“אישה נפלאה. מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש. – אלנה, הרי רשמנו את הדירה על שמה מיכה התרומם מהמיטה וצעד באיטיות אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, בעיניים עייפות, הביט באשתו. התיישב לידה, האזין – נראה שהכול בסדר. קם והלך באיטיות למטבח. פתח קרטון אשל, עבר לחדר האמבטיה. חזר לחדרו. שכב במיטה, מתקשה להירדם: – אנחנו, אלנה ואני, בני תשעים. כמה שנים כבר עברו? בקרוב גם נלך לעולמנו, ואין אף אחד לידנו. הבנות, נטלי הלכה לעולמה לפני שהייתה בת שישים. גם מקסים איננו. התפרע… נכדה אחת יש, קסניה, והיא כבר עשרים שנה חיה בפולין. לסבא וסבתא כבר לא נשאר זכר בזכרונה. יש לה בטח ילדים גדולים… לא שם לב איך נרדם. העירה אותו מגע יד: – מיכה, הכול בסדר? – נשמע בקול חלש. פקח עיניים. אשתו התכופפה מעליו. – מה קרה, אלנה? – בדקתי – אתה שוכב בלי לזוז. – עוד בחיים! לכי לישון! נשמעו צעדים גרורים. נשמע קליק מהמטבח. אלנה שתתה מים, עברה באמבטיה, וחזרה לחדרה. נשכבה במיטה: – הנה ככה, יום אחד אתעורר והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. מיכה כבר הזמין את הסעודה לזכרנו. לא עלה בדעתי שאפשר לארגן את זה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה את זה בשבילנו? הנכדה שכחה אותנו לגמרי. השכנה, יונת, היא היחידה שמגיעה. יש לה מפתח לדירה שלנו. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה מצרכים ומביאה מה שצריך. מה כבר נעשה עם הכסף? ומהקומה הרביעית כבר לא מצליחים לרדת לבד. מיכה פקח עיניים. השמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת וראה את הצמרת הירוקה של הדובדבן. חיוך עלה על פניו: – הנה, הגענו לקיץ! הלך לראות את אשתו. היא ישבה על המיטה, שקועה במחשבות. – אלנה, דיי לדאוג! בואי, אראה לך משהו. – אוי, אין לי כוח בכלל! – בקושי קמה מהמיטה. – מה אתה שוב מתכנן? – בואי, בואי! ביד עדינה הוליך אותה עד המרפסת. – תראי, הדובדבן בירוק! ואמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – או, באמת! והשמש זורחת. התיישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע? עוד בתקופת התיכון. באותו יום הדובדבן גם נצבע בירוק. – מי יכול לשכוח? כמה שנים כבר עברו מאז? – שבעים וקצת… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, הזכירו ימים עברו. הרבה שוכחים לעת זקנה, אפילו את מה שקרה אתמול – אבל את הנעורים קשה לשכוח. – התבלבלנו בשיחות! – קמה האישה. – ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. – אלנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר משתייה של עשבים. – אסור לנו. – לפחות חלש ומעט סוכר. מיכה שתה תה דליל יחד עם כריך קטן עם גבינה, ונזכר בימים שפעם התה היה חזק ומתוק, וגם היו פשטידות או לביבות. נכנסה השכנה. חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – חייך הסבא. – אם אתה עוד מתבדח, סימן שהכול בסדר. מה להביא לכם? – יונת, תקני בשר! – ביקש מיכה. – אסור לכם. – עוף מותר. – בסדר, אבשל לכם מרק אטריות! השכנה ניקתה, שטפה כלים, ויצאה. – אלנה, בואי למרפסת – נתחמם בשמש. – בוא. השכנה הצטרפה. יצאה למרפסת: – כבר התגעגעתם לשמש? – טוב פה, יונת! – חייכה אלנה. – מיד אביא לכם דייסה ואכין מרק לצהריים. – אישה טובה – אמר מיכה במבט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש. – אלנה, הרי רשמנו את הדירה על שמה. – היא לא יודעת מזה. ישבו במרפסת עד הצהריים. לארוחת צהריים היה מרק עוף טעים עם חתיכות בשר ותפוחי אדמה מרוסקים: – תמיד הייתי עושה כזה לנטלי ולמקסים כשהיו ילדים, – נזכרה אלנה. – ולנו בגיל הזה כבר אנשים זרים מבשלים – נאנח מיכה. – כנראה, מיכאל, זו הגורל שלנו. אחרי שניעלם, אף אחד אפילו לא יבכה. – די אלנה, לא נעציב. בואי לישון קצת! – מיכה, לא סתם אומרים: “זקן וילד – אותו הדבר”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק טחון, שנת צהריים, ועוד חטיף. נרדם מיכה מעט, וקם – לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר משתנה? נכנס למטבח. שתי כוסות מיץ, מוכנות ברגש ע”י יונת. אחז בשתי ידיים בזהירות, הביא לחדר של אלנה. היא ישבה במבט מבוּכה מהחלון: – מה קרה, אלנה? – חייך. – הנה מיץ! לקחה לגימה. – גם אתה מתקשה להירדם? – מזג האוויר כזה. – גם אני, משנה הבוקר, לא מרגישה טוב – הקישה בראשה בעצב. – מרגישה שיש לי עוד מעט זמן. תבטיח שתיקבור אותי יפה. – אלנה, מה את אומרת? איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו יהיה ראשון. – די! בואי למרפסת! ישבו עד הלילה. יונת הכינה לביבות גבינה. אכלו, ישבו לראות טלוויזיה. בערב תמיד היו רואים טלוויזיה, אבל סרטים חדשים כבר לא מובן – אז היו צופים בקומדיות ישנות וסרטי אנימציה. היום ראו רק סרט מצויר אחד. אלנה קמה מהספה: – אלך לישון, אני עייפה. – אז גם אני אלך. – תן לי להביט בך היטב – ביקשה לפתע. – למה? – פשוט להסתכל. הביטו ארוכות זה בזו. כנראה, הזכרו בנעוריהם, כשהכול היה עדיין לפניהם. – בוא, אלווה אותך למיטה. אלנה אחזה בידו של מיכה, והם צעדו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, חזר לחדרו. משהו הכביד על לבו. התקשה להירדם. היה נדמה לו שמעולם לא ישן. אך השעון הראה שתיים בלילה. קם, פנה לחדר של אשתו. היא שכבה בעיניים פקוחות: – אלנה! אחז בידה. – אלנה, מה קורה! אל-נה! ופתאום גם לו חסר אוויר. חזר לחדרו. שלף מסמכים מוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט ממושכות בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את אלנה שלו, צעירה ויפה כפי שהייתה לפני שבעים וחמש שנה. הלכה לקראת האור הרחוק. רץ אחריה, תפס בידה. בבוקר יונת נכנסה לחדר. הם שכבו יחד. על פניהם נותר חיוך של אושר. לבסוף יונת התקשרה למד”א. הרופא שהגיע הביט בהם, הניד בראשו בהפתעה: – הלכו יחד. כנראה מאוד אהבו אחד את השנייה… פינו אותם. יונת התיישבה תשושה ליד השולחן – ואז שמה לב למסמכים והצוואה על שמה. השפילה את ראשה על השולחן ופרצה בבכי… שימו לייק וכתבו תגובותיכם!

Life Lessons