על מפתן הדלת עמד גבר לא מוכר.
עידו מאוהב בעיינה עוד מאז שהיו בתיכון יחד. הוא כתב לה פתקים וניסה למשוך את תשומת ליבה בכל דרך אפשרית.
אבל עיינה התעניינה דווקא בגיא, בלונדיני גבוה ששיחק איתה בכדורעף בנבחרת הבית־ספרית.
היא בכלל לא שמה לב לעידו, שהיה מגושם וגם לא תלמיד מצטיין.
לא עבר הרבה זמן וגיא התחיל לצאת עם טליה, נערה מהכיתה המקבילה.
אחרי סיום התיכון, עידו שוב ניסה למשוך את תשומת ליבה של עיינה.
הוא אפילו הציע לה נישואין במסיבת הסיום…
אבל עיינה ענתה לו בחדות “לא!”. אפילו לא רצתה לחשוב עליו כבן זוג.
אחרי הצבא והאוניברסיטה, עיינה התחילה לעבוד כרואת חשבון. הבוס שלה, גבר כהה שיער ומושך, היה גדול ממנה בעשר שנים.
עיינה העריצה את המקצועיות שלו, את ההופעה הבולטת והחכמה שלו.
ביניהם התפתחו רגשות. עיינה לא נבהלה מהעובדה שהוא נשוי ואבא לילד קטן.
אמיר בן־ציון הבטיח לה שיתגרש ונשבע שאוהב רק אותה.
שנים עברו, ועיינה כבר התרגלה לבלות חגים וסופי שבוע לבד. היא חיכתה שיהיה פנוי ושיעבירו את החיים יחד.
יום אחד, כשעיינה הלכה לסופר, היא ראתה את אמיר עם אשתו.
אשתו הייתה בהריון, והוא אחז את ידה ברכות. אחר־כך הרים שקיות והם המשיכו לרכב.
עיינה עמדה ובכתה למראה התמונה הזו.
למחרת עיינה התפטרה…
חג ראש השנה התקרב, ולעיינה לא היה מצב רוח לקנות אוכל, לקשט את הדירה או להתכונן לחג.
יום אחד הגיעה הביתה וגילתה שהבית קפוא. מתברר שהדוד לא עבד. עיינה מתגוררת בבית פרטי קטן מול הפרדסים.
היא ניסתה להתקשר לטכנאי, אבל בתקופה שלפני החג כולם רצו סכום גדול, במיוחד כששמעו שזו נסיעה לקצה העיר.
מאוכזבת, התקשרה לחברתה הטובה נעמה, כי בעלה נוהג לעבוד בתחום, אולי יוכל לעזור.
נעמה הבטיחה לבדוק מיד עם בעלה.
כעבור כשעתיים עיינה שמעה דפיקה בדלת.
על הסף עמד מישהו שלא זיהתה מיד, אך לאחר רגע הבינהזה עידו, החבר מהתיכון.
– “היי עיינה, מה קרה אצלך כאן?”
– “אה… איך ידעת?”
– “הבוס שלי התקשר, שלח אותי לכאן כי קר לך בבית. את רוקנת מים מהמערכת, שלא יקפא?”
– “לא… לא ידעתי שצריך.”
– “נו מה, כך את יכולה להישאר בלי חימום. מזל שאין בחוץ קור כבד.”
עידו רוקן במהירות את המים מהמערכת, עבד על הדוד, ולאחר מכן נסע.
כעבור שעה חזר עם החלקים המתאימים.
תוך זמן קצר הבית של עיינה התמלא בחום נעים. עידו שטף ידיים, ואז שאל:
– “עיינה, הברז במטבח דולף והנורה בסלון לא עובדת… הבעל שלך לא מתקן?”
– “אין לי בעל…”
– “למה? עדיין מחפשת את המושלם?”
– “איזה מושלם… אין לי אף אחד,” הודתה עיינה בשקט.
– “אז למה סירבת לי אז?” עידו חייך.
היא לא ענתה.
הוא תיקן את הברז והחליף את הנורה, ואז יצא לדרכו.
עיינה נזכרה בימים ההםילדות, נערות, הילד העגלגל ההוא שאהב אותה.
עידו השתנה מאוד, הפך לגבר גבוה ורזה עם עיניים חומות עמוקות, אבל החיוך היה אותו חיוך.
היא אפילו לא הספיקה לברר אם הוא נשוי.
בערב סילבסטר31 בדצמברהופיעה דפיקה נוספת בדלת.
עיינה התפלאה, היא לא ציפתה לאורחים.
בפתח עמד עידו, לבוש בחליפה חדשה ואוחז זר פרחים.
– “עיינה! עוד פעם אני שואלאת תינשאי לי, או שתחכי לנסיך עד הפנסיה?”
היא התחילה לבכות והנהנה בשמחה.
בפעם השנייה, ההצעה סוף סוף התקבלה.
