בערוב ימיי, הילדים שלי לפתע נזכרו שיש להם אמא. אבל אני לעולם לא אשכח מה הם עשו לי.
כשיהודה, בעלי, עזב אותי בשביל בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה, הילדים מיד נעמדו לצידו. הרי הוא היה מנהל מוערך של חברה גדולה, אדם שכולם רצו בקרבתו. במשך שנים הם לא טרחו לשאול לשלומי, ואני נותרתי לבד לחלוטין. רק לאחרונה נפטר יהודה, ואז התברר שכל רכושו עבר לצעירה שאיתה בחר להמשיך את חייו.
ופתאום, כאילו ישב מלאך על כתפיהם, נזכרו הילדים באמא שלהם. עכשיו הם באים לבקר לעיתים תכופות, אבל אני מרגישה היטב למה. לא מזמן התחילה ביתי, שני, לרמוז: הגיע הזמן לחשוב על העתיד, אולי צריך מסוד לבחון את עניין הצוואה. אף אחד מהם אפילו לא מתאר לעצמו איזה הפתעה אני מכינה להם. הכל יתברר אחרי מותי.
עברו שנים. הייתי כאישה אבודה בקצה העולם. הילדים שלי הביטו אליי כאילו אני זרה להם, כאילו כבר מזמן איננו מדברים באותה שפה.
הגירושין מיהודה נתנו את החותמת האחרונה לנתק בינינו. הוא תמיד היה “הצלחה” מנכ”ל, גבר חזק, מקור גאווה. אני? אני הייתי אמא הפשוטה. וגם זה, כנראה, כבר לא היה חשוב. נשארתי לבד נטושה.
הם מחקו אותי מחייהם, ונודע לי עליהם רק דרך שכנים ומכרים. הם טיילו עם אביהם ועם אשתו החדשה ברחבי אירופה, אכלו במסעדות בנווה צדק, דיברו בגדול, תכננו חיים ונפשות. ואני? ישבתי בשקט בדירה היפואית הישנה והשקט נגס בי בחוזקה.
החדשות הטובות עבורם היו עבורי קוצים בלב. כל רכילות חדשה הרגישה כמו חיתוך קטן של סכין.
באיזשהו שלב הבנתי די. צריך לחשוב על עצמי, להיפתח לעולם. נסעתי לחו”ל, עבדתי, לראשונה מזה שנים הרגשתי חופשיה.
עבדתי קשה. וכששבתי לתל אביב, הצלחתי לחסוך די והותר. עשיתי שיפוץ גדול בבית, קניתי רהיטים, מכשירי חשמל חדשים, והשארתי מעט כסף בצד לפנסיה.
בתוך הזמן הזה, הילדים התבגרו מצאו זוגיות, ילדים, חתונות גדולות, ארועים. שמעתי על כל השמחות שלהם ואף אחד מהם לא טרח להרים אליי טלפון, רק כשהאבא מת ממחלת לב נחרצת, הכל השתנה. פתאום מצאו עצמם ללא פרוטה. יהודה הוריש את כל רכושו לגילה, אשתו הצעירה.
הבן שאול ובתי שני נשארו עם לב שבור. והתחילו להיזכר באמא. ביקורים קטנים, משאירים פירות, שוקולדים, מביאים לי עוגות ועושים עצמם דואגים הכל בנימוס, אבל אני ידעתי את כוונתם.
אני כבר בת 72. ברוך השם, בריאה, חיונית ושקטה. רק לאחרונה התחילה שני סוף סוף לדבר בגלוי: “צריך לחשוב על העתיד, אולי כדאי להתחיל לחשוב על צוואה”. שבוע אחרי זה הגיעה אליי נכדתי היפה, עינת, זו שהתחתנה ממש לפני שנה.
סבתא, לא משעמם לך כאן לבד? שאלה בחיוך שובבי.
מצוין לי כאן, עניתי לה בפשטות.
עינת המשיכה בטון רך, “הדירה שלך כל כך גדולה, זה לא קשה לבד? אולי נעבור אלייך, יהודה ואני? יהיה לך שמח, ולנו קשה לשלם שכירות.”
החיוך על פניי היה ענייני. הבנתי את הרצון המוסתר.
ומי אמר שלא תצטרכו לשלם? עניתי לה בסבלנות אם תרצו לעבור, אני אשמח לעשות לכם הנחה יפה, אבל בחינם? לא בבית ספרי.
עינת נראתה מופתעת. כנראה קיוותה שאחבק אותה חזק ואציע לה הכל, כאילו זה טבעי.
אבל לי היתה תוכנית אחרת. כבר לפני כמה שנים ערכתי צוואה ברורה הדירה תימכר אחרי מותי, והכסף יועבר כתרומה לעמותה לילדים חולים. לא לפרופסיה ולא לשאול, לא לעינת ולא לנכדים.
כשהילדים גילו את זה, שני ממש התפוצצה מזעם. התקשרה, צעקה, אמרה שאני עושה עוול, שאני גוזלת את עתיד הנכדים. גם שאול הגיע, דיבר בנעימות, רמז שהוא מוכן לקחת אותי אליו אם רק ארצה.
אבל האהבה המאוחרת שלהם כבר לא נגעה לי.
תגידו, במקומי, הייתם פותחים את הדלת לנכדה לעבור לגור בדירה שלכם?
