יומן אישי, 15 בנובמבר
האמת, אף פעם לא אהבתי את אשתי.
וכמה שנים חייתם יחד?
תספור לבד, התחתנו בשבעים ואחת.
מה זה אומר, לא אהבת? איך חיים כל כך הרבה זמן עם מישהי שלא אוהבים?
ישבתי על ספסל קטן ליד קבר בבית העלמין ביוקנעם, ובדיוק אז התיישבה לידי אישה שלא הכרתי. כל אחת מאיתנו הגיעה לטפל בקבר אחר, אבל איכשהו פתחנו בשיחה.
בעלך? היא שאלה ברמז דק והצביעה בתמונה שעל האבן.
כן, בעלי, עניתי וחייכתי בעצב, שנה שלמה עברה, ואני לא מתרגלת. מתגעגעת עד כאב. רק הולכת ובאה. אהבתי אותו בטירוף, קשרתי מחדש את קצות המטפחת השחורה.
היא שתקה רגע ואז אמרה, כמעט בלחש:
אני, את בעלי שלי בכלל לא אהבתי.
הרמתי גבה, לא התאפקתי:
וכמה חייתם יחד?
מאז שבעים ואחת, כמו שאמרתי מלא שנים.
ולא אהבת? איך זה קורה?
הלכתי איתו דווקא מתוך עקשנות, סיפרה בקול שקט, היה בחור שאהבתי, אבל ברח לחברה שלי, אז החלטתי להתחתן לפני שניהם, להראות להם. וככה יהונתן, שהוא היה קצת טיפוס חלש כזה, כל הזמן רדף אחריי, ואהב אותי אז התחתנו.
ומה קרה אז?
כמעט ברחתי מהחתונה. כולה שמחים, ואני יושבת ובוכה. נגמרה לי הנעורים. מסתכלת על החתן שלי קטן, דקיק, מפרצים כבר, ואוזניים בולטות. החליפה עליו יושבת כמו חולצה של ילד. מחייך, מלא אושר, מסתכל עליי בעיניים גדולות טהורות ותוך תוכי, הייתי ממורמרת.
ואיך המשכתם?
עברנו לגור אצל ההורים שלו. הם ממש פינקו אותי, ואני הייתי גבוהה, חזקה, עיניים סגולות, צמה ארוכהולכולם היה ברור שאנחנו לא מתאימים.
בבוקר אמא שלו כבר מנקה לי את הנעליים, ואני? הייתי עצבנית, פוקדת, אפילו צועקת. לא אהבתי אותו וככה לא הלך. אולי צדקו.
ואז הציע שניסע צפונה, לעבוד, ואולי נתחיל חיים משלנו. למה לא? רציתי לברוח מהכול.
אז היה בדיוק מבצע של תנועת הנוער, כולם שלחו צעירים לבנות יישובים חדשים, גם אותנו הכלילו. נסענו, אני והוא, אבל אפילו ברכבת ישבו גברים ונשים בנפרד. יהונתן נשאר בלי אוכל, כי הכול היה אצלי. ואני? חגיגה עם הבנות, כל מה שאמא שלו הכינה חילקתי לכולן, אפילו לא דאגתי לו.
באותה תחנה ניגש אליי, רעב, התביישתי. הרגעתי אותו, והוא עשה עצמו שמח, “לא נורא, נתנו לי שם מלא דברים,” אמר. ברור לי ששיקר לי, היה ביישן, לא לוקח מאף אחד כלום. רק ניסה שלא אצטער.
הגענו לצפון, לחדר ענק, שלושים וחמש נשים בחדר אחד, גברים במקום אחר. זמנית, הבטיחו לנו. לא הייתי צריכה יותר מזה. ברגע שהיה קורה להתקרב, הייתי מסובבת ראש ומתחמקת. הבנות העירו לי “בעלך, ואת…”
הוא היה מחכה לי מתחת לחלון, בגשם, בבוץ, ואני לא סופרת אותו.
כבר רציתי להתגרש. לא היו ילדים, לא הייתה אהבה. פעמיים-שלוש ישנתי לידו מתוך רחמים.
ואז הופיע גרשון כהה, רחב כתפיים, גלי בשיער. עבדתי בכבישה, עבודה קשה, אבל את הלילות חסרתי. פתאום חיינו היו שמחים אוכל טוב, תפוזים, נקניקיות, דברים שלא ראיתי בתור ילדה. מסיבות, ריקודים. גרשון ואני התאהבנו, פשוט לא יכולתי אחרת.
יהונתן התחנן, בכה, התחנן. לא היה לי אכפת.
אני רוצה גט אמרתי.
הקצו לנו חדר קטן. לא נכנסתי אפילו, לא היה לי בו כוח.
ובכל זאת, יהונתן היה תמיד ליד. הולכת עם גרשון? מרגישה את המבט מאחור.
אבל אהבתי הובילה אותי, לא היה מה לעשות.
היא האישה שהתבוננה בי ועודדה להמשיך:
ואיך הוא עמד בזה?
עמד אהב אותי. עד שגרשון עזב אותי לטובת מישהי אחרת, מישהי מהמחסן. השפיל אותי. כשהודעתי שאני בהריון, הוא בכלל הוציא עליי לכלוך בכל היישוב, “רצתה אותי, נדבקה, כי בעלה כלומניק.”
יהונתן שמע, והאהבה שלו אליו גזלה לו את כל השכל. הגיע להילחם עם גרשון ונפצע קשות. הביאו אותו לבית חולים, רגל שבורה, חבורות בפנים. נסעתי אליו, בדרך הנהג שמעון רק הסתכל bi and לא אמר מה שהוא חושב. אני בטוח שהוא מבין לאן נפלתי.
כשגעתי, הוא שכב בפיג’מת בית החולים, כמו זקן עייף, מביט מבעד לחלון ואומר:
אל תעזבי, נלך מכאן, אני אגדל את הילד, הוא שלי ושלך.
ואני רק מפטירה בשקט:
בשביל מה?
כי אני אוהב.
לא אמרתי תודה. רק הסתובבתי והלכתי. הבטתי בדרך בחלון, הרגשתי שהוא מסתכל אחרי. בפנים, שמחתי שאני לא צריכה לחזור למושב, שאפשר להתחיל מחדש, יחד.
עברנו לנגב. יהונתן עבד בתור ראש צוות הנדסי, חזר הביתה עם מתנות, אני נכנסתי לעבוד כמנהלת חשבונות. כשהתינוק נולד, היה ברור שהוא של גרשון. יהונתן חייך, חיבק, לקח הביתה על הידיים.
אחרי שנה נולדה מאיה, בתנו, קראנו לה על שם אמו של יהונתן. לא הרגשתי אליו כלום, לא אהבה ולא שנאה. עבדתי, טיפלתי בילדים.
הוא עזר בבית, שטף, ניקיונות, הכל. “שהאישה שלי תהיה בריאה,” היה אומר, “שידברו מה שידברו.”
דווקא זה הכעיס אותי. הגישה הרכה שלו עשתה לי רע. הבן שלי, מתן, נהיה בעייתי, התדרדר בפנימייה. התחברתי עם קצין הנוער, הוא עזר עם מתן ואהבתי אותו, לרגע חשבתי לעזוב הכל.
יהונתן קיבל שליחות ללמוד באוניברסיטה בתל אביב. אמר, “תגידי לי לא לנסוע, אשאר.” הייתה כבר מתיחות בינינו. אמרתי לו לנסוע. אז קצין הנוער לחץ “תעזבי, תתגרשי, את לא אוהבת.”
ולילות שלמים לא ישנתי. מתן נלחם, אני כעוסה. חברה אחת, גילה, הייתה אומרת “השתגעת? אין כזה בעל.”
אחרי זמן פתאום התפכחתי. נזכרתי בכל מה שעשה בשבילי. לא אשכח, כשחליתי וניתוח הסתבך, הוא לידי, לא עוזב, מארגן הכל, דואג לי.
פעם בטעות הבאנו חבילה שלא שלנו מהדואר, הוא הלך להביא אותה ברגל, שלג וגשם, לא מוותר. חזר פצוע ומרוצה.
הבנתי שאין לי אף אחד אחר בעולם, רק אותו.
אבל איך כותבים לו? כל החיים הדגמתי לו כמה אני אדישה, פתאום אפתח לו את הלב?
התחיל סתיו, חם כמו היום. סידרתי את הילדים, את העבודה, ועליתי על אוטובוס לתל אביב.
בדרך דמיינתי אותו, מחכה לי שם. כשהגעתי למעונות, הפנו אותי לכיתה שלו באוניברסיטה. עמדתי מחוץ לכניסה, והוא יצא איש חשוב כזה, עם מגבעת, תיק, ובכל זאת כל מה שראיתי זה העיניים האלה, האוזניים, והלב שלי הלם.
הוא עבר לידי, לא זיהה. רק כשהקראתי לו את השם, הסתובב, לא האמין. פשוט חיבקנו בלי מילה, הדפים התפזרו לכל כיוון. החברים שלו צחקו “תראו אלה, חיים שלמים יחד, מתגעגעים כאילו לפני שבועיים הכירו.”
חזרתי אליו, ופתאום ידעתי בלב אני אוהבת אותו. את הקרחת, את האוזניים, את כל מה שהיה קודם מכעיס אותי.
לסיום, עצרה והשפילה מבט פה קבור מנחם, הבן שלי. נפטר צעיר, פחות מארבעים. הסתבך, גם בכלא ישב, בסוף נפל.
ובעלך? שאלתי בדאגה,
חי, ברוך ה’, הצטלבה על הלב, הנה הוא שם, בא לאסוף אותי. עוזרים לבת שלנו.
ניגש אליה גבר חביב, עגלגל, עם כיפה סרוגה וז’קט כהה, חייך בנעימות ומסר שלום. אסף את הציוד בשקט והיא עזרה לו לסחוב את הכבד, שומרת עליו.
והם צעדו יחד יד ביד במעלה השדרה, נעלמים באור השלכת.
ואני נשארת מול התמונה ומבינה אושר לא גדל לבד. הוא נוצר כשאת נותנת לו להיכנס. והוא אחד ויחיד: לאהוב ולהיות נאהבת.
