בחייאת, איזה אישה טובה היא, מה היינו עושים בלעדיה?
ואתה עדיין נותן לה רק ארבעת אלפים שקל בחודש.
מרים, תשמעי, הרי את הדירה רשמנו על שמה.
יוחנן התעורר מהמיטה והתהלך לאט לחדר השני. באור מנורת הלילה, בעיניים חצי עצומות, הציץ באשתו.
התכופף לידה והקשיב.
נראה שהכל בסדר.
קם והתרומם לאט אל המטבח. פתח גביע גמבו של גיל, נכנס לשירותים וחזר לחדרו.
שכב שוב במיטה. אין שינה בעיניים.
תראי, מרים, שנינו בני תשעים. כמה שנים עוד יש לנו? אוטוטו אצל הקב”ה, ואנחנו פה לבד.
הבנות, יעל כבר לא כאן, והיא אפילו לא הגיעה לשישים.
וגם את דניאל כבר אין. היה שטותניק… הנכדה, תמר, גרה כבר עשרים שנה בארה”ב. שוכחת שסבא וסבתא עדיין חיים. אולי כבר יש לה ילדים גדולים
לא שם לב איך נרדם.
הוא התעורר ממגע של יד:
יוחנן, הכל טוב? קולה של מרים בקושי נשמע.
פקח עיניים. ראה אותה מתכופפת עליו.
מה קרה, מרים?
סתם, נראה לי שאתה לא זז בכלל.
בינתיים עוד חי! לכי לישון, לכי.
היה שאון גרירת רגליים, קליק של מתג במטבח.
מרים שתתה מים, נכנסה לשירותים, והמשיכה לחדרה. נשכבה במיטה:
תראה, יום אחד אתעורר והוא כבר לא פה. מה אעשה אז? ואולי זה אני לפניו.
יוחנן כבר סידר הכול, אפילו את ההספד מבעוד מועד. מי היה מאמין שאפשר לסגור דברים כאלה מראש? מצד שני מזל. מי יעשה את זה בשבילנו?
הנכדה שכחה אותנו לחלוטין. רק השכנה, יפעת, נכנסת פעם ביום, יש לה מפתח לדירה. סבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו; היא קונה מצרכים, מסדרת דברים. מה אנחנו כבר צריכים כסף? ומהאתרביעי כבר לא יורדים לבד.
יוחנן פקח עיניים. קרני השמש הציצו מהחלון. יצא למרפסת, ראה את העלים של הפיקוס מטפסים. חייכה לו השמש:
הנה, הגענו שוב לקיץ!
הלך לבדוק מה שלום מרים, שישבה מהורהרת על המיטה.
מרים, מספיק עצבות. בואי, רוצה להראות לך משהו.
אוי, בקושי יש לי כוח, בקושי התרוממה, מה אתה זומם עכשיו?
בואי, בואי.
החזיק אותה בכתפיים ולקח אותה למרפסת.
תראי, הפיקוס ירוק! את אמרת שלא נשרוד עד הקיץ, והנה, שרדנו.
נכון, באמת! והשמש כזאת יפה.
ישבו על הספסל במרפסת.
זוכרת איך הזמנתי אותך פעם לקולנוע? בתיכון. היה אז גם הפיקוס עם העלים הירוקים.
איך אפשר לשכוח? כמה שנים עברו מאז?
שבעים ומשהו… שבעים וחמש.
ישבו נזכרים בנעוריהם. כל כך הרבה נשמט מהזיכרון בגיל הזה, לפעמים שוכחים מה היה אתמול, אבל את הנעורים אותם לא שוכחים אף פעם.
אוי, גלשנו לשיחה עמוקה! קמה מרים. עוד לא אכלנו ארוחת בוקר.
מרים, תעשי תה אמיתי, נמאס לי כבר מהחליטות.
אסור לנו.
קצת מדולל, עם כפית סוכר אחת, יעלה.
יוחנן שתה את התה הדליל, אכל לחמניית גבינה קטנה, ושקע בזיכרונות על ימים שעברו, כשהתה בבוקר היה חזק ומתוק, ויחד איתו חלה או לביבות.
יפעת נכנסה, חייכה:
מה שלומכם?
מה כבר יש לומר בגיל תשעים?! צחק סבא.
אם אתה צוחק, אז הכול טוב. מה להביא לכם?
יפעת, תקני לנו קצת עוף, אמר יוחנן.
אסור לכם.
עוף מותר.
בסדר. אבשל לכם מרק עם איטריות.
יפעת אספה מהשולחן, שטפה כלים והלכה.
מרים, בואי שוב למרפסת, הציע יוחנן. קצת שמש טוב לנו.
יאללה, בוא.
יפעת חזרה, נכנסה למרפסת:
געגועים לשמש?
טוב פה, יפעת, חייכה מרים.
אכין לכם דייסה, ואחר כך אתחיל לבשל מרק.
אישה מדהימה, לחש יוחנן כשיצאה, מה היינו בלעדיה?
ואתה עדיין נותן לה רק ארבעה אלפים לחודש.
מרים, הדירה שלה, זוכרת?
היא לא יודעת.
ישבו כך עד הצהריים, ועל השולחן הופיע מרק עוף עם איטריות ותפוחי אדמה מעוכים:
כזה בדיוק עשיתי ליעל ולדניאל כשהיו קטנים, התרגשה מרים.
לנו, בזקנה, מבשלים אנשים אחרים, נאנח יוחנן.
כנראה גורלנו ככה. לא נהיה כבר פה אף אחד לא יזיל דמעה.
די, מרים. מספיק, הלא החיים ממשיכים. בואי נלך לנוח.
יוחנן, תכל’ס, כמו שאומרים, “זקן כילד”. הכול כמו ילדים מרק טחון, הפסקת שינה, ומנחה.
יוחנן נח מעט, לא ממש נרדם. אולי בגלל מזג האוויר. נכנס למטבח שתי כוסות מיץ, יפעת סידרה בקפידה.
לקח אותן בידיים רועדות, בזהירות, בלי לשפוך, הלך אל חדרה של מרים. ישבה, מביטה מהורהרת החוצה:
מרים, עצובה? בואי נשתה מיץ, חייך אליה.
לקחה לגימה:
גם אתה ער?
מזג האוויר הזה.
גם אני מהבוקר מרגישה שהגוף חלש, הנהנה מרים, כנראה הזמן שלי כמעט נגמר. אתה תדאג שיהיה לי קבורה יפה.
מרים, על מה את מדברת? איך אחיה בלעדייך?
מישהו מאיתנו ילך ראשון.
מספיק! בואי למרפסת.
הישיבה במרפסת נמשכה עד הערב. יפעת הכינה לביבות גבינה. אכלו יחד והתיישבו מול הטלוויזיה. כל ערב לפני השינה הם צפו בה. סרטים חדשים כבר היו כבדים עבורם, אז ראו קומדיות ישראליות ישנות וסרטי ילדים.
הפעם ראו רק סרטון קצר. מרים קמה:
הולכת לישון, עייפתי.
אז גם אני.
אתה יודע מה? תן לי להסתכל עליך רגע!
למה?
סתם, תן לי להביט.
הביטו אחד לשנייה בעיניים, שותקים, בטח נזכרו בנעורים, כשפשוט הכל היה לפניהם.
בוא, אלווה אותך למיטה.
מרים שלבה זרועה בזרועו, צעדו יחד לאט.
הוא משך לה שמיכה בעדינות, וחזר לחדרו.
לבו היה כבד. לא הצליח להירדם.
הרגיש כאילו לא עצם עין. אבל השעון הדיגיטלי הראה שתיים בלילה. קם, הלך לחדרה.
היא שכבה שם, עיניה פקוחות:
מרים!
החזיק בידה.
מרים, מה קרה לך? מרים!
פתאום גם לו נהיה קשה לנשום. חזר לחדרו, שלף את המסמכים המוכנים, הניח על השולחן.
חזר שוב למרים. הביט בה ארוכות, שכב לידה, ועצם עיניים.
רואה אותה מרים של נעורים, יפה וכמו אז. והיא הולכת במורד אור שאי שם בקצה. הוא רץ אליה, תופס ביד.
בבוקר יפעת נכנסה לחדר השינה. שכבו שם, זה לצד זו. חיוך מאושר ומכונס קפא על פניהם.
לבסוף התקשרה יפעת למד״א.
הרופא שהגיע, הביט בהם והניד בראשו:
הלכו יחד. בטוח שאהבו מאוד אחד את השנייה…
לקחו אותם. יפעת התמוטטה על הכסא, ראתה פתאום את המסמכים והצוואה על שמה.
הניחה ראש על ידיים, ודמעותיה פרצו…
תנו לייק, ותגיבו לי מה אתם חושבים.
