לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות לעצמי משפחה? ברחתי מכם, ניסיתי להתחיל את החיים מחדש, ועכשיו אתם שוב חוזרים לאותם הרגלים ישנים!
נעמה, אל תדאגי כל כך! אני יודע שיהיה לך קצת קשה במושב, בעיר כבר התרגלת לחיים אחרים, אבל אני אהיה איתך הרגיע אותה דן, בעיניו ניצוץ קטן של דאגה. תסמכי עלי, אני יודע להתמודד. רק תהיי לידי.
המבוכה הציפה את נעמה.
למה הייתי צריכה להתאהב בדווקא במושבניק? ואיך בכלל? עד שהברכיים רועדות
היא כבר בת עשרים ושמונה, קריירה מצליחה, ודן בן השלושים משפחה רחבה, בית משלו במושב קטן סמוך לקריית שמונה.
הם נפגשו בפארק השעשועים כשדן נקלע לשם במקרה אמא שלו הסתובבה בקניונים בזמן שהוא השתרך אחריה, וחברות של נעמה גררו אותה לצאת סוף סוף.
הם החליפו מספרים, התכתבויות, חיבוקים. דן השקיע, הגיע לעיר במיוחד, עטף את נעמה במילים ובעשרות מתנות קטנות עם חיוך גדול. בניגוד לכל הבחורים בעיר, היה בו משהו נדיר: כנות, פתיחות, טוב לב כל כך ישראלי!
ואז הציע לה נישואין, ונעמה אמרה כן.
נו, בת, תנסי, אמרה אמא. דן הוא בחור של מושב, חרוץ, איש טוב. ואם זה לא ילך תחזרי לעיר, הביתה.
נועם לא היה לה מה להפסיד. היא יכולה לעבוד מרחוק כך זה בעבודה שלה מאז הקורונה ומה כבר, בת שמונה עשרה היא לא. במושב, אומרים, האוויר טוב, שקט. רק…
דן, באילו תנאים אני אמורה להגיע לשם? שאלה נעמה.
כבת זוג, עוד שנה חתונה. נטוס יחד לאיטליה, אני חוסך כעת, שלא נדאג לכסף דן נראה מובך. אני יודע שאת רגילה ליותר, לבית אחר.
הכל נשמע נכון, אבל בגרון התחבא ספיקות. היא לא הצליחה להבין מדוע, אז החליטה לקפוץ למים.
אז כך, בחופשה של שבוע, עם מזוודה אחת נאה, אחרי שסגרה את הדירה הקטנה בתל אביב שהרווחה בזיעת אפיה, יצאה נעמה ברכב אל המושב. שם חיכה לה דן, מלא געגוע.
הערב הראשון שם במושב עבר בנעימים. היה חמסין, יחד השקו את הכרם הקטן שליד הבית, הכינו ארוחת ערב, צחקו, הכל בשותפות, בידיים מאוחדות.
מתוקה, ההורים שלי מגיעים לסוף שבוע! קרא דן, חוזר מוקדם מהעבודה ביום שישי.
למה? שאלה נעמה מבולבלת.
להכיר אותך קצת, לעזור לנו. וגם אחי ואשתו באים. צעד עצבני ניכר בתנועתיו.
לכמה זמן? ביררה נעמה בפחד.
נקווה שלא לזמן רב הביט דן בעיניה ברצינות. אל תדאגי. ביחד נעמוד בזה.
למרות דבריו, הלחץ קינן בה.
זה מבחן, הבנת? לא תמצאי חן תחזרי. העיקר שיש לך היכן לשוב, חייכה אמא בטלפון. תהיי את, הם יתרגלו או שלא כבר עניין של דן.
“ומה אכפת לי בכלל?”, נרגעה עצמה נעמה. “עדיין לא אשתו…”
הרי לא יאכלו אותה…
היא גמרה לערוך שולחן כששמעה מכונית עוצרת. הגיעו! דן קרא מהמטבח. יצאו, יחד, אל השביל.
ברוכה הבאה, כלה! האמא, רחבה, בשמלה כחולה מרווחת, שיער כהה קצר וריסים עבים, מחבקת את דן בחום.
האבא, איש מוצק, בטן קטנה חנטה את חולצתו, לוחץ יד ומברך את נעמה.
הבן הצעיר, רוני, סחבק, ניגש, צוחק, לוחץ לנעמה יד. ולצידו דליה, צעירה בלונדינית אדמונית, עיניים בורקות, בוחנת את נעמה במבט לא מתלהב במיוחד.
נו תזוז, תעזור! משכה דליה את רוני אל האוטו להוציא את המזוודות.
נעמה הזמינה את כולם לשולחן, בתקווה שהאווירה תתרכך. בישול זו המומחיות שלה!
כל הכבוד, איך טרחתם! אישרה חיה, האם.
יפה, נאנק יצחק, האב.
מה זה, שניצלים? מי בכלל מכין כך? מלמלה דליה במורת רוח. ממציאים חידושים, אחר כך משתעבדים.
דווקא טעים ממש, התריס רוני.
תמיד אתה רק דואג שמלא יהיה, איכות לא מעניינת! נחרה דליה והניחה בכעס את המזלג.
דן הביט בעצב על נעמה, דליה, תתבגרי כבר ותכבדי! נעמה השקיעה פה!
ומי החליט על שם כזה? איזה נעמה? גם הפרה אצלנו נקראת נעמה, עיקצצה דליה. נעמה צחקה בשקט.
מה קרה? דן לחש.
פשוט יש לחברתי דליה חזירון ים בשם דליה, עקצה נעמה בקול שקט.
ברגע, כל השולחן שמע.
חיה החמיצה פנים, הגברים במאמץ לא לפרוץ בצחוק, דליה התפוצצה מי את בכלל, איך העזת? טינפה.
את התחלת, חשבתי שכך את רגילה לתקשורת, זרקה נעמה.
רוני ההה בהערצה על כלתו לעתיד.
אני אשתו של רוני, בנישואין! ואת? סתם גרה איתו, התרוממה דליה. חיה הנהנה בהתלהבות.
לפחות אני לא מתנהגת בגסות, כשאני אורחת הפטירה נעמה.
לא באתי אלייך! נצחה הבלונדינית.
ואני בכלל לא הזמנתי אותך, התריס דן. כמה זמן תישארו?
דממה. כולם הביטו בבית המארח.
נאמן נמדה את כלתך חיי מושב, ניסע אחר כך הסבירה האם.
אמא, לא צריך. נסתדר לבד, כמו קודם.
לא סתם נמצא לך פרזיטית, מעניין כמה זמן תשרוד, סיננה דליה.
אצלנו רק אחת כזו ויש לה שם אחר ענה לה דן. עכשיו, אורחים יקרים, תודה, אפשר לנוח.
דן הושיט לנעמה יד יחד פינו את השולחן, מבטים מופתעים רובצים בהם.
נעמה הרגישה גב חזק מאחור. היא לא תישבר, וגם אם כן תמיד יש לאן לחזור.
הבוקר של שבת לא האיר פנים.
מה יש לישון, עד הצהריים? פה במושב מתעוררים מוקדם! וגם ארוחת בוקר צריך להכין! התנפחה חיה אל החדר.
נעמה הביטה בטלפון, שמונה בבוקר!
חיה, יש כל מה שצריך לארוחת בוקר במקרר, אמרה ועטפה עצמה בסדין. אפשר שאתלבש קודם?
פיינשמקרית נהיית, תתפלא! נופפה יד ומיהרה לצאת, דופקת דלת.
נעמה ירדה לבושה, מסודרת, לקרוא לדן.
קמת כבר? דן המתיק חיוך מהכיריים.
כן. היא הרי לא תנוח עד שכולנו על הרגליים, נחרה האם.
נעמה חנקה חיוך עצבני.
אמא, למה נכנסת לחדר שלנו? פנה דן בכעס.
גם עצלנית וגם חצופה? דקרתה דליה.
אותך לא שאלו, סיננה נעמה.
זו המציאות, מושב, קמים מוקדם. פרה תביאו בשש בבוקר חולבים עקצה דליה.
אין תכנון לפרה, ענה דן.
אז למה? חלב, שמנת… אה, ברור, נעמה לא יודעת לחלוב. וגם לקום מוקדם זה לה רחוק, פרצה בצחוק דליה.
את גם לא יודעת. וזה לא הפריע לך לחיות, השיב דן.
מאז שנעמה אצלך נהיית עצבני, אלספה האם.
דן, אני חוזרת לתל אביב. כשתסיים את הקרקס הזה, תתקשר הצהירה נעמה, קמה ללכת.
מה? היא! מאז שהיא כאן בעלי בקושי מדבר איתנו! התפרצה האם, את עוד רוצה שנקבל אותך? את שוברת את המשפחה!
מספיק! הרעים דן. דממה חריגה אפפה את הבית.
לא מוצא חן שאני רוצה משפחה חדשה? ברחתי, ניסיתי לבנות, ואתם שוב חונקים!
דן, איבדת את הראש, כל הכסף, הזמן שלך עליה! היא רק רוצה ממך שקל, זעקה האם, טיפסה לך על הצוואר! אנחנו דואגים לך, זה הכל!
אמא, נעמה מפרנסת את עצמה, אני פשוט חוסך לחתונה אמר דן, עצר את נעמה בערכה לעזוב. רוצים בטובתי? תחזרו הביתה, אלינו באים רק עם הזמנה. במיוחד את, דליה.
בעוד כולם בשוק, דן ליווה בנועם את נעמה אל החדר, וחזר לקרובי המשפחה, שכבר ארזו בשקט את החפצים.
תבחר! או אני, או היא דרשה האם.
את דליה קיבלתם, הלא כן? הביט דן במשפחתו.
מצאת להשוות! דליה משכה בכתפיים.
האב והאח הביטו בסקרנות.
ובכן? לחצה חיה.
אני בוחר באושר, השיב דן, מבטו חזק כיהודי בטוח בעצמו.
אם כך, אין לי יותר בן! טרקה האם, עזבה את הבית, דליה בעקבותיה.
אנחנו לצדך! הבהיר האב, הבין את בחירתו של דן, אני אטפל באמא.
האח חיבק את דן, תפסיק לשמור על השקט, תיאבק על עצמך. אנחנו צריכים שינוי.
וכולם נסעו.
נעמה חשה אי נוחות, אבל הבינה: דן באמת נאמן לה.
הם חזרו לאותו שיתוף בישולים, השקיה, עבודה זוגית, תמיכה הדדית. לראשונה מזה שנים, במושב של משפחת דן שרר אושר אמיתי.
בינתיים, בקצה השני, המשפחה קיבלה שיעור.
אמא, דליה קנינו לכן פרה! קרא רוני, קריצה בזווית עיניו.
מה? השתגעת? כחכחה חיה.
לא, את ודליה תחלובנה בבקרים, תשלחו אותה לרעות. רוני היה נחוש.
רוני, די, זה לא מצחיק! דליה הצטרפה.
רק ניסינו ללמד את נעמה, הגיע תורכן, צחק יצחק, האב. ובשבע בבוקר, כל יום, ארוחה חמה. לא כריך חביתה. כאלה הם במושב.
הנשים הבינו כמה קשה להיות במקום של נעמה.
חיה לבסוף התפייסה עם דן, אך לא מיהרה לבקר אולי נעמה יודעת עוד משהו?
ודן, סוף סוף, הציע שוב נישואין הפעם בטבעת של זהב.
בחתונה חגו כל הקרובים.
אי אפשר לומר שחיה ודווקא דליה התאהבו בכלה, אבל הן העדיפו לשתוק. לא השתלם להסתבך.
ונעמה? הייתה מאושרת. הם המשיכו לעשות הכל יחד, לעזור, לא חששו עוד מאורחים בלתי צפויים.
