יומן אישי יום רביעי, תל אביב
אמא שלי נתנה לי טבעת ישנה של סבתא לאה. לא מדובר במשהו וינטאג׳ יפה או מיוחד, אלא טבעת שגסה בעיצוב ובעיניי ממש לא נאה. גם גדולה לי מדי, ואף פעם לא הייתי שמה אותה. חשבתי לעצמי המעט שאני יכולה לקבל מהטבעת הוא להחליף אותה לתכשיט שאשמח לענוד. הרי היא שלי עכשיו, לא? אז לקחתי אותה לאבן טובה ברוטשילד, והוספתי קצת שקלים, כדי לבחור משהו שאהבתי באמת שרשרת עדינה עם תליון קטן.
התקשרתי לאמא בהתלהבות, וסיפרתי לה על התכשיט החדש שלי. ואז היא התפוצצה עליי.
״איך עשית את זה בלי לבקש רשות?״ היא זעמה. ״הטבעת היא לא סתם טבעת זאת מזכרת ממשפחתנו, חלק מההיסטוריה שלנו.״
ניסיתי להסביר לה הרי קיבלתי את זה. זה שלי. למה להכריח אותי לשמור על משהו שלא מתחבר אליי? היא בכלל לא הקשיבה, וזה נגמר בשיחה מתוחה ובניתוק לא נעים. אחרי זמן מה, היא ניסתה שוב להתקשר, אבל הייתי עצבנית ולא עניתי. במקום זאת היא שלחה הודעה: הסתבר שלדבריה לא באמת קיבלתי מתנה, אלא רק את הזכות לשמור ולא לחלוק. אז מה הטעם? הרגשתי תקועה זאת סיטואציה מתוחה ומעציבה. מוזר לי שאמא מתנהגת כך אם מעבירים משהו, נותנים באמת. אי אפשר לתת כאילו.
סבתא עדיין בחיים, ואין בינינו יותר מדי קשר אישי גם בינה לבין אמא יש לפעמים ריסון וקושי. איזו מזכרת משפחתית זו באמת? מרגישה שזה רק עומס רגשי שאין לי איך לקבל.
דווקא אתמול קראתי סיפור על זה בפיד של פייסבוק אחת כתבה את החוויה שלה, והרגשתי חובה לחשוב על זה לעומק. אצלי, קשה אפילו לדמיין שמישהו היה זורק, מוכר או מבטל כזו ״ירושה״ לא משנה כמה משמימה היא, זו חתיכה קטנה מהמשפחה. גם אם אף אחד לא ילבש אותה אף פעם, היא נדירה ומספרת סיפור. יום אחד אולי הדור הבא יתעניין לדעת מה ענדה סבתא לאה. והרי האופנות משתנות. טבעת אחת יכולה להעביר זיכרון לא רק אמא אלא גם סבתא, ברגעים שאינן איתנו.
אבל פה, הבת ויתרה והחליפה אותה. ברור לי שהאיכות של תכשיטים היום פחותה, ואפשר הרי לבקש תכשיטן לעצב מחדש משהו ישן. כך גם הסיפור המשפחתי נשמר וגם יש ערך פרקטי ורגשי. הקסם עובר הלאה, נשאר. מה שנקרא, לחדש את הזיכרון.
אפשר גם פשוט לקנות משהו חדש לעצמך, ולתת לטבעת להישאר בקופסה.
באמת, אני עם אמא. לגמרי מבינה אותה שנפגעה. מבחינתה זה לא היה עולה בדעת שהבת לא תבין שמדובר בזיכרון אישי ולא חפץ פשוט. אפילו מתנה רגילה לא מנומס למכור או למסור קל וחומר טבעת של המשפחה.
ויש גם דרך להבין את הבת. אולי היא לא בנויה כמונו, לא נקשרת לחפצים או לסיפורים. זו מישהי שמעדיפה דברים שמשרתים אותה, לא עומדים סתם ואולי, כמו שאמרה מישהי, כל מה שלא מתחבר אלינו הופך מיותר ונסחר בשוק הפשפשים. אולי במקום להיאחז בעבר, עדיף ליהנות מהרגע ולא לסחוב מטען ישן? אם היא לא מרגישה צורך לזכור האם אפשר להאשים אותה? והיא בעצם, אמא שלי לא ממש חינכה אותי לשמור ערך ומסורת בדברים הקטנים.
לא ברור לי מה נכון. מרגישה שנשארתי עם בלבול בין נאמנות למסורת לבין רצון ללכת הלאה. אולי יום אחד אבין לבד.
