הנכדים שלנו יקרים לנו, אבל נגמרו לנו הכוחות לטפל בהם.
אומרים שילדים הם ברכה, וגם נכדים הם שמחה בזה אין לי ספק. אבל רק כל עוד יש לנו את היכולת להחזיק אותם ולסייע באמת. יש לי ולבעלי בת אחת. כשהייתה בת תשע-עשרה, ישבה מולי יום אחד ואמרה: אמא, אני בהריון. יהיה לי ילד. זמן קצר אחר כך נולדו לה תאומים, ואז גם התחתנה. קיוויתי בלבי שהדברים יסתדרו אצלה.
אבל המציאות נפלה עלינו כמו רעם ביום בהיר. אמא צעירה, שני תינוקות. החתן שלה, גם הוא צעיר, התקשה לפרנס. יצא שכל עול התחזוקה נפל עלינו, ההורים. אני ובעלי נאלצנו להתחיל לעבוד במשרות נוספות, רק כדי שנוכל לתת קורת גג ואוכל לילדה שלנו, לבעלה ולנכדים. היינו קמים לעבודה עם הזריחה, חוזרים גמורים מחוסרי כוחות.
בתחילת הדרך הם גם גרו אצלנו, ולילות שלמים הייתי מתרוצצת סביב התאומים, רק כדי שהבת שלי תוכל לישון קצת. ובבוקר, עם עיניים כבויות מעייפות, הייתי יוצאת לעוד יום של עבודה קשה. לא פלא שבריאותי התחילה להידרדר.
שלוש שנים עברו ככה. ברוך ה’, סוף-סוף העניינים התייצבו. הילדים קצת גדלו, הזוג הצעיר עמד על הרגליים. ואז שוב הילדה שלי ניגשת אליי ולוחשת: אמא, אני שוב בהריון. לא החזקתי את עצמי, אמרתי לה בכאב: אלינור, אולי תחשבי על הפלה? שתיים מספיק, לא קל לגדל אותם. אבל היא בשלה, החליטה ללדת. הפעם השלישית. וחזרנו לאותה שגרה עוד פה להאכיל, עוד הוצאות, שוב אני ובעלי עובדים ימים ולילות. חותני הרוויח יותר, תודה לא-ל, אבל איך אפשר לפרנס חמישה נפשות?
עד שבוקר אחד, הגבר שלי התמוטט שבץ מוחי. אני, בגילי, מתחילה להרגיש לחץ בחזה וכאבי לב. הבנתי הגוף שלי כבר לא יכול לשאת את כל זה. ישבתי מול הבת שלי ואמרתי לה: עכשיו הגיע הזמן שתסתדרו לבד. אני ובעלך כבר לא יכולים.
ואז היא הטילה עליי פצצה: היא בהריון שוב, הפעם הרביעית.
לא נשארו לי מילים בפה. מה הם חשבו לעצמם? הם בנו עלינו, חשבו שאני ואבא שלה נמשיך להחזיק הכל? אנחנו כבר לא מסוגלים, אין בנו את הכוחות. הלב נשבר לא רוצה שאנשים ישפטו אותי כי אני לא עוזרת לבת שלי היחידה, אבל עזרנו להם עד בלי די. פשוט, נגמר לנו מה לתת.
