המטפלת של האלמן לפני חודש נשכרה לדאוג לרבקה וולמן – אישה שאירוע מוחי השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכה אותה כל שעתיים, החליפה סדינים, פיקחה על האינפוזיות. אבל לפני שלושה ימים רבקה הלכה לעולמה. בשקט, בשנתה. הרופאים קבעו: שבץ חוזר. אין אשמים. אף אחד – חוץ מהמטפלת. לפחות כך חשבה בתה של המנוחה. זינה העבירה יד על הצלקת שעל פרק כף ידה – פס לבן דק, זכר לכוויה מהעבודה הראשונה שלה במרפאה. חמש עשרה שנים אחורה – צעירה, פזיזה. עכשיו – קרובה לארבעים, גרושה, עם בן אצל הגרוש. ועם שם טוב שמאיימים להרוס לה. – את עוד מעזה לבוא לפה? כריסטינה הופיעה פתאום, שערה אסוף לקוקו מתוח כל כך שהרקות הלבינו. עיניה אדומות מחוסר שינה. לראשונה נראתה מבוגרת מגילה – עשרים וחמש. – באתי להיפרד, – זינה ענתה בשקט. – להיפרד? – כריסטינה לחשה. – אני יודעת מה עשית. כולם עוד ישמעו. והלכה – אל הארון, אל אביה, שעמד עם פנים של אבן ויד ימין בכיס הז’קט. זינה לא רדפה אחריה, לא ניסתה להסביר. כבר הבינה: מה שלא יקרה – היא תצא אשמה. …פוסט של כריסטינה עלה אחרי יומיים. – אמא שלי נפטרה בנסיבות מסתוריות. המטפלת שנשכרה לטפל בה אולי האיצה את מותה. המשטרה מסרבת לפתוח חקירה. אבל אני לא אוותר על האמת. שלושת אלפים שיתופים. רוב התגובות מלאות חמלה. ויש גם כמה – שקוראות “למצוא את המפלצת הזו”. זינה קראה את הפוסט באוטובוס, בדרך הביתה מהמרפאה – ליתר דיוק, מהמקום בו עבדה עד לאחרונה. – זינאידה פבלובנה, את בוודאי מבינה, – אמרה לה המנהלת, בלי להביט בעיניה. – כל ההד הציבורי… המטופלים מודאגים. הצוות לחוץ. זה זמני. עד שהרוחות ירגעו. זמני. זינה ידעה שזה אומר: לנצח. הדירה עם המטבח והשירותים המשולבים קיבלה אותה בדממה. כל ממלכתה אחרי הגירושים – עשרים ושמונה מטרים רבועים בקומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. לא מספיק כדי לחיות. הטלפון צלצל כששמה מים בקומקום. – זינאידה פבלובנה? זה אליה וולמן. כמעט הפילה את הקומקום. קול נמוך, מחוספס – היא זכרה אותו. כמעט לא דיבר איתה כל החודש שטיפלה באשתו. אבל מתי שדיבר – הכול נחרט. – אני שומעת. – אני צריך את עזרתך. הדברים של רבקה… אני לא יכול. בטח לא כריסטינה. את היחידה שיודעת איפה הכול נמצא. זינה היססה. אחר כך אמרה: – הבת שלך מאשימה אותי ברצח. אתה יודע? שתיקה. ארוכה, כבדה. – יודע. – ובכל זאת אתה מתקשר? – ובכל זאת. הייתה צריכה לסרב. כל אדם שפוי היה מסרב. אבל משהו בקולו – לא בקשה, כמעט תחינה – גרם לה להסכים: – מחר בשתיים. בית וולמן עמד מחוץ לעיר – דו־קומתי, מרווח וריק. זינה זכרה אותו שונה: מלא תנועה של אחיות, צפצופים של מכשירים, טלוויזיה דלוקה בחדר של רבקה. עכשיו הדממה כמו אבק על הכל. אליה פתח בעצמו. כמעט בן חמישים, שיבה רק בצדדים, כתפיים רחבות – ועכשיו כפוף, כמו לא היה קודם. יד ימין בכיס. שם הרגישה משהו מתכתי. מפתח? – תודה שבאת. – אין על מה להודות. אני לא עושה את זה בשבילך. הרים גבה. – אז בשביל מי? “בשביל עצמי, – חשבה. – כדי להבין מה קורה פה. למה אתה שותק? למה אתה לא מגן עלי, כשאתה יודע שאני חפה מפשע?” בציבור אמרה: – בשביל הסדר. איפה המפתחות לחדר? חדר רבקה הדיף ריח שושנים – מתוק, מחניק. בושם. הריח נשאר, נספג בקירות. זינה עבדה שיטתית: רוקנה ארונות, קיפלה בגדים, מיינה מסמכים. אליה נשאר למטה. שמעה את צעדיו: הלוך וחזור, הלוך וחזור. על שולחן הלילה עמדה תמונה. זינה לקחה כדי לארוז – ונעצרה. בתמונה: אליה צעיר, עשרים וחמש אולי. לצידו אישה בהירה, מחייכת – לא רבקה. הפכה את התמונה. מאחור כתב דהוי: “אליה ולארה, 1998.” מוזר. למה רבקה שמרה ליד מיטתה תמונה של בעלה עם אישה אחרת? הכניסה את התמונה לתיק. המשיכה לעבוד. התכופפה להביא קופסה – ונגעה במשהו עץ. תיבה. עץ, בלי מנעול. משכה, המכסה נפתח. בפנים – מעטפות. עשרות, מסודרות בערמות. כולן באותן אותיות – עגולות, נשיות. כולן – פתוחות ונסגרות מחדש בקפידה. זינה לקחה את העליונה. אל: אליה יעקב וולמן. מאת: מלניקוב ל.ב., חיפה. תאריך – נובמבר 2024. לפני חודש. עברה בין המעטפות. הכי ישנה – 2004. עשרים שנה. עשרים שנה שמישהי כותבת לאליה – ורבקה גונבת את המכתבים. ושומרת. לא זורקת – שומרת. בשביל מה? הרימה את המעטפה לאף. אותו ריח – שושנים. רבקה החזיקה אותן בידיים. קראה. ושוב קראה – לפי הקיפולים השחוקים. הניחה את הקופסה על המיטה וישבה לידה. הידיים רעדו. זה משנה הכול. – אליה יעקב. הרים ראשו. ישב ליד שולחן המטבח, מול ספל תה שלא נשתה. טרסות, מדשאות וגנים – סיימת? – עוד לא. – הניחה מולו מעטפה. – מי זו לאה מלניקוב? פניו השתנו. לא החווירו – הפכו לאבן. היד בכיס התהדקה. – מאיפה זה? – מהקופסה מתחת למיטה. יש שם מאות. עשרים שנה. כולן פתוחות ונסגרות חזרה. כולן – הוסתרו על ידי אשתך. שתק. הרבה, לא נסבל. ואז קם, ניגש לחלון, הפנה גב. – ידעת? – שאלה. – גיליתי. שלושה ימים, מההלוויה. מיינתי את החפצים לבד. חשבתי שאצליח לבד. מצאתי את הקופסה. – ואתה לא אומר כלום? – מה אני אמור לומר? – הסתובב. – אשתי גנבה לי את הדואר עשרים שנה. גנבה מכתבים מאישה שאהבתי לפני. – היא שמרה אותם – כשלל, או עונש לעצמה, לא יודע. ועכשיו מה – אספר לבת שלי? שהיא העריצה את אמא? זינה קמה. – הבת שלך מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלה. פיטרו אותי. מכפישים לי את השם באינטרנט. ואתה שותק – מפחד מהאמת? התקדם אליה. עיניו – כהות, עייפות. – אני שותק כי אני לא יודע איך לחיות עם זה. עשרים שנה, זינאידה. עשרים שנה לאה כתבה לי – ואני חשבתי ששכחה. עזבה אותי. יצאה עם ילדים. והיא… לא השלים. זינה הרימה מעטפה. – כתובת החזרה – חיפה. אני אסע. – למה? – כי מישהו צריך לדעת את האמת. אם לא אתה – אז אני. …לאה מלניקוב גרה בדירת שיכון בקצה חיפה. קומה ראשונה, חלון עם גרניום, חתול על אדן. זינה צלצלה, לא ידעה מה תגיד. פתחה אישה – בגילו של אליה. שיער בלונדי בקוקו מרושל. קמטים מסביב לעיניים. מבט זהיר, לא עוין. – את לאה מלניקוב? – כן. ומי את? זינה הושיטה מעטפה. – מצאתי את כל מכתבייך. כל אחד ואחד. פתוחים, נקראו – והוסתרו. לאה הביט במעטפה כאילו תנשך אותה. הרימה מבטה לזינה. – תיכנסי. ישבו במטבח – גם הוא דחוס כמו של זינה. התה התקרר. – עשרים שנה כתבתי לו, – לאה עצרה. – כל חודש. לפעמים יותר. אף תשובה. חשבתי – שונא אותי. כי אז… שחררתי אותו. – שחררת? לאה החזיקה את הכוס בשתי ידיים. – היינו יחד שלוש שנים. מהאוניברסיטה. הוא רצה שנתחתן. ואני… פחדתי. הייתי בת עשרים ושתיים. חשבתי – כל החיים לפני, למה למהר? – אמרתי: נחכה. הוא חיכה. חצי שנה. ואז הופיעה היא – רבקה. יפה, בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה. ואני… הפסדתי. זינה שתקה. – כשהתחתן איתה, ברחתי לדודה בחיפה. חשבתי – אשכח. לא שכחתי. אחרי חמש שנים התחלתי לכתוב. לא כדי שיחזור – רק… שידע. שאני עדיין כאן. שחושבת עליו. – והוא אף פעם לא ענה. – אף פעם, – לאה חייכה בעצב. – עכשיו אני מבינה למה. זינה הוציאה את התמונה מהתיק. – זה היה אצלה ליד המיטה. “אליה ולאה, 1998”. לאה לקחה. אצבעותיה רעדו. – היא שמרה את זה… אצלה? – כן. שתיקה. – את יודעת, – אמרה לבסוף, – כל חיי שנאתי אותה. את האישה שלקחה לי את האהבה. עכשיו… עכשיו אני מרחמת עליה. – עשרים וחמש שנה לחיות עם גבר ולפחד כל יום שיזכור אחרת. כל יום לקרוא את המכתבים שלי – ולהחביא אותם. זה גיהנום. הגיהנום הפרטי שבנתה לעצמה. זינה קמה. – תודה שסיפרת. – רגע, – לאה קמה גם. – למה את עושה את כל זה? הרי לא משפחה, לא חברה. זינה היססה. – מאשימים אותי במותה. הבת של אליה. החליטה שהרגתי אותה כדי לקחת את מקומה. – ואת רוצה להוכיח שאת חפה מפשע? זינה הניעה בראשה לשלילה. – אני רוצה להבין את האמת. השאר… יבוא. התקשרה לאליה בדרך – אמרה שחוזרת. הוא המתין במרפסת. ערב, צללים ארוכים מדשא. – צדקת, – אמרה, מתקרבת. – היא כתבה לך עשרים שנה. אף פעם לא נישאה. חיכתה. לא ענה. רק היד בכיס – התהדקה והתרופפה. – יש לך כספת, – אמרה. – אתה כל הזמן נוגע במפתח. כאילו מפחד שייעלם. שתיקה. – בואי. הכספת עמדה במשרד – ישנה, כבדה, מתקופת הסובייטים. אליה פתח, שלף מעטפה. כתב ידה של רבקה – חד, נוקשה. – היא כתבה את זה יומיים לפני שמתה. מצאתי כשחיפשתי מסמכים להלוויה. זינה לקחה. בפנים – דף מלא כתיבה. “אליה. אם אתה קורא את זה, כנראה כבר אין אותי, ומצאת את התיבה. ידעתי שזה יקרה. ועדיין לא הצלחתי לעצור. – התחלתי לגנוב את המכתבים מ־2004. חמש שנים אחרי החתונה. נהיית שונה – מרוחק, שותק. חשבתי – אתה כבר לא אוהב. ואז מצאתי מכתב ראשון בתיבה. והבנתי. – היא לא שחררה אותך. אף פעם. – הייתי צריכה להראות לך את המכתב ההוא. לשאול. אבל פחדתי. פחדתי שתלך. שתבחר בה. והסתרתי. ואז הבאים. והבאים. – עשרים שנה גנבתי לך את הדואר. עשרים שנה קראתי אהבה שאינה שלי. ושנאתי את עצמי – כל יום. אבל לא יכולתי לעצור. – אהבתי אותך כל כך, שהרסתי את הכול סביבי. את זכותך לבחור. את תקוותה. את מצפוני. – תסלח לי, אם תוכל. אני יודעת שלא מגיע לי. ובכל זאת מבקשת. רבקה.” זינה הניחה את הדף. – כריסטינה יודעת? – לא. – היא צריכה לדעת. אתה מבין. אליה הסיט מבט. – היא העריצה את אמא. זה… ישבור אותה. – היא כבר שבורה, – אמרה זינה ברוך. – איבדה אמא, מפחדת לאבד אבא. אז מחפשת אשמים. – לכן תוקפת אותי. היא צריכה אויב – אחרת תצטרך להבין שהצרה היא האבל. ועם אבל אי אפשר להילחם. אליה שתק. – אם תספר לה את האמת – אולי תשנא אותך. זמן מה. אבל אחר כך תבין. אם תסתיר – לא תסלח אף פעם. לא לך. לא לעצמה. הסתובב. עיניו – דומעות. – אני לא יודע לדבר איתה. מאז שרבקה חלתה… הפסקנו לדבר. – אז תתחיל. היום. כריסטינה הגיעה אחרי שעה. זינה ראתה אותה מהחלון – יוצאת מהרכב, מהדקת גומייה בשיער, נעצרת כשרואה את אביה במרפסת. דיברו הרבה זמן. זינה לא שמעה מילים – רק קולות. בהתחלה כריסטינה צרחה. אחר כך בכתה. אחר כך שתקה. כשהדלת נפתחה, כריסטינה יצאה עם מכתב של רבקה בידה. הפנים – נפוחות מדמעות. אבל העיניים – אחרות, לא כועסות. אבודות. ניגשה לזינה. זו ציפתה – לטענות, להאשמות, למה שלא יהיה. – מחקתי את הפוסט, – אמרה. – כתבתי התנצלות. ו… סליחה. טעיתי. זינה הנהנה. – אני מבינה. צער עושה אנשים אכזריים. כריסטינה נענעה בשלילה. – לא צער. פחד. פחדתי להישאר לבד. אמא הלכה, אבא נהיה… זר. ואת היית פה. ראית את ימיה האחרונים. הכרת אותה… אחרת. והחלטתי – את רוצה לתפוס את מקומה. לגנוב לי את אבא. – לא באתי לקחת כלום. – אני יודעת. עכשיו אני יודעת. הושיטה ידה – בהיסוס, כאילו שכחה איך. זינה לחצה. – אמא… היא הייתה אומללה, נכון? כל החיים? זינה חשבה על המכתב. על עשרים שנה של פחד וקנאה. על אהבה שנהפכה לכלוב. – היא אהבה את אבא שלך. בדרך שלה. לא נכונה. אבל אהבה. כריסטינה הנהנה. אחר כך ישבה על המדרגות אל המרפסת ובכתה בשקט. זינה הצטרפה. לא חיבקה – רק ישבה איתה. עברו שבועיים. החזירו את זינה לעבודה – אחרי שכריסטינה התקשרה אישית למנהלת. שם טוב – דבר שביר, לפעמים אפשר לתקן. אליה התקשר בערב – כמו אז, לראשונה. – זינאידה פבלובנה. תודה. – על מה? – על האמת. על כך שלא נתת לי להסתתר. שקט. – אני נוסע לחיפה, – אמר. – מחר. אל לאה. לא יודע מה אגיד. לא יודע אם תקבל. אבל… צריך לנסות. עשרים שנה – שתיקה ארוכה מדי. זינה חייכה – הוא לא ראה, אבל בטח שמע. – בהצלחה, אליה יעקב. – אליה. רק אליה. אחרי חודש חזר – לא לבד. זינה גילתה במקרה: ראתה אותם בשוק. אליה סוחב שקיות, לאה בוחרת עגבניות. סצנה רגילה – שניים קונים ירקות. אבל משהו בתנועות – סנכרון, קלות – הסגיר הרבה. אליה זיהה אותה. הרים יד לשלום. ימין. לא בכיס. זינה הרימה גם – והמשיכה. בערב פתחה חלון בדירתה. מאי הריח סירפדים ודלק מהכביש. ריח רגיל. חי. חשבה על רבקה – על השושנים, התיבה עם המכתבים, על אהבה שנהפכה לכלוב. חשבה על לאה – על עשרים שנות ציפייה, על מכתבים ללא מענה, על תקווה שגרה. חשבה על אליה – על השתיקה, המפתח בכיס, על אדם שבסוף בחר. ואז הפסיקה לחשוב. רק ישבה מול החלון, הקשיבה לעיר וחיכתה – אפילו לא יודעת למה. הטלפון צלצל. – זינאידה פבלובנה? זה אליה. רק אליה. אצלנו ארוחת ערב. לאה מכינה עוגה. רוצה להצטרף? הביטה בדירה – עשרים ושמונה מטר של שקט. ואז על החלון הפתוח. – בעוד שעה אהיה שם. סגרה את הטלפון, לקחה מפתחות ויצאה. הדלת ננעלה בשקט. שמש אחרונה בערה מעל העיר – חמה, כתומה. מבטיחה לכולם מחר שקט…

Life Lessons