יחשבו בעבודה? מנהל ו מכבס תחתונים של אשתו? הוא חייך, עדיף שתחלימי. שיחשבו מה שירצו. נלחמתי לקחת ממנו את הגיגית, אפילו כעסתי, לא הבנתי.
ובכל זאת האהבה שלו רק העיקה.
שחר עבריין קטנטן, בגיל שלוש עשרה כבר במשטרה. אני שם הכרתי קצין צעיר ורווק, עבד עם נערים כמוהו. התחברתי אליו, אפילו רציתי להתחיל חיים איתו. יאיר, רך, לא ידע להציב גבולות. אני ישר שלפתי חגורה. איך פתאום הבן גונב במכולת? יאיר מנע ממני.
אחר כך שלחו את יאיר ללימודים בתל אביב. קיבלנו דירה טובה בירושלים. אמר לי: אם תגידי, לא אסע. הרגיש שמשהו בוער אצלי.
אמרתי: תיסע.
נסע, כל כך עצוב. הקצין המשיך לנדנד: תעזבי אותו, את לא אוהבת
השתתקתי, ניקיתי את העלים מהשולחן.
ומה איתך? היא עברה לאת, כבר היינו קרובות.
לא ידעתי מה לעשות. ילדוני התפרע, אני מבולבלת. המכתב של יאיר חיכה לי. אף אחד לא יודע, שמרתי אותו עד היום. כתב שהבין שלא אהבתי אותו, שחבל שבגללי סבל. כתב שאם אכתוב לו אל תחזור לא יחזור אף פעם. כתב שלא יפקיר את הילדים, שיביא לי חצי מהמשכורת, כתב שאין בליבו טינה. איחל לי אושר, שיהיה לי טוב. כל הכאב שלו שמר לעצמו, לי נתן רק ברכה.
נפלו עלים על השולחן. יום סתווי, שמיים כחולים. אני בכיתי ומרתה שאלה:
למה את בוכה?
ככה החיים עושים אותך רכה. כשחושבים על העבר, הדמעות יוצאות לבד. המשכת עם הקצין?
לא ישנתי. שחר השתולל, אני אבודה. אישה שעבדה איתי במפעל, מבוגרת, אמרה לי: יעל, את טיפשה. על כזה בעל שומרים.
בוקר אחד קמתי, הלב התקרר. חשבתי, איך אני עושה דבר כזה? יאיר זה שחי בשבילי, תמיד לידי.
נזכרתי בכל איך היה איתי, איך טיפל. פעם התאשפזתי, כמעט מתתי. כולם הנהנו שזה סוף. בחדר יאיר לא עזב, דאג לרופאים, דיבר עם כל מי שצריך, מצא לי תרופות וחיבק.
עוד מקרה בטעות נפל אצלנו משלוח מזון שלא שלנו. סופה בחוץ, יאיר, עם הקור בעור, הלך לכפר השני להחזיר. חזר עם פנים קפואות, חלה, אבל עשה את מה שנכון.
הבנתי הוא כל מה שצריך לי. אף אחד לא יותר ממנו. אני עצמי, שנים, הוכחתי לו שאין לו מקום בחיים שלי איך עכשיו אספר על רגשות?
ידעתי החליט להתגרש, חשב שיש אחר. הסתו הגיע, יום יפה כזה. סידרתי את הילדים, תיאמתי בעבודה ועליתי על רכבת לתל אביב.
נסעתי, הדרך עברה לאט, רק לראות אותו רציתי. העיניים שלו בראשי. פתאום הכל יפה את הקרחת, והאוזניים, והכרס את כולו.
הגעתי לאכסניה. בכיתה, אמרו. חיכיתי בכניסה, מחפשת אותו באנשים. לא הכרתי יצא עם הקבוצה, יאיר שלי, עם כובע קסקט, תיק תחת היד, מאורגן. אני נעמדתי כאילו השתתקתי. הוא מסתכל לא מאמין. עמדנו, העבר מתחיל להתפזר סביב, עלים נושרים.
כולם מביטים, לא מבינים, ואנחנו פשוט רצנו זה לזו, ידיים נופלות, תיקים מתגלגלים. רק חיבוק. בלי מילים.
ככה עד הסוף חייתם באהבה?
סוף? שאלתי.
הרי זה הקבר של יאיר, לא?
לא, זה שחר בני. מתצעיר, בקושי בן ארבעים. הסתבך, היה בכלא. אחר כך התמכר, שתה. יאיר ואני סבלנו הרבה, ועזרנו לו. יאיר חי, ברוך ה’, היא עשתה תנועת שמירת עיניים, עוד עוזר לבית, נוסע, דואג לבת.
והנה הוא, כבר בא. התעכבנו. תרצה טרמפ?
לא, אשאר אצל הקרובים.
הצטרף גבר מלא, פנים עגולות, עם מעיל שחור וכובע עור. חייך, בירך. עזר עם הציוד, אבל הרימה לבד את הפח, שמרה עליו. והלכו, יחד, הזרועות שלובות, בדרך השלכת הצהובה.
לפני הסיבוב היא הסתובבה ונפנפה, הוא נפנף בעקבותיה.
אני נשארתי להביט על תמונת בעלי, וחושבת אושר לא קיים לבדו. הוא חי רק כשאת מקבלת אותו ללב, ורק אז את מבינה אושר באמת זה לאהוב ולהיות נאהבת.
