“אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – שם יהיו אנשים. אנשים נורמליים” — סיפורה של נדיה: אחרי שנים של נישואין, שני ילדים וכל יום של שגרה, בעלה דניס מתבייש בה, עד שבזכות אומץ של חברות, יצירתיות ישנה ואיש אחד שהאמין בה, היא מגלה את עצמה מחדש, עומדת על שלה ועושה דרך מהשפל – עד לניצחון אישי, אהבה חדשה וחיים ששייכים רק לה.

בדלת עמד זר. ויטלי היה מאוהב ביאנה עוד מהתיכון. הוא היה כותב לה פתקים ומנסה בכל דרך אפשרית למשוך את תשומת לבה. אבל יאנה התעניינה דווקא בדימה, בלונדיני גבוה ששיחק איתה כדורעף בקבוצת בית הספר. היא בכלל לא שמה לב לוויטלי המסורבל, שגם בלימודים לא הבריק. זמן קצר לאחר מכן דימה התחיל לצאת עם ילנה מהכיתה המקבילה. אחרי סיום הלימודים שוב ניסה ויטלי לזכות בליבה של יאנה. הוא אפילו הציע לה נישואין בנשף הסיום… אבל היא דחתה אותו בבוטות – “לא!”. אפילו לא רצתה לחשוב עליו. לאחר הצבא והלימודים יאנה התחילה לעבוד כרואת חשבון, והמנהל שלה היה גבר נאה, כהה שיער וגדול ממנה בעשר שנים. היא התרשמה ממנו – מהמקצועיות, מהמראה, מהאינטליגנציה. נולדו ביניהם רגשות, ולא הפריע לה שהגבר נשוי ויש לו בן קטן. ולרי בוריסוביץ’ הבטיח שיתגרש ונשבע שאוהב רק את יאנה. עברו שנים הלאה ויאנה התרגלה לבלות את השבתות והחגים לבד, מחכה שיתגרש סוף סוף. עד שיום אחד ראתה אותו בסופר עם אשתו – בהריון – כשהוא מחזיק לה את היד, נושא את השקיות ויוצאים יחד לרכב. יאנה עמדה מהצד ודמעות בעיניה. למחרת התפטרה… התקרב ראש השנה, ולא היה לה חשק לקניות, קישוטים או לחגוג. יום אחד חזרה הביתה וגילתה שהבית קפוא – הדוד התקלקל. היא גרה בבית פרטי. ניסתה להזמין טכנאי, אבל בערב החג כולם ביקשו מחירים מופרזים, במיוחד כשהבינו שמדובר בפרברים. כבר הייתה מיואשת והתקשרה לחברתה, שלבעלה יש קשרים בתחום. לריסה הבטיחה לדבר מיד עם בעלה. שעתיים אחר כך, מישהו צלצל בדלת. עמד שם זר, אך כעבור רגע גילתה ש… זה ויטלי, חבר מהכיתה. “שלום יאנה, מה קרה אצלך כאן?” “או… איך ידעת להגיע?” “הבוס שלי התקשר, שלח אותי לכתובת הזו – אמר שקר אצלך. רוקנת מים מהמערכת, שלא יקפאו הצינורות?” “לא, אין לי מושג איך עושים את זה.” “ווואו, היית עלולה להישאר בלי חימום בכלל. מזל שאין קרה חזקה.” ויטלי רוקן את המים מהמערכת, עבד קצת על הדוד, ואז נסע. כעבור שעה חזר עם חלקים. עד מהרה חיממו מחדש את הבית. ויטלי התרחץ, ואז שאל: “יאנה, הברז דולף והנורה פה מהבהבת… איפה הבעל שלך, לא מסדר את זה?” “לא, אין לי בעל…” “למה? עוד מחפשת את המושלם?” “מתאים לך… אין לי אף אחד,” הודתה פתאום. “אז למה פעם סירבת לי?” חייך. היא לא ענתה. לאחר שסידר את הברז והחליף נורה, הלך הביתה. יאנה נזכרה בילדות, בנער השמנמן שהיה מאוהב בה. ויטלי השתנה לגמרי – גבר גבוה, רזה, עיניים חומות – אבל החיוך נשאר אותו חיוך. היא אפילו לא הספיקה לשאול אם התחתן. ובליל הסילבסטר, מישהו שוב צלצל בדלת. יאנה ניגשה לפתוח – לא ציפתה לאורחים. ויטלי עמד שם, בחליפה חדשה וזר פרחים בידו. “יאנה! אני אשאל שוב – את תסכימי להתחתן איתי, או שתחכי לנסיך עד לפנסיה?” היא פרצה בבכי והנהנה בשמחה. מהצעת הנישואין השנייה, הפעם נענתה “כן”…

על מפתן הדלת עמד זר. אורי מאוהב במעיין עוד מהתיכון.

00

אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נדיה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. 12 שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש. – אני אלבש את השמלה השחורה – את זו שקנית לי בעצמך. – זה לא קשור לשמלה – הוא סוף סוף הרים מבט – זה קשור אלייך. הזנחת את עצמך. שיער, פנים… את פשוט לא נראית טוב. שם תהיה גם ואדים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את הרי מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה. הוא נכנס למקלחת, ונדיה נשארה לעמוד במטבח. בחדר ליד הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סבטה בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אספות הורים. היא התמסרה לבית הזה – והוא התחיל להתבייש ממנה. – מה, הוא השתגע?! – אלונה, חברה והספרית, הסתכלה על נדיה כאילו סיפרה שנגמר העולם. – מתבייש לקחת את אשתו לארוחה חגיגית? מי הוא בכלל? – אחראי מחסן. קיבל קידום. – אז אשתו כבר לא מתאימה? – אלונה מילאה מים בקומקום בעצבים. – תקשיבי לי טוב, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – לא על העבודה. עשית תכשיטים מחרוזים. יש לי עד היום את השרשרת עם האבן הכחולה. כולם שואלים מאיפה. נדיה נזכרה. היא הייתה מרכיבה תכשיטים בערבים, כשדניס עוד הביט בה בסקרנות. – זה היה מזמן. – אם היה – תעשי את זה שוב – אלונה התקרבה אליה. – מתי הארוחה? – בשבת. – מעולה. מחר את אצלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לאולגה – יש לה שמלות. ואת התכשיטים תביאי לבד. – אלונה, אבל הוא אמר… – מצידי ש”יאמר”. את באה איתי לאירוע – והוא יתחרט על כל מילה. אולגה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה עם כתפיים חשופות. מדדו, תפרו, הצמידו בסיכות. – לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים – אולגה הסתובבה סביבה. – כסף לא מתאים, גם זהב לא. נדיה פתחה קופסה ישנה. בתוכה, עטופים בבד רך, שכבו סט תכשיטים – שרשרת ועגילים. אבן אבנטורין כחולה, בעבודת יד. עשו לה את זה לפני שמונה שנים, לרגע מיוחד שלא הגיע. – וואו, זה יצירת מופת – אולגה נדהמה. – עשית את זה בעצמך? – לבד. אלונה עשתה תסרוקת גלים רכה, איפור עדין אך בולט. נדיה לבשה את השמלה, סגרה את התכשיטים. התחושה הייתה כבדה, חגיגית, קרה. – לכי תסתכלי – אולגה סובבה אותה למראה. נדיה נעמדה מול ההשתקפות. היא לא ראתה עוד את האישה שתים-עשרה שנה קרצפה רצפות ובישלה מרק. היא ראתה את עצמה. את מי שהייתה פעם. המסעדה בנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נדיה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. הדיבורים השתתקו לרגע. דניס עמד בבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה – פניו קפאו. היא עברה לידו בלי להסתכל, התיישבה בשולחן הרחוק ביותר. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים. – סליחה, המקום הזה פנוי? גבר בן 45, חליפה אפורה, עיניים חושבות. – כן, בטח. – אני אורן, שותף של ואדים מהעסק השני – מאפיות. ואת, אם אפשר לדעת? – נדיה. אשתו של אחראי המחסן. הוא הסתכל עליה, ואז על התכשיטים. – זה אבנטורין? עבודת יד, אני רואה. אמא שלי אספה אבנים. נדיר לראות כאלה. – אני הכנתי את זה. – באמת? – אורן התקרב לראות. – זו רמה. את מוכרת? – לא. אני… עקרת בית. – חבל. עם כאלה ידיים לא צריכה לשבת בבית. כל הערב הוא לא עזב אותה. דיברו על אבנים, יצירה, ואיך אנשים שוכחים את עצמם בין הסידורים. אורן הזמין אותה לרקוד, הביא שמפניה, צחקו יחד. נדיה הבחינה בדניס שמביט מהצד – פניו הלכו והתקדרו. כשיצאה, אורן ליווה אותה לרכב. – נדיה, תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – הוא הגיש לה כרטיס ביקור – אני מכיר אנשים שיעריכו את זה באמת. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא התאפק חמש דקות. – מה עשית שם?! כל הערב עם אורן הזה! כולם הסתכלו, תביני! כולם ראו את אשתו של אחראי מחסן מתחילה עם גבר זר! – לא התחלתי, דיברתי. – דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! ואדים שאל מה קורה. התביישתי! – תמיד אתה מתבייש – נדיה הורידה נעליים בכניסה. – מתבייש לבוא איתי, מתבייש שמביטים בי. יש בכלל משהו שלא מתבייש לך? – תשתקי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למשהו? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת לי את הכסף, עכשיו גם עושה כאילו את נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת לחדר, נצמדת לקיר. אבל משהו בפנים התקלקל. או דווקא הסתדר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, – אמרה בשקט. – יש לך רגשי נחיתות, דניס. אתה רק מפחד שאגלה כמה קטן אתה באמת. – עופי מפה. – אני מגישה גט. הוא שתק. הביט בה, ובעיניים שלו לראשונה לא כעס אלא בלבול. – ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תחיי מיצירות התכשיטים שלך. – אחיה. בבוקר הוציאה את הכרטיס וחייגה. אורן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. סיפר לה על מכרה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות. עבודת יד נהיית מבוקשת, אנשים נמאסו מהמוכן. – יש לך כישרון, נדיה. נדיר למצוא גם טעם וגם ייחוד. היא עבדה בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. אורן היה אוסף, מוביל לגלריה. כעבור שבוע, כבר מכרו הכול. ההזמנות עלו. – דניס יודע? – לא מדבר איתי בכלל. – וגירושין? – מצאתי עורכת דין. מתחילים תהליך. אורן עזר לה. בלי רעש, בלי פוזות. פשוט מצא לה דירה שכורה, נתן קשרים. כשארזה מזוודה, דניס עמד בדלת וצחק. – תחזרי תוך שבוע. על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להסתכל אחורה. חצי שנה. דירה שני חדרים בשכונה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הגלריה הציעה תערוכה. נדיה פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו. אורן בא, הביא ספרים לילדים, התקשר לשאול לשלומה. לא לחץ, לא הציק. רק היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סבטה. – כן. – וגם אנחנו. הוא לא צועק. כעבור שנה, אורן הציע לה נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחת ערב אמר: – אני רוצה שתחיו איתי. כולכם. נדיה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הסתובב בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל – ואדים שמע ממשהו על איך התנהג לאשתו והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים. נדיה במעיל בהיר, שיער מסודר, השרשרת ההיא על צווארה. אורן מחזיק לה את היד. קיריל וסבטה צוחקים ומספרים סיפורים. דניס עמד מול הראי בחלון. ז’קט דהוי, פנים עייפות, עיניים ריקות. הוא הפסיד מלכה. היא למדה לחיות בלעדיו. וזה היה העונש הכי נורא – להבין מאוחר מדי מה היה לו… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות והלייקים!

אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית הזאת, דניאל אפילו

00

היא החליפה את טבעת הסבתא הלא יפה בתכשיט מודרני – ואמא שלה עשתה דרמה משפחתית

יומן אישי יום רביעי, תל אביב אמא שלי נתנה לי טבעת ישנה

00

Mis amigos austeros me invitaron a su fiesta de cumpleaños: volví a casa con hambre

Hoy quiero dejar por escrito una experiencia con algunos

00

אני מתבייש לקחת אותך לאירוע – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נעה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. שתים-עשרה שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו – בושה. – אני אלבש את השמלה השחורה. זו שאתה בעצמך קנית לי. – זה לא העניין של השמלה – הוא סוף סוף הביט בה – זה את. את הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… הכל פה מוזנח. ודים יבוא עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את כבר מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – יופי, חכמה שלי. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא ישאל שאלות. הוא נכנס למקלחת, ונעה נשארה לעמוד באמצע המטבח. בחדר הסמוך הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סיון בת שמונה. משכנתא, חשבונות, שיחות הורים. היא נמסה בתוך הבית הזה, ובעלה התחיל להתבייש בה. – הוא נפל על הראש?! – יפית, החברה הספרית שלה, הסתכלה עליה כאילו הודיעה שסוף העולם הגיע. – מתבייש לקחת את אשתו לאירוע? מי הוא בכלל?! – אחראי מחסן. קיבל עכשיו קידום. – ועכשיו פתאום את לא מתאימה? – יפית הרתיחה מים לקפה, בכעס. – תקשיבי לי, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – אני לא מדברת על עבודה. הכנת תכשיטים. מחרוזים. יש לי בבית את השרשרת הכחולה שלך. כל הזמן שואלים איפה קונים כזאת. נעה נזכרה. בלילות הכינה תכשיטים, כשדניס עוד הסתכל עליה בסקרנות. – זה היה מזמן. – היה, אז את יכולה שוב – יפית התקרבה – מתי האירוע? – בשבת. – מעולה. מחר את באה אליי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לרות – יש לה שמלות. ואת התכשיטים, את כבר תמצאי. – יפית, הוא אמר ש… – עזבי אותו ואת ה”הוא אמר”. את מגיעה לאירוע. והוא יתפלל לא לפגוש אותך שם. רות הביאה שמלה סגולה, ארוכה, עם כתפיים חשופות. מדדו, קיצרו, תיקנו בסיכות. – לצבע כזה צריך תכשיט מיוחד – רות בחנה אותה – כסף לא ילך, זהב גם לא. נעה שלפה קופסה ישנה. בתוכה שכב סט – שרשרת ועגילים. אבנטורין כחול, בעבודת יד. הכינה אותו לפני שמונה שנים לרגע שלא הגיע. – זה יצירת מופת – רות לא יכלה להוריד עיניים. – את הכנת את זה? – בעצמי. יפית עשתה תסרוקת – גל רך, איפור עדין אך מרשים. נעה לבשה את השמלה, ענדה את התכשיט. האבנים נחתו על הצוואר בכובד של משהו אמיתי. – בואי, תראי – רות דחפה אותה למראה. נעה נגשה. וראתה – לא את האישה שרק מנקה ומבשלת שנים. ראתה את עצמה. את מה שהייתה פעם. מסעדה על הנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נעה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. לרגע נעצרו כל השיחות. דניס עמד ליד הבר, צחק ממשהו. ראה אותה – ונתקף תדהמה. היא התקדמה בשקט לשולחן הפנוי בקצה. ישבה זקופה, ידיים בשקט על הברכיים. – סליחה, יש פה מקום? גבר בשנות הארבעים, חליפה אפורה, עיניים חכמות. – כן, פנוי. – אני חגי. שותף של ודים לעסק אחר. מאפיות. ואת, אם זה לא סוד? – נעה. אשת מנהל המחסן. הוא הביט בה, אחר כך בתכשיטים. – אבנטורין? עבודה ידנית. אמא שלי אספה אבנים כאלה. זה נדיר. – אני הכנתי בעצמי. – באמת? – חגי התקרב, בחן מקרוב. – רמה גבוהה מאוד. את מוכרת כאלה? – לא. אני… עקרת בית. – מפתיע. ידיים כמו שלך לא עושות כלום בבית. הוא נשאר איתה כל הערב. דיברו על אבנים, יצירה, על איך אנשים שוכחים את עצמם ביומיום. הוא הזמין אותה לרקוד, הביא קאווה, צחק איתה. נעה ראתה את דניס מציץ מרחוק, פניו מתקדרות מרגע לרגע. כשיצאה, ליווה אותה חגי עד לרכב. – נעה, אם תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – נתן לה כרטיס. – יש לי חברות שצריכות בדיוק כזה דבר. באמת צריכות. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא החזיק חמש דקות. – מה בדיוק עשית שם?! כל הערב עם החגי הזה! כולם הסתכלו! ראו איך אשתי מתחילה עם מישהו אחר! – לא התחלתי. דיברתי. – דיברת! רקדת איתו שלוש פעמים! ודים שאל מה קורה ביניכם. היה לי בושות! – תמיד מתבייש – נעה הורידה את הנעליים בכניסה – מתבייש להביא אותי, מתבייש כשמסתכלים עליי. מתבייש בכלל במשהו? – תסתמי. נדמה לך ששמת שמלה – נהיית מישהי? את שום דבר. עקרת בית. יושבת לי על הצוואר, עכשיו גם משחקת אותה נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת למיטה, פונה לקיר. אבל משהו בתוכה נשבר. או דווקא התחבר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות – דיברה בשקט, בקור רוח. – אתה מלא רגשי נחיתות, דניס. אתה פוחד שאני אגלה כמה אתה קטן. – עופי לי מהעיניים. – אני מגישה תביעת גירושין. הוא שתק. הביט בה, ובעיניו לראשונה לא היה כעס – אלא בלבול. – לאן תלכי עם שני ילדים? על חרוזים לא חיים. – אסתדר. בבוקר שלפה את הכרטיס והתקשרה. חגי לא לחץ. נפגשו בבית קפה, דיברו על העסק. סיפר לה על מישהי שמנהלת גלריה של תכשיטי אמנים. שיד עבודה תופסת עכשיו, אנשים נמאס להם מגנרי. – את כישרונית, נעה. זה נדיר – גם כישרון, גם טעם. התחילה לעבוד בלילות. אבנטורין, ג’ספר, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. חגי לקח למכירה בגלריה. אחרי שבוע – הכל נמכר. התחילו הזמנות. – דניס יודע? – הוא בכלל לא מדבר איתי. – וגירושין? – מצאתי עו”ד. מתחילים הליך. חגי עזר. בלי דרמה, בלי הצגות. רק נתן שמות, עזר למצוא דירה שכורה. כשנעה ארזה את המזוודה, דניס עמד בכניסה וצחק. – תוך שבוע את חוזרת על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה בלי תשובה. חצי שנה. שני חדרים בפריפריה, ילדים, עבודה. ההזמנות זרמו. הציעו לה תערוכה. פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים גדלו. חגי בא, הביא לילדים ספרים, התקשר לפעמים. לא לחץ, לא דחף. פשוט היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סיון פעם. – כן. – גם אנחנו אוהבים. הוא לא צועק. כעבור שנה חגי הציע נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחה אמר: – אני רוצה שנהיה כולנו יחד. שלושתכם. נעה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הלך בקניון. אחרי הפיטורין מצא עבודה כסבל – ודים שמע איך התנהג לאשתו וסילק אותו אחרי שלושה חודשים. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם מחוץ לחנות תכשיטים. נעה במעיל בהיר, שיער מסודר, על הצוואר אותה שרשרת כחולה. חגי אוחז בידה. קיריל וסיון צוחקים, מספרים משהו. דניס עמד ליד חלון הראווה. ראה אותם נכנסים לאוטו. ראה את חגי פותח לנעה את הדלת. ראה אותה מחייכת. הביט בהשתקפות שלו בזכוכית. מעיל דהוי, פנים אפרוריות, עיניים ריקות. הוא איבד מלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו. וזו הייתה המכה הכי כואבת – להבין מאוחר מדי מה היה לו בידיים… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות החמות והאהבות!

“אני מתבייש לקחת אותך לאירוע, יהיו שם אנשים.

03

הכי קשה בלחיות עם גור זה לא מה שרוב האנשים חושבים זה לא להוציא אותו לטיול בגשם, בקור מקפיא, כשאתה עייף או כשהלב שלך לא שקט זה לא לוותר על טיולים או חגיגות כי ענו לך – “תבוא, אבל בלעדיו” זה לא השערות על הסדינים, על הבגדים, אפילו באוכל זה לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, ולדעת שעוד חצי שעה זה יחזור זה לא החשש מהווטרינר או הפחד שלא תשים לב למשהו חשוב זה לא לאבד טיפת חופש כי החופש שלך הוא כבר “אנחנו” וזה גם לא שהלב שלך כבר לא רק שלך… כל זה אהבה כל זה חיים כל זה הבחירה שלך הכי קשה מגיע לאט – כמו כאב שמטפס בעצמות כשמזג האוויר משתנה, כמו קור ירושלמי שבתחילה לא מורגש אבל בסוף חודר עמוק יום אחד אתה פתאום קולט: הוא כבר לא אותו אחד הוא מנסה, אבל לא מצליח כמו פעם רץ אליך כרגיל… אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר העיניים עוד נועצות בך, אבל כבר יש בהן את האור העייף שאומר: “אני פה, אבל כל יום זה טיפה יותר קשה” אתה זוכר איך הוא היה אתה רואה אותו עכשיו – כולו שלך, בוטח בך עד הסוף הוא תמיד האמין בך שתהיה לצידו שתעזור לו שתציל אותו ועשית את זה אבל עכשיו, לא תוכל להציל אותו מהזקנה הכי כואב לדעת שהוא היה הנחמה שלך… ואתה היית לו להכל כל עולמו כל השמיים כל התקווה ואתה לא מוכן לא מוכן לשחרר לא מוכן לראות איך דועך מי שלימד אותך לאהוב בלי גבולות ואז מגיעה השתיקה שתיקה כבדה המקום הריק על הכרית הקערה שאף אחד כבר לא ילקק והלב שלך – מתפצל לרסיסים ושוב אתה יוצא החוצה אבל הפעם בלעדיו ומחליק לך בפה, כמעט בלי משים: “בוא אליי, קטן שלי…” ואם הייתה לי אפשרות להחזיר את הזמן לאחור… הייתי בוחר בו שוב הייתי בוחר הכל: את העייפות, את העצב, את המסירות כי זו אהבה אמיתית לקבל כלב זה להביא אש לתוך החיים אש שמחממת אותך לתמיד, גם אחרי שהיא כבתה כי לכלב יש שליחות אחת בעולם – לתת לך את הלב שלו

הדבר הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים.

03

“למה לכם משכנתא? תקבלו את הבית שלנו!” – כך אמרה לי חמותי, כשהיא נלחמת כדי לשכנע אותנו לגור איתם במקום לקנות דירה משלנו

למה לכם משכנתא? תגורו אצלנו! תקבלו את הבית שלנו!

01

No entiendo por qué me convertí en su esposa Hace poco nos casamos. Pensaba que mi marido me amaba locamente. Y no habría habido ninguna duda, si no fuera por cierto suceso. Ni siquiera se trata de una infidelidad, es algo aún más serio, incluso diría que extraño. Creo que todo pasó porque me importaba demasiado. Lo idolatraba, lo amaba en exceso y le perdonaba cualquier cosa. Por supuesto, él se acostumbró a esta actitud, se volvió más seguro de sí mismo y su autoestima creció. Probablemente se imaginaba que al chasquear los dedos, cualquier mujer se arrastraría a sus pies. Aunque, entre los demás, no llama especialmente la atención… Otra persona no habría tolerado sus errores ni confiado ciegamente en él. Poco antes de la boda, quiso estar solo, irse de vacaciones y prepararse para la vida matrimonial. No pude hacer nada al respecto, así que lo acepté y le permití irse de viaje. Como me contó después, decidió huir de la civilización y estar donde no hubiera internet ni teléfono. Se marchó solo a la sierra, para disfrutar de la naturaleza. Yo me quedé, añorándole con todo mi corazón. Cada minuto contaba hasta su regreso y le echaba muchísimo de menos. Una semana después volvió. Fue el día más feliz de mi vida. Le recibí con todo el calor y el cariño que fui capaz de darle. Le preparé sus platos preferidos. Al día siguiente, empezó a comportarse de manera extraña. Se escapaba a menudo al recibidor o a otra habitación. Luego comenzó a salir de casa varias veces al día con distintas excusas. Un día, al salir a hacer la compra, encontré una carta en el buzón. Parecía una carta normal. Estaba dirigida a mí, enviada por él durante su ausencia. Pero lo que decía en ella me sacudió por dentro. Había escrito lo siguiente: “Hola. No quiero seguir engañándote. No eres la persona adecuada para mí. Y no quiero pasar el resto de mi vida contigo. No habrá boda. Perdóname, no me busques ni me llames. No voy a regresar contigo”. Tan breve, tan contundente y cruel… Solo entonces comprendí que todo el tiempo salía a revisar el buzón. En silencio destruí la carta, sin decirle una palabra ni darle pistas de que algo hubiera ocurrido. Pero, ¿cómo puedo vivir con alguien que no quiere estar conmigo? ¿Por qué se casó y fingió que todo iba bien?

No sé cómo acabé siendo su esposa Hace muy poco nos casamos.

00