נשמעה דפיקה בדלת… לדירה, בלי לומר שלום ובלי להתייחס אליי, פרצה אמא שלי, דבורה. היא דחפה את בני הצידה ועמדה מולי: ” נו, בואי ספרי, כלתי היקרה, אילו סודות יש לך מבעלי?”
כשחזרתי הביתה היום, היה שקט. אשתי, שלומית, הזהירה אותי כבר בבוקר שהיא תתעכב היום המנהלים החליטו על ביקורת פתע בעבודה.
נכנסתי למטבח, פתחתי את המקרר לא הייתה ארוחת ערב. נאנחתי, הדלקתי את הקומקום והכנתי לעצמי שני סנדוויצים, ואז התיישבתי מול הטלוויזיה.
כמה דקות עברו בזמן שדיפדפתי בערוצים, עד שמצאתי סוף סוף שידור של משחק כדורגל. אבל לשבת בשקט, לאכול וליהנות מהמשחק לא ממש הצלחתי.
שוב דפיקה בדלת, ועל הסף הופיעה אמא שלי, דבורה כהן. היא הסתערה על הבית בלי להתייחס אליי ובלי לברך.
“אלעד, תקשיב טוב למה שיש לי לספר! נועה, השכנה, סיפרה לי.”
“אמא, מה קרה?” שאלתי בחוסר סבלנות.
“זה שאת אשתך, שלומית, מחזיקה עוד דירה בתל אביב ומשכירה אותה, וכל הכסף אצלה בכיס!”
“אמא, למה את מקשיבה לכל שטות שנועה מספרת? את יודעת שהיא אוהבת רכילויות.”
“אולי נועה לפעמים מגזימה, אבל זה נכון! הדירה ששלומית משכירה נמצאת ברחוב בר-כוכבא, ואפילו האחיינית של נועה שוכרת אותה עכשיו. משלמים לה ארבעת אלפים שקל בחודש וכבר שנתיים זה כך! ואשתך לא מספרת לך כלום, כי היא בטח מתכננת לעזוב אותך, תאסוף כסף ותשאיר אותך קירח־מכאן־ומכאן!”
“זה מעניין…” אמרתי לעצמי. “למה היא לא סיפרה לי כלום?”
“קודם שתגיע שלומית, תשאל אותה בעצמך! אני כבר יודעת היא רק חושבת על התכניות של עצמה!” סיימה אמא שלי בביטחון.
כעבור שעה וחצי שלומית חזרה מהעבודה. היא הופתעה לראות את דבורה יושבת בסלון. אמא שלי בינתיים כבר הכינה לי ארוחת ערב, כמובן.
כששלומית נכנסה, שתינו הסתכלנו עליה בצורה מעט שכן־וקצת חוקרת. דבורה פתחה:
“נו, שלומית, אולי תספרי לנו יש לך סודות מהבעל שלך?”
“סודות? לא נראה לי,” ענתה שלומית.
“אז איך תקראי לדירה שאת משכירה בבר-כוכבא 87?” לחצה דבורה.
“מה הקשר הסודות לדירה?” שאלה שלומית.
“שאת משכירה אותה ומסתירה מהבעל שלך את הכסף!” נתנה אמא פסק דין.
“באמת, שלומית,” הצטרפתי. “מאיפה הדירה הזאת? ולמי הולך הכסף?”
“זאת דירה של חיה, בת־דודה של אמא שלי. כשנפטרה, קיבלתי אותה בירושה. סיפרתי לך, אלעד. אז אמרת שסוף סוף אין לי על מה לרוץ אליה. וגם כשביקשתי שתעזור בסידורי הלוויה, אמרת שאתה עמוס בעבודה”.
“ולמה היא הורישה לך את הדירה?” שאלה אמא.
“בגלל שאף אחד אחר לא היה מבקר אותה,” ענתה שלומית.
“למה לא סיפרת לאלעד על הירושה?” המשיכה לחטט.
“מה זה קשור אליו?”
“מה זאת אומרת? הוא הבעל שלך!” התפלאה דבורה.
“ולכן מה? הירושה שלי רכוש פרטי שלי! כל כסף מהשכרה שלה שלי! ואני מדווחת למי שאני רוצה!”, ענתה שלומית.
“תשמעי, שלומית”, התערבתי. “בשנה שעברה תיקן את הרכב, השקענו אלפיים שקל, שני בונוסים שלי הלכו על זה. בזמן שלך היה כסף, ולא עזרת?”
“אלעד, זו המכונית שלך, אתה משתמש בה. כשאני מבקשת טרמפ, אתה תמיד עסוק או ממליץ לי להזמין מונית. שנה שעברה, העברת אותי שלוש פעמים פעם אחת לשוק, פעם אחת מהעבודה כששכחת מפתחות, ופעם אחת למיון עם נקע. למה שאממן תיקונים לרכב של מישהו אחר?”
“אז… כמה חסכת כבר, שלומית?” שאלה דבורה. “אולי כבר מיליון?”
“קצת, לא מיליון. דרך אגב, אלעד, מתי שלחת כסף לבנות שלך לאחרונה? הן שתיים, סטודנטיות.”
“הן עובדות, לא?” עניתי.
“גם לומדות וגם מתפרנסות. אם תשאיר אותן לממן הכל לבד, לא יישאר להן זמן ללמוד!”
“ולמה לא סיפרת מיד על הירושה?” המשכתי.
“כי ידעתי שככה ייראה החקירה כבר לפני שנתיים וחצי. וראיתי גם מה קרה עם גיסתך, שלומית איך אמא שלך שכנעה אותה למכור את הדירה לפני החתונה בשביל לקנות בית נופש, ואז רשמה את זה על שמה. עכשיו רק היא מחליטה מתי ומי יגיע לבית, ואשתו של דוד שלך כלום!”
“אני? מנקבת?” התעצבנה דבורה.
“בדיוק. שנה שלמה חפרת לה על הדירה, בסוף מכרו ורשמת על שמך. ועכשיו היא לא יכולה אפילו להביא אורח בלי אישור שלך. תודה, אני לא כזו!”
“חוצפנית אחת!” התפרצה דבורה. “רק על עצמך את חושבת!”
“למדתי מכם, דבורה,” ענתה שלומית בשלווה.
“אלעד, תשמע איך היא עונה לי!”
“לדעתי, שלומית מדברת לעניין,” אמרתי. “הרי רצית לדעת על הירושה עכשיו את יודעת.”
“כן, אבל תדאג שכל הכסף ייכנס למשפחה ולא ילך על שטויות!”
“הכסף הולך למשפחה רק למה שאני רואה לנכון. לא לרכב, ולא לבית הנופש שלך!”
“אפשר היה להתייעץ יחד למה להוציא את הכסף,” הציעה דבורה.
“אני כבר לא ילדה, בגיל ארבעים ושש אני יודעת לנהל את הכסף שלי!”
“צריך לחשוב גם על אינטרסים של אחרים!” קראה אמא.
“שלהם? בדיוק בשביל זה שמרתי על הירושה בסוד. כדי שהכסף ילך למה שחשוב לי ולילדים שלי!”
“ומה עכשיו, תוציאי לבד את הכסף?”
“לגמרי לבד.”
“ובעלך לא תחלקי איתו?” שאלה דבורה בידיים שלובות.
“אם ארצה אחלק, כשההוצאה תועיל למשפחה שלי.”
“ולי? אני לא נחשבת למשפחה?” שאלה.
“דבורה, משפחה זה אני, אלעד, והילדות שלנו. כל השאר פשוט קרובי משפחה,” ענתה שלומית בשקט.
אז אמא שלי לא קיבלה ממה שרצתה. המאבקים והדרישות שלה המשיכו מדי פעם, אבל שלומית עמדה על שלה לא קלה על הברזל, כפי שאומרים אצלנו. מכאן למדתי, שמאחורי כל רכילות מסתתר משהו, אבל יותר חשוב לדעת לשים גבולות, גם מול הקרובים ביותר. בסוף, משפחה זה קודם כל מה שאתה מחליט שנכון בעיניך.
