אֵיזוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּלָעֲדֶיהָ?
וְאַתָּה מְשַׁלֵּם לָהּ רַק אַלְפַּיִם שֶׁקֶל בַּחוֹדֶשׁ.
דְּבוֹרָה, הֲרֵי רָשַׁמְנוּ עָלֶיהָ אֶת הַדִּירָה.
אלישע קם מהמיטה והלך בצעדים איטיים אל החדר הסמוך. באור חלש של מנורת לילה, עיניו המצומצמות שוטטו על אשתו.
הוא התיישב לצידה, הקשיב. נִרְאֶה שָׁלוֹם לַכֹּל.
הוא קם, ודידם אל המטבח. פתח בקבוק לבן, עשה סיבוב בשירותים. שב אל חדרו.
שכב על המיטה. הדממה הייתה מוזרה, כמו עננים זזים ללא רוח:
דְּבוֹרָה וַאֲנִי בֵּן תִּשְׁעִים. כַּמָּה חַיְנוּ? עוֹד מְעַט אֵל הָכֹּל שָׁבוּ, וְאֶפֶס אֲנָשִׁים לְיָדֵנוּ.
הבנות אינן, יעל איננה, לא הגיעה לשישים.
גם ארז איננו עוד. התהלך והסתובב יש לנו נכדה, שיר, שכבר עשרים שנה חיה בגרמניה. על סבא וסבתא איננה חושבת. לה כבר כנראה ילדים גדולים
העננים שוטפים את המחשבות, והוא לא חש מתי שקע בתרדמה.
העיר אותו מגע יד:
אֱלִישָׁע, הַכֹּל בְּסֶדֶר? לַחִישַׁת קוֹל דַּק.
הוא פקח עיניים. אשתו רכנה מעליו.
מַה, דְּבוֹרָה?
סתם, נִדְמֶה, שוכב לְלוֹא תְּנוּעָה.
עוֹד חַי! לְכִי תִּשְׁנִי!
נשמעו צעדי גרירה. צליל מתג במטבח.
דבורה רבקה שתתה מים, עברה בשירותים, פנתה בחזרה לחדרה. השתטחה במיטה:
אִזֶּה יוֹם יָקוּם, וְהוּא כְּבָר לֹא יִהְיֶה פֹּה. מָה אֶעֱשֶׂה אָז? אוּלַי, אֲנִי קוֹדֶמֶת.
אלישע כבר סידר לנו “הסעודה לאחר הפטירה”. מַי יָכוֹל לִדְחוֹת זֶה לְעֵתִים מוּקְדָמוֹת? מַה הַבְּרֵרָה? מִי יַעֲשֶׂה אַחֲרֵינוּ?
הנכדה שכחה אותנו לגמרי. השכנה תמר האחת היחידה שנכנסת. יש לה מפתח לדירה שלנו. אלישע נותן לה אלף שקל מהקצבה. היא קונה מצרכים ודואגת לנו. מה לנו ולעודף כספים? מהקומה הרביעית כבר איננו יורדים לבד.
אלישע בן אברהם פקח עיניו. השמש בחנה את חלונו כמו עין זהב. הוא יצא למרפסת, הירוק של השקמה התעקם במבטו. חיוך ריחף על פניו:
הִנֵּה, הַגַּעְנוּ לַקַּיִץ!
הלך אל אשתו. היא ישבה דוממת, כצל על המיטה.
דְבוֹרָה’לה, מַסְפִּיק עֶצֶב! בּוֹאִי, אֶרְאֶה לָךְ מַשֶּׁהוּ.
אוֹף, הַכֹּל כָּבֵד עָלַי. הזקנה כמעט נאנחה על רגליה. מָה עַלֶיךָ בָּרוּשׁ?
בּוֹאִי, בּוֹאִי!
הוא תמך בכתפיה עד המרפסת.
תַּבִּיטִי, הַשִּׁקְמָה יְרוּקָה! וְאַתְּ אָמַרְתְּ: לֹא נַגִּיעַ לַקַּיִץ. הִגַּעְנוּ!
אוֹי, וְאֵיךְ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ.
ישבו יחד על הספסל שבמרפסת.
זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט, עוד שהיינו ילדים? גם אז השקמה פרחה.
כֵּיצַד אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ? עַבְרוּ שִׁבְעִים וְעוֹד קְצָת
ישבו הרבה, זיכרונות צפים. בזִקְנָה שוכחים הרבה, אפילו מה אכלת אתמול, את נעוריך לעולם לא.
אוֹי, נִדַּבַּרְנוּ מִדַּי! נעמדה הזקנה. וְעוֹד לֹא אָכַלְנוּ.
דבורה, לחי תה טוב! נמאס לי מסרפדים.
זוֹכֶרֶת, אָסוּר לָנוּ.
תּоֹסִיפִי רַק קְצָת סֻכָּר.
אלישע שתה את התה המהול, אכל פרוסת לחם גבינה, נזכר בימים בהם תה היה חזק ומתוק, ויחד עם לחמניית שומשום או לביבות בשבת.
נכנסה שכנה. חיוך בבואה:
מָה שְׁלוֹמְכֶם.
מַה יִהְיֶה בְּתוֹשָׁבֵי תִּשְׁעִים? צחק אלישע.
אוֹ, אִם אַתָּה מְצַחֵק, הַכֹּל בְּסֶדֶר. מַה לְקָנוֹת לָכֶם?
תמר, תקני עוף! ביקש אלישע.
אֶסוּר לָכֶם בָּשָׂר.
עוף מֻתָּר.
אֵין בְּעָיָה. אַבָשֵׁל מָרוֹק עוֹף לָכֶם!
תמר אספה כלים, שטפה בקערה. הלכה לה.
דבורה, בּוֹאִי למרפסת, הציע אלישע. בּוֹאִי לִהְיוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ.
בּוֹא, נֵלֵךְ!
תמר חזרה, הופיעה במרפסת.
נִדַּבְקְתֶם לַשֶּׁמֶשׁ?
טוֹב לִהְיוֹת כָּאן, תמר! חייכה דבורה רבקה.
עוד רגע אביא דייסה, ואתחיל מרק לצהריים.
אֵיזוֹ אִשָּׁה טוֹבָה, לחש אחריה אלישע. מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּלָעֲדֶיהָ?
ואתה משלם לה סתם אלפיים.
הרי רָשַׁמְנוּ לה את הדירה.
והיא לא יודעת.
כך נשארו במרפסת עד הצהריים. לצהריים היה מרק עוף, חתיכות בשר ותפוחי אדמה רכים:
כָּכָה הָיִיתִי מְבַשֶּׁלֶת לְיַעַל וְאַרְז כַּשְּהָיוּ קְטַנִּים, נזכרה דבורה רבקה.
וּבַזִּקְנָה זָרִים מְבַשְּׁלִים לָנוּ, נאנח אלישע.
אָוֹר לְעוֹד יְמֵינוּ. לֹא יִהְיֶה מִישֶׁהוּ לִבְכּוֹת עָלֵינוּ.
דָּי, דבורה, אֵין לְהִתְעַצֵּב. בּוֹאִי לָנוּחַ קְצָת!
אלישע, לא במקרה אומרים:
“אֵיזֶה זָקֵן, אֵיזֶה תִינֹק”.
הכול כמו ילדים מרק רך, שעת שינה, חמש־תה.
אלישע בן אברהם נָמַן קְצָת, קָם הַשִּׁנָּה בָּרְחָה לוֹ. אולי מזג האוויר מתהפך? ניגש למטבח. שתי כוסות מיץ על השולחן, תמר דאגה להן.
תפס בשתי ידיים, הלך בזהירות אל חדר אשתו. היא ישבה, עיניה בחלון.
דְבוֹרָה, מַה עָצַבְתְּ? חייך אליו הנה, מיץ!
היא טעמה מעט:
גם אתה לא נרדם?
כנראה, משונה כזו.
מִן הַבֹּקֶר, אני חשה לא משהו, דבורה רבקה הנידה ראשה בעצב אני חשה שכבר לא נשאר לי הרבה. אבל תקבור אותי בכבוד.
דבורה, מה את מדברת כאלו? איך אחיה בלעדייך?
אחד תמיד ראשון.
דַּי! בואי למרפסת!
עד הערב ישבו שם. תמר הכינה לביבות גבינה. אכלו, פתחו טלוויזיה. כל ערב נפלו מול המסך. סרטים חדשים לא ברורים, עדיף קומדיות ישנות וסרטי אנימציה.
הערב ראו רק סרטון אחד. דבורה רבקה קמה מהספה:
אני הולכת לישון. עייפתי.
גם אני.
תן לי להסתכל עליך רגע! תבעה פתאום.
למה?
סתם, להסתכל.
קפאו זה בזה, כאילו זוכרים נעורים אבודים שכל העתיד היה בהם.
בּוֹא אוֹבִיל אוֹתְךָ לַמִּטָּה.
דבורה אחזה בו, הלכו לאט.
הוא כסה אותה בשמיכה, ופנה לחדרו.
משהו כבד עליו כלכך. מלאכות היום זולגות תחת עפעפיו. לא יכול להירדם.
היה נדמה לו שלא ישן כלל. אך השעון הדיגיטלי הראה שתיים בלילה. קם ונכנס אל אשתו.
היא שכבה, עיניה פקוחות:
דבורה!
החזיק בידה.
דבורה, מה קורה? דו־בו־רה!
ופתאום גם לו קשה לנשום. גרר עצמו לחדר, הניח מסמכים מוכנים על השולחן.
חזר אל אשתו. הביט בה באורך זמן רב. השתטח לידה, ועצם עיניים.
ראה בדמיונו את דבורה, צעירה ויפה, כמו לפני שבעים וחמש שנים. היא הלכה אל אור באופק. הוא רץ, תפס בידה.
בבוקר נכנסה תמר לחדרם. שניהם שכבו יחד. על פניהם נמרח חיוך אחד, שקט ומואר.
היא חייגה נייד.
הרופא ראה, הניד בראשו בפליאה:
עָזְבוּ בְּיַחַד. כנראה, אהבו מאוד
לקחו אותם. ותמר צנחה מותשת על הכיסא ליד השולחן. ראתה את המסמכים צוואה על שמה.
הניחה ראשה על ידיה, ובכתה
השאירו סימן לב, וכתבו מחשבות.







