המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.

רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה.
“יש בכל זאת יתרון לגשם…” חשבה בלבה, “אף אחד לא רואה את הדמעות שלי.”
היא חשבה גם, “הבאתי את זה על עצמי. נכנסתי בלי להתקשר מראש. אורחת לא צפויה.”
רונית המשיכה ללכת ובכתה, ואז לאט-לאט, פרץ ממנה צחוק עצוב, כשהיזכרה באותו בדיחה ישנה עם החותנת והחתן: “אז מה, אמא, אפילו כוס תה לא תשתי?”
והנה עכשיו, היא עצמה בדיוק במקום של אותה אמא מהבדיחה.
היא בכתה וצחקה, צחקה ובכתה, כמו מישהו שקרוע בפנים.
כשחזרה הביתה, פשטה בגדים רטובים, עטפה את עצמה בשמיכה, ופרצה בבכי חופשי ומלא. איש לא שמע, חוץ מהדג זהב המתנודד באקווריום העגול. אף אחד!
רונית ברק הייתה אישה מעניינת, תמיד הייתה מוקפת גברים, הצליחה למשוך תשומת לב. אבל עם אביו של יותם, בנה, החיים הסתבכו. הוא שתה מוגזם בתחילה קודם היה נסבל, היה שותה ונרדם. אחר כך התחיל לקנא לכל גבר, אפילו לאיש זר ששאל אותה ברחוב, למוכר בקצבייה, לסבא עם מקל, לשכן.
יום אחד, כשחייך לשכן תוך ברכת שלום, נטרפה עליו דעתו היכה אותה, מכות מדויקות, כליות, לעיני הילד.
יותמי אז תיאר הכול לפרטי פרטים לסבתא ולסבא.
אמא של רונית בכתה:
“למה גידלתי ילדה, בשביל שטיפוס שיכור ירביץ לה?”
ואבא רק קם, לבש חולצה, ויצא מהבית.
הוא תפס את החתן שהפך מיד לגרוש והעיף אותו מהקומה הרביעית.
בזמן שעף למטה עוד הספיק לשבור יד.
אבא איים באגרוף וצרח אחריו: “עוד פעם אחת תתקרב לבת שלי אני גומר אותך. אלך לכלא ולא יהיה אכפת לי רק שלא תהרוס לה יותר את החיים.”
הגרוש נעלם לגמרי. רונית לא נישאה שוב; היה לה ילד לגדל, ולא רצתה לסכן אותו בעוד מערכת יחסים גרועה.
הרבה גברים ניסו להתקרב אליה. היא לא יכלה. הספיק לה כל מה שעברה.
מבחינה כלכלית לא חסר לה דבר הייתה טכנולוגית במטבחים, עבדה במסעדה קטנה, חיה בכבוד.
לאט-לאט חסכה במעטים שקל לדירה. כשהסכום הנכון כבר היה אצלה, בדיוק יותם התארס והכלה שלו, גלית, הייתה מקסימה ושמה מצלצל יפה.
רונית נשארה בדירת השיכון הישנה, את הדירה החדשה נתנה לילד ולכלה. איך אפשר אחרת יש משפחה, להם זה חשוב!
כעת היא חוסכת לילדים למכונית חדשה. כמה אפשר לנסוע על הסובארו הישנה?
היום בכלל לא התכוונה להגיע אליהם. אין לה הרגל להטריד את ילדיה בחברת האם שלה. במקרה הייתה בסביבה, וכשהחל הגשם, מצאה את עצמה בלי מטריה, וכזה מבול שמטריה לא הייתה מועילה.
היא חשבה להיכנס רק לרגע, לנשום, לקשקש קצת עם גלית כמו שנשים אוהבות, לשתות תה חמים.
גלית פתחה את הדלת בהפתעה, לא הזמינה אותה פנימה אפילו; בעיניים קרות שאלה בכניסה: “רונית ברק, יש משהו מיוחד?”
רונית התבלבלה, התנצלה:
“זה רק הגשם…”
“הגשם נגמר, דקה הליכה ואת בבית.” ציינה גלית בקור הסתכלה מהחלון, זרועותיה משולבות.
רונית הנהנה בצייתנות, עזבה את הדלת הכול דמעות.
היא בכתה שוב, ובסוף נרדמה. בחלום, הדג הזהב שלה גדל פתאום, שפתיו נעות בלא קול, אבל היא שמעה הכל.
הדג אמר:
“בוכה? איזו טיפשה! לא קיבלת אפילו תה בגשם. בשביל מי חסכת כסף? בשביל הרכב שלהם? כל החיים תאספי בשבילם? תתחילי לחיות בשביל עצמך! יפה, חכמה, כסף יש לך. הם לא מעריכים. סע לים, תרוויחי לעצמך קצת חיים.”
רונית התעוררה, לילה כבר ירד.
הדג באקווריום שוב פותח לפעמים את פיו, אבל רונית לא הבינה שוב את שפת הדגים. למרות זאת, המסר היה ברור: לא להקריב את עצמה בשביל מי שלא יודע להוקיר תודה, למי שמעקמת אף על תה ביום גשום.
רונית לקחה את הכסף שחסכה ובמקום לקנות לילד רכב, קנתה כרטיס חופשה לים המלח.
נסעה, נחה, חזרה זוהרת, שמחה יותר מתמיד.
הבן והכלה בכלל לא שמו לב; באים וכותבים רק כשהם צריכים כסף או שמרטף.
מאותו זמן, רונית לא התחמקה עוד מגברים. אפילו התפתח קשר עם מנהל המסעדה בה עבדה גבר מרתק, מרשים.
הוא תמיד סימפט אותה, אבל היא הייתה עסוקה בילד ובכלה. עכשיו נפתח משהו בלבה. הם מגיעים יחד לעבודה חוזרים יחד, מתקרבים. והחיים השתנו.
לא מזמן גלית דפקה עליה בדלת.
“איך זה שרונית לא באה אלינו, לא מתקשרת, ויותם כבר בחר מכונית…” רמזה הכלה.
“גלית, רצית משהו?” שאלה רונית, ידיים משולבות על החזה.
גלית פתחה פה, וכמעט אמרה משהו, אבל פתאום הופיע מהחדר הגבר המעניין:
“רוני, שותים תה?”
“בטח שכן!” רונית חייכה אליו.
“תזמיני גם את האורחת!” הציע בנדיבות.
“לא, גלית כבר יוצאת. את תה לא שותה, נכון גלית?”
רונית סגרה את הדלת בנחישות, קרצה לדג הזהב שבאקווריום וחייכה.
“ככה זה אצלנו…”