השאיר אותי לבד ליד שולחן ערוך וברח לברך חברים במוסך
אתה באמת הולך עכשיו? ככה פשוט לקום וללכת? קולה של דליה רועד, אבל היא מתאמצת לא להישמע פגועה, אלא מלאת נחישות.
עמוס נעצר בכניסה, כבר שיד אחת שלו מונחת בשרוול הג’קט הישן. על הרגליים נעלי ספורט, לא כפכפי ביתהאלה שהוא נועל כשהוא נוסע למוסך ומתעסק עם הרכב. מהמטבח מתפשט ריח משכר של ברווז אפוי עם תפוחיםמנה שדורשת ארבע שעות של עבודה ומרינדה. בסלון השולחן ערוך במפה לבנה חגיגית, גביעי זכוכית, סלטים שדליה חתכה הבוקר לקוביות כמו של מדענית.
דליה, אל תתחילי עכשיו, בבקשה מעך עמוס את פניו, כאילו כואב לו שן. החבר’ה התקשרו. לאילן יש תקלה ברכב, תקוע. צריך עזרה. שעה, גג שעה וחצי. אחזור ונחגוג. הברווז שלך אפילו לא יתקרר.
לאילן יש תקלה כל יום שישי בשבע בערב היא אומרת בקור, נשענת על המשקוף. עמוס, זה עשור מאז שהתחתנו. יצאתי מוקדם מהעבודה. קניתי את היין שאתה אוהב, מה שעולה כמו חצי מהמקדמה החודשית שלי. שמתי את השמלה ההיא… ואתה הולך למוסך?
עמוס מסיים ללבוש את המעיל ומתחיל לחפש את מפתחות הרכב בכיסים.
את מגזימה. זו רק בעיה ברכב, צריך לעזור. זה ערבות הדדית. אם לי היה קורה משהו, אילן היה הראשון שמגיע. אל תהיי אנוכית. אנחנו לא במסעדה פה, זה פשוט תיקון. אני אחזור במהירות.
הוא נותן לה נשיקה חפוזה על הלחי ויוצא. טריקת הדלת והנפילה של המנעול נשמעות בדממה כמו יריית פתיחה.
דליה נשארת לעמוד במסדרון. במראה משתקפת אישה לבושה למשעי, תסרוקת אסופה גבוה, שמלה כחולה כהה שמחמיאה לה. אבל העיניים שלה כבויות.
היא פוסעת באיטיות למטבח. התנור כבר כבה מזמן, אבל הברווז עוד מעלה אדים. דליה מוציאה את התבנית. הברווז יוצא מושלםקרום זהוב, ניחוח תפוחים ותבלינים. אמנות קולינרית שאף אחד לא יטעם.
היא מעבירה את המנה לסלון, מתיישבת ליד השולחן הערוך לשנייםשני צלחות, שני גביעים, נרות שטרם הדליקה. דממה לוחצת. מהדירה הסמוכה בוקע קול חדשות ברקע, פה שולטת ריקנות.
ברור שהוא לא יחזור תוך שעה. גם לא בעוד שעתיים. מוסך זה משולש ברמודה: הזמן שם נעלם. בהתחלה יבדקו קרבורטור, אחר כך יגלו שזה לא הבעיה, אחר-כך יפתח מישהו בירה “רק להרטיב את הגרון”, ייכנס השכן מהתא ליד, יספר שנולד לו נכד או שחתולתו ברחהואז הלילה ייגמר.
דליה מוזגת לעצמה יין אדום סמיך, לוגמת. נוטלת ברווזרגל, החלק הטעים ביותר. היא אוכלת מכנית, בלי להרגיש טעם. בפנים לא מתפרצת היסטריהרק בהירות קרה וכבדה. כאילו השנים האחרונות כיסו הכל בשכבה עבה שנפלה.
האם זו הפעם הראשונה?
בשנה שעברה ביום הולדתה, איחר שלוש שעות כי “עזר לאמא להעביר ספה”. למרות שהיה אפשר להזמין הובלה באלף שקל. אבל עמוס אמר: “חבל על הכסף, יש לי ידיים”. בסוף הגיע עייף, מיוזע וממורמר, והתלונן כל הערב על הגב.
ומה בקיץ שלפני שנה? היו אמורים לצאת לצימר בגליל. הכל הוזמן מראש. אבל יום לפני, עמוס השאיל חצי מכספי החופשה לאילן, כי “סוף החודש ואין לו איך לסגור את ההלוואה”. “אנחנו חברים, דליה, הוא יחזיר”. אילן החזיר טיפין טיפין חצי שנה, והחופשה הפכה לישיבה בחדר ואכילת פתיתים.
דליה מחייכת לעצמה אל הצלחת הריקה לצידה. עשר שנים. חתונת פח. אומרים שפח גמיש, אבל אם מקפלים אותו שוב ושוב, בסוף הוא נשבר.
היא גומרת לאכול, לא נוגעת בתוספות. מכבה נרות שלא הודלקו, שמה את הסלטים במקרר, סוגרת את היין. ממלאת מדיח כלים, לא מדליקה.
באחת בלילה הטלפון של עמוס מחוץ לתחום. בשתיים בלילה קופצת הודעה”המשתמש שוב באוויר”. דליה לא מתקשרת. היא פורשת מצעים, שוכבת במיטה, מכבה. היא שוכבת פקוחת עיניים, מאזינה לרעש המעלית.
מפתח מסתובב בחור בשלוש וחצי לפנות בוקר. עמוס מנסה להיות בשקט, אבל כל רחש רועם. הוא נתקל בשידה, מקלל חרישית, מתעסק בג’ינס. ממנו עולה ריח כבד של סיגריות זולות, שמן רכב ואדי אלכוהולהריח האופייני של מוסך.
הוא זוחל למיטה, מנסה לחבק אותה.
את ישנה? הוא לוחש, נושף עליה ריח חמוץ דלוש, סליחה. היה בלגן… לא קרבורטור, בכלל המנוע נדפק. פירקנו חצי רכב. יכלתי להשאיר את אילן לבד? והטלפוןנגמרה הסוללה.
דליה זזה לקצה המיטה.
אל תיגע בי לוחשת.
מה את מתחילה? באתי הביתה. בריא, שלם. מה קרה אם איחרתי קצת? נחגוג מחר. אוהיום. נקנה עוגה…
אחרי דקה הוא כבר נוחר. דליה קמה, אוספת כרית ושמיכה, ועוברת לסלון. עדיין דק בחלל ריח של ברווזריח של חג שהתפוגג.
הבוקר לא מתחיל בהתנצלות, אלא בטענות. בערך בצהריים, עמוס נכנס למטבח, פרצוף מעוך, נראים סימני לילה קשה. דליה יושבת עם קפה, עוברת על מיילים על הלפטופ.
אין ארוחת בוקר? הוא פותח מקרר אה, נשארו סלטים. יופי. איפה הברווז?
במקרר, בקופסה עונה דליה בלי להרים עיניים.
תחממי לי? הראש מתפוצץ, צריך משהו נורמלי.
דליה סוגרת לאט את הלפטופ.
לא.
מה לא?
לא אחמם. יש לך ידיים. אותם ידיים שאתמול תיקנת איתן חצי רכב. תשתמש בהן.
עמוס מסתובב מופתע. בדר”כ אחרי ריב, דליה כועסת כמה שעות אבל ממשיכה “לעשות תפקידי אישה”להאכיל, לסדר, להגיש. תסריט קבוע: הוא עושה בלגןהיא נעלבתהוא קונה שוקולד או מדבר יפההיא סולחת.
את עוד בקטע של אתמול? הסברתי לך. מקרי חירום קורים. חברים עוזרים אחד לשני. את חכמה, תביני. אי אפשר לקשור גבר.
אני לא קושרת עונה בשקט אתה חופשי. ואני חופשיה. מלעזור לך אחרי לילה של שתייה.
זה לא היה שתייה, זו הייתה עבודה! מתעצבן, אוכל סלט בכף מהקופסה את נהיית לאחרונה עצבנית. אולי ויטמינים? או שיש לך מחזור?
דליה מביטה בו מבט חודר, כאילו רואה אותו לראשונה. האיש הזה, שמחתים את האוליביה crumbs על השולחן, הוא בעלה. האיש שנתנה בו אמון. היא נזכרת שהדירה שלהם עברה בירושה מסבתא שלה. עמוס רק נרשם שם. את השיפוץ מימנה בעיקר היא, כי לעמוס “לא היה עבודה” או ש”הכלי התקלקל” או ש”צריך לעזור לאמא”.
עמוס היא אומרת חרישית איפה הכסף ששמרנו להחלפת החלונות?
הוא נחנק מהסלט.
מה זאת אומרת איפה? בתיבה, איפה תמיד.
אין שם כלום. בדקתי בבוקר. חמישים אלף שקל נעלמו.
עמוס מסיט מבטו, אוזניו מאדימות.
אה, נכון… לקחתי. אתמול. כשרצתי לאילן. חלקים לרכב יקרים, היה דחוף. נתתי לו הלוואה. הוא יחזיר במשכורת.
לקחת חמישים אלף שקל מהתקציב המשפחתי, בלי לשאול, ונתת לאילן? חצי שנה חסכנו בשביל לא לקפוא בחורף?
מה את עושה עיניין מכסף? הוא זורק את הכף בזעם הוא יחזיר! נשבע על המילה. אני הגבר, אני קובע בנושאים הכספיים. מה, צריך להתייעץ על כל בורג?
כן, כשזה כסף משותף. ובמיוחד אם רובו שלי.
את מטיחה? בכסף? זה נמוך. לא חשבתי שתהיי כזו חומרנית. פעם היית אחרת.
הוא דופק את הכיסא ונסגר בחדר. ברקע מתנגן טלוויזיה בוליום גבוהרק כדי להראות שאדיש.
דליה יושבת ומרגישה שבפנים נקרע הקשר האחרון שמחזיק את המבנה המתפרק הזה שנקרא “משפחה”. פתאום הבינההם לעולם לא יחליפו חלונות. אילן בחיים לא ישיב את הכסףלו תמיד יש בעיות. ועמוס? ימשיך לעשות עצמו גיבור, על חשבונה, בזמן שהיא חוסכת על אוכל ואיפור.
שבוע עובר במלחמה קרה. מדברים רק מה שכורח. עמוס משחק אותה קרבן, דליה היא הרעה. הוא מתעכב בעבודה, אוכל לבדו, הולך לישון בלי להסתכל עליה.
ביום חמישי הוא חוזר מוקדם, עם זר חרציותהפרח הכי זול שמוכרות בכניסה לרכבת.
דליה, די כבר לכעוס מושיט לה את הפרחים. שלום?
דליה לוקחת, שמה באגרטל.
שלום עונה בקור. בתוכה כבר התגבש תכנית.
מעולה! הוא קורן. מספיק עם “הדם הרע”. תשמעי… יש לי יום הולדת בשבת, זוכרת?
בטח.
חשבתי… לא בא לי מסעדה. יקר ולא כיף. בואי נעשה בבית? אקרא לחבר’ה, אילן עם אשתו, אולי תומר. שישה-שבעה בערך. את אשפית, תכיני כמו תמיד? סטייק, סלטים, הכל. כולם מחכים לטעום את האוכל שלך.
דליה מביטה בו. אין בו שמץ ספק: אחרי ההריסה בחגיגת הנישואים, גניבת חסכונות, והתעלמותהיא חייבת להתרוצץ יומיים במטבח בן רגע.
בסדר מחייכת. החיוך מוזר, אך הוא לא שם לב. תזמין את כולם. לשתיים בשבת.
הנה אשתי! מנסה לחבק, היא מתחמקת בתירוץ של סידור מפה התגעגעתי… תרשמי מה לקנות?
אין צורך מנפנפת יד. אני אקנה. הפתעה. אתה הרי אוהב הפתעות.
הכי אוהב! מאושר אני מודיע לכולם.
יום שישי עובר רגוע. דליה באמת הולכת לסופר, חוזרת עם שקיות. עמוס מנסה להציץהיא משועשעת: “אל תסתכל, זה סוד”. בערב היא במטבחסיר אחד, מחבת שניההדלת תמיד סגורה, והריחות לא מוכרים: לא מאפה ולא בשר, משהו… לא מזוהה. עמוס חושב שמדובר במתכונים סודיים.
יום שבת. בוקר. עמוס קם נרגש, דליה כבר בהכנות, חליפה, מאופרת.
מה כל-כך רשמי? חשבתי שתלבשי את השמלה האדומה…
זה נוח לי, עונה. מתי האורחים מגיעים?
עוד שעה. אילן כבר בדרך. אני אקפוץ להתקלח.
בינתיים היא עורכת שולחן. כשעמוס יוצא מהמקלחת, הדלת נפתחת, האורחים מגיעים, שקיות גדושותנשמעו פקקי בירה.
מזל טוב! צועק אילן, טופח על גבו נו, בוא נראה איזה הפתעה הכנת לנו!
הם נכנסים לסלון, נעמדים.
על השולחן החגיגי ערמות כופתאות קפואות, כל הכופתאות הבזול שזמינים בסופר. מסביב קערות של אטריות מהירות הכנה, תפוחות מקור. במקום סלטיםפרוסות עבות של נקניק הכי דל במדף, חלק עוד עם הפלסטיק. צנצנות פתוחות של דג בסלסילה, בלי קישוטים.
מה זה? קולו של עמוס נבלע באוויר. דליה, זו בדיחה? איפה הבשרים? הסלטים?
דממה מתוחה. אילן מחליף מבטים עם כולם. אשתו מועכת שפתיים.
דליה ניצבת באמצע החדר, זקופה ורגועה.
זה, עמוס, ארוחת חג בסגנון “מוסך”. כל-כך אהבת את החברה שם, שמסרת שנה שלמה בשבילם. החלטתי לשחזר את האווירה שאתה כל-כך אוהב. תיהנו. זה המועדון הגברי שלך.
עמוס מחוויר. את השתגעת? מביכה אותי מול כולם? תורידי את זה, תביאי אוכל אמיתי! ראיתי שהכנת!
הכנתי אוכל לי לשבוע הקרוב. הוא במקרר שלי. זהעבורכם. על חשבונך. עם מה שנשאר אחרי שחיסלנו את החסכונות.
עמוס, משתעל אילן נראה לי נלך עכשיו…
אף אחד לא זז! צורח עמוס. דליה תתקן מיד את הארוחה, נכון? תילכי, תביאי אוכל. תתנצלי ונמשיך. אם לא
אם לא מה? שואלת דליה שקטה.
אני לא עונה. זה הבית שלי, האורחים שלי.
שלך? היא צוחקת צחוק יבש. בוא נדייק: הדירה שייכת לי, קיבלתי בירושה מסבתא, שלוש שנים לפני שהתחתנו. לפי החוק, כל מה שהיה שלי לפני החתונה, ישאר שלי. אתה רק רשום פה. אין לך זכות בעלות.
עמוס נבוך, אף פעם לא דיברה ככהרק על מתכונים, מבצעים, ותכניות.
מה את מדברת? עשיתי פה שיפוץ!
קבלן עשה, ואני שילמתי מחשבוני. ושמרתי את כל הקבלות. התרומה שלךהבאת שני שקי מלט, ואז חגגת שבוע עם בירה. וגם, אם תוכיח שהשקעת משהו, זה רק אומר שאפצה אותך בכסף, לא בחלק בדירה. ואם נכניס לבית משפט את כל ההוצאות שלך מהתקציב המשותף לטובת עצמך, לא יאהבו את זה.
לכי לעזאזל! הוא מתפוצץ אני אתקשר למשטרה!
תתקשר, היא נאנחת. בינתיים, הנה החפצים שלך.
היא דוחפת שני מזוודות גדולות מהחדר.
האורחים מחליקים החוצה. אשת אילן כבר נועלת נעליים.
עמוס, נחכה בחוץ, ממלמל אילן.
עמוס נותר לבד, באמצע הכופתאות והמזוודות.
את רצינית? לוחש, נשבר. דליוש, בואי נרגע. רוצה שאפול על הברכיים? טעיתי, אעשה הכל. רק אל תעיפי אותי. לאן אלך? לאמא בדירת החדר?
זו בעיה שלך. יש לך חברים, מוסך, רכב עם מנוע חדש. תסתדר. אבל פהלא.
תצטערי! מתפרץ שוב, מבין שאין מנוס מי יקח אותך בגיל 38, גרושה? תישארי עם חתולים!
אשמח עונה שלווה צא.
עמוס מרים מזוודות, פניו מתעוותים מכעס.
מכשפה. חומרנית. אקח ממך חצי מהרהיטים! הטלוויזיה שלי!
קניתי אותה על שמי, בהלוואה שאני משלמת. המסמכים מוכנים. עוף, עמוס. תשאיר את המפתחות.
הוא מהסס, רואה את מבטה, דופק את צרור המפתחות על הרצפה.
תחנקי מהבית!
המזוודות בחוץ, דלת נטרקת.
דליה נועלת פעמיים, שמה שרשרת ביטחון. נשענת על הדלת, עוצמת עיניים. לב דופק בחוזקה, הידיים רועדות. אין דמעותבלה רק תחושת קלילות מפתיעה. כאילו הסירה מעצמה משא של עשור, שחשבה שהוא אושר.
היא נכנסת, אוספת את השולחן עם כל הפסטות והנקניק למזבלה. פותחת חלון להיפטר מהריח.
מוציאה מהמקרר את היין ההוא, של יום הנישואים. מוזגת כוס, מתיישבת בכורסה.
הטלפון מצפצף. אמא: “מתוקה, איך עבר החג? עמוס מרוצה?”
דליה משיבה: “החג עבר מצוין, אמא. יום ההולדת הכי טוב שלו. והיום הראשון של החיים החדשים שלי”.
מחר תלך להחליף מנעול. ביום שני תפתח תיק גירושין. זה לא יהיה פשוטריבים, איומים, אולי חלוקה של סכו”ם. אבל כבר לא משנה. הלילה היא סעדה עם האישה היחידה שבאמת למדה להעריךאת עצמה.
אם אהבתן את הסיפור, לחצו על לייק ועקבו אחרי הערוץ לעוד סיפורים מהחיים. אשמח לתגובות שלכן.
