ולמה הקציצות ככה יבשות? את השרית את הלחם בחלב? או ששוב רק שפכת מים לקציצות? שאל נדב במיאוס, מפשפש במזלגו בקרום המטוגן כאילו הוא מחפש שם לא בשר, אלא איזה פגם נסתר.
הילה קפאה ליד הכיור, מגבת בידה. בליבה, במקום בין החזה לבין הקיבה, התהדקה פתאום אותה קפיץ ישן ונפיץ, מוכן להשתחרר בכל רגע. היא עמדה שם, מקרצפת מחבת, וכל מה שרצתה בערב הזה היה ארוחת ערב שקטה. התקווה הזאת התרסקה עוד לפני שהספיקה להירקם.
נדב, זה בקר. בקר טרי ויפה, קניתי אותו בשוק אחרי העבודה. שמתי בצל, תבלינים, ביצה. הן לא יבשות, הן פשוט בשר ענתה בקול יציב, בקושי, בלי להסתובב.
נכון, הרים בעלה את האצבע, לועס חתיכה. בקר רזה. אבל אמא שלי תמיד מוסיפה קצת שומן כבש. וגם פרוסת לחם ישן, טבול בשמנת מתוקה. אז הקציצות יוצאות עסיסיות, מתמוססות בפה. אבל זה… סוליה, הילה. בזאת אני אומר את האמת. אחרי חמש עשרה שנות נישואין, היית כבר אמורה לדעת להכין דברים בסיסיים.
הילה הניחה את הספוג, כיבתה את המים, וניגבה את ידיה באיטיות. חמש עשרה שנה. אכן, חמש עשרה שנה בהן היא חייה עם אותו פסקול בלתי נגמר: “אבל אמא…”, “אצל אמא…”, “אמא הייתה עושה אחרת”. בהתחלה היו אלה הערות מהססות, אחר-כך טיפים, ובשנים האחרונות השוואה בוטה ובלתי מוסתרת, בה הילה תמיד מפסידה.
היא הסתובבה אליו. נדב ישב בשולחן, כל כולו מקרין סבל של שף עילית שלפתע קיבל קייטרינג בסיסי. החולצה שלו מגוהצת בקפידה, על ידי הילה. המפה נקייה, הודות להילה. הבית מבריק, בזכותה. אבל כל זה לא נספר, כי הקציצה לא “כמו של אמא”.
תקשיב, אמרה בשקט אם זה כל כך נורא, אל תאכל. יש קובה במקרר.
הנה את שוב נעלבת, גלגל נדב עיניים וסגר ברעש את המזלג בשולחן. אני רק רוצה בטובתך. רוצה שתשתפרי. ביקורת בונה זו הדרך להתקדם. אחרת את חושבת שאת בשלנית על. אמא שלי תמיד אמרה: “האמת כואבת אבל מרפאה”.
אמא שלך, רותי, הילה עשתה צעד אל השולחן כבר שלושים שנה לא עובדת. יש לה את כל היום להשרות לחמים, לטחון שלושה סוגי בשר, לנקות בית במסטיק. אני מנהלת חשבונות, נדב. היום הגשתי סיכום רבעוני. הגעתי הביתה בשבע וחצי, ובשמונה היו לך קציצות חמות על הצלחת. אולי פעם אחת תדע להעריך את זה, במקום לחפש שומן כבש בקציצה?
אוי, שוב זה מתחיל… נופף ביד “אני עובדת, אני עייפה”. כולם עובדים, גם אמא עבדה כשהייתי קטן, ותמיד היה מרק, עיקרית, וקינוח. ועוגות בשישי, וחולצות כחדשות. פשוט היו לה ידי זהב, והיא אהבה את הבית. את, כלום רק לעשות “וי”. אין בך חום של אישה, הילה, אש של בית.
הדברים נפלו בשקט שבמטבח, כמו גושי אבן. “אין בך חום של אישה”. “לעשות וי”. הילה הביטה בגבר עימו חלקה חיים ופתאום ראתה מישהו אחר לא בעל, לא שותף, אלא ילד מפונק ומזדקן, שעדיין לא יצא מהצל של אמא, ודורש משרתת אחרת שתחליף לה.
הכוס התמלאה עם השנים, כל פעם עוד טיפה: מכביסה לא מסודרת, דרך הבורשט ה”לא נכון”, ועד לאבק שהתגלתה כמו אישום עם מטפחת לבנה (כן, נדב אהב את המחווה הזאת). עכשיו היא פשוט גלשה.
אז אני עקרת בית גרועה? שאלה, שלווה מוזרה עוטפת אותה. כמו אחרי סערה, רק קרח מאחור.
לא גרועה… נדב רגוע יותר, ראה את עיניה נו, בינונית. אפשר להתקדם. אצל אמא בגילך…
די, קטעה אותו עם יד מורמת לא רוצה לשמוע יותר על אמא שלך. קלטתי. אני לא ברמה. לא יודעת לספק לך את הילדות הטעימה והנוחה. ולא אבנה גם. אין לי את הכוח והחשק.
אז מה את מציעה? חייך בזלזול.
הצעה פשוטה. אם רותי המודל המושלם, למה שתסבול פה, לצדי? תעבור אליה. מגיע לך יחס של מלך.
למה את חותרת? נעשה חשדן.
אל תסבול. לך אליה. תתפנק, תאכל קציצות עם שומן, תישן במצעים מבהיקים. חודש. קח הפסקה. אני… אחשוב גם עליי. אלמד אולי להשרות לחם בשמנת.
את רצינית? החיוך שלו נמחק.
מאוד. נגמר לי הכוח. אני הרוסה ממלחמות מול רוח הרפאים של אמא שלך. אני רוצה בית בלי סטנדרטים לא אנושיים. תארוז.
נדב קם, טרק את הכיסא.
ככה?! בסדר גמור! את עוד תראי איך אני פורח! אמא תשמח. היא אמרה מזמן שאת לא שומרת עליי. תראי איך אשתנה, ואותך תעזבי לבד. נורה תתקלקל מי יסדר?
אביא חשמלאי. בכסף. לפחות לא יחפור במוח.
האריזות שלו היו ראוותניות. נדב זרק בגדים למזוודה, טרק דלתות ורטן. הילה, בינתיים, ישבה עם ספר בסלון ולא קראה בו באמת, מקשיבה לרעש. החשש בתוכה ישב עמוק, אבל מעל הכל היה משהו אחר, הוקל לה.
אני הולך! הכריז כשעמד ליד הדלת, שתי מזוודות בידיו. אל תצפי שאחזור. כשתביני מה איבדת תתחנני.
תשאיר את המפתחות, קראה מהכורסה.
הדלת נטרקה. שקט. הילה הקשיבה השקט לא היה צורם. הוא היה עוטף. היא הלכה למטבח, התבוננה בקציצה הנטושה שלו, זרקה לפח. שלפה בקבוק יין לבן מהמקרר, מזגה לכוס והתיישבה לאכול מה שרצתה גבינה ודבש, סוף סוף, בלי לחשוב שזה “לא אוכל של גברים”.
השבוע הראשון עבר בענן מתוק עבור הילה. אף אחד לא העיר אותה בשבת עם דרישה לארוחת בוקר. אף אחד לא השאיר גרביים ליד הספה, או כיבה לה את הסדרה לטובת חדשות או כדורגל. היא חזרה מהעבודה, התקלחה מתי שבא לה בלי לשמוע דפיקות: “נו, מה קורה שם? אני צריך לשירותים!”.
אבל לנדב, “חיי העונג” אצל אמא, נראו אחרת.
רותי קיבלה אותו בחיבוקים חמים.
נדב! בן יקר! סוף סוף! היא גירשה אותך, אה? ידעתי! תמיד אמרתי לא מתאימה לך! עזוב, תיכנס, אמא תשקם אותך.
יומיים הוא באמת גילה עונג לפנקייקים בבוקר, למרק סלק אדום עז ולקציצות עם שומן צהריים, ולכרוב ממולא בערב. והיא רצה סביבו, מקשיבה לכל תלונה ומחזקת אותו.
ביום השלישי… התחילו השטיקים.
נדב, שכבר התרגל לחופש, רצה לישון עד מאוחר בשבת. בתשע בבוקר דלת חדרו (עדיין החדר מהנעורים) נפתחה ברעש.
נדב, קום! ארוחת בוקר מתקררת! מי ישן כך? כל החיים תפספס רק תישן! רותי פותחת את הווילונות, השמש שוטפת את החדר.
אמא, תני לישון, שבת גנח נדב, מתכסה.
שום לישון. סדר יום מפתח הבריאות. עשיתי גביניות תאכל טרי. ואחר כך תעזור לי תיקונים בבית.
נדב גרר את עצמו למטבח. הגביניות היו טעימות, אין ויכוח. אבל אחרי זה חיכתה “תוכנית תרבות”: למיין מגזינים לירושלים, למכולת, להרים שקיות כבדות.
אמא, כואב לי הגב…
לכולם כואב, פסקה. תנועת חיים. תראה איך אתה נראה… זה הכל בגלל הילה שלך, האכילה אותך קפואים. אני אחזיר אותך לקו.
בערב נדב רצה לראות סרט אקשן.
נדב, תוריד ווליום! יש לי מיגרנה! צעקה מהמטבח. ומה זה, רצחנות? תשנה ל”כוכב נולד” או מופע.
אמא, אני רוצה סרט! התעצבן.
בבית שלך תעשה כרצונך, אצלי חוקים שלי! פסקה. קצת כבוד לאמא שלך. לא ישנתי לילות.
נדב נאנח, החליף ערוץ ופרש לחדר. רצה להתקשר להילה, לראות מה קורה, אבל הגאווה מנעה. “היא בטח אוכלת את הלב”, הרגיע את עצמו.
שבוע שני מצב החמיר. מתברר שאמא לא רק מבשלת, אלא רודה.
לאן אתה יוצא? בכל ערב.
נפגש עם החבר’ה, לשתות בירה.
בירה?! ומה עם עבודה מחר? עשר גג בבית. אני נועלת שרשרת. לא קמה באמצע הלילה.
אמא, אני בן ארבעים ושתיים! התפוצץ נדב. גבר!
בשבילי ילד. וכאן חוקים שלי. לא אסכים לשיכרות שלא עושה כבוד. אשתך, אולי, ריחמה, ואני דורשת אחריות!
בסוף נשאר בבית. ישב, שמע את אמא מרכלת עם החברה על אשתו ה”בלתי מוצלחת”.
כן, דינה, חזר אליי. רזה, חיוור, עצבני. היא הרסה אותו. לא מגהצת, לא מבשלת. הפקירה אותו. אני אחזיר אותו…
בבת אחת הבין שהיא לא מנעה ממנו להיות עם חברים, לא העירה על בישולים, ותמיד לא הקפידה עליו ביום שבת. כל מה שביקש הכינה, גם בלי “סודות של אמא”.
והאוכל… הפך לבעיה. המטבח של אמא טעים, אבל שוחה בשמן. הכל שומן, מיונז, טיגון. הבטן, במקום להודות, החלה לכאוב: צרבות.
אמא, אולי נכין עוף פשוט, בלי טיגון? ניסה.
מה, נפלת על הראש? עוף מבושל זה בית חולים. גבר צריך לאכול! תאכל תבשיל, שמתי הרבה שומן כבש.
בסוף שבוע שלישי נדב כבר היה על סף שבירה. הבין שביקורים אצל אמא הם יופי. לחיות אִתה סיוט. אידיאל רק רחוק. כשהוא גר שם אין חופש, כל תנועה מדווחת, כלל לא תודה רק ביקורת.
הילה, בינתיים, פרחה. נרשמה ליוגה, נפגשה סוף סוף עם חברות בבית קפה. עשתה שיפוץ קטן בחדר השינה, העיפה את הכורסה של נדב. פתאום גילתה: להיות לבד לא נורא. שקט.
בערב שישי דפקו בדלת. הילה חיכתה לשליח מארקי לקנות מדף לספרים, פתחה.
נדב עמד שם, עם מזוודות. עייף, עיגולים שחורים, בידו זר כריזנטמות עגומות.
שלום, מלמל, לא מעז להיכנס.
הילה נשענה על המשקוף, ידיה שלובות.
כן? שכחת משהו?
הילה… בואי נדבר.
דיברנו כבר. חודש עוד לא עבר. איך היה? אמא מחלימה אותך?
נדב הידק שפתיו.
מספיק עם זה. אני רוצה הביתה.
זה לא הבית שלך, נדב. הבית שלך איפה שהאידיאל קציצות שומן וסדינים מגוהצים. אני רק בינונית. אתה הרי אמרת.
נדב הניח את המזוודות, נשם עמוק.
מצטער. הייתי אידיוט. באמת. לא הערכתי מה היה.
לא הערכת, הסכימה. מה השתנה? אמא סילקה אותך?
לא. ברחתי. זה בלתי אפשרי! פרץ היא בודקת כל תנועה! לא מקבלת טלוויזיה! מכריחה לאכול שמן! צורבת לי הקיבה! אפילו מצחצוח שיניים היא מעירה לי! הבנתי… את קדושה. סיבלת כל ההשוואות. את מבשלת טוב. הכי טוב. דווקא התגעגעתי למרק שלך, הדל, בלי שומן
הילה ראתה שהוא מדבר אמת. הוא נראה מוטרד באמת. “אהבת אמא” מחצה אותו.
אז הקציצות שלי עכשיו בסדר? גיחכה.
הכי טעימות! תכניסי. אני נשבע יותר לא מזכיר “אצל אמא”. הבנתי מה זה “לבקר” ומה זה “לחיות”. הבנתי מה עשית בשבילי. פשוט התרגלתי, נהייתי מפונק.
ניסה לחבק אותה, אבל היא עצרה.
חכה. סליחה זה יפה. תובנות אפילו יפה יותר. אבל לחזור כאילו כלום? לא. אני לא רוצה שתשכח בעוד שבוע את הלקח ותתחיל שוב לבדוק אבק.
נשבע! הבטיח.
מילים זה רוח. חוזרים שלושה חודשי ניסיון. לא עוד השוואות. לא מוצא חן בעיניך תבשל לבד. לא מגוהץ תגהץ לבד. אני לא משרתת שלך ולא מחליפה את אמא שלך. שותפות! שנינו עובדים, שנינו עייפים. חלוקה שווה במטלות, או לפחות כבוד הדדי.
נדב הנהן בהתלהבות.
מסכים! אבשל בסופי שבוע! אני יודע! אוציא פלאפל! רק להיכנס.
ועוד משהו כל שבוע אתה מתקשר לאמא שלך ומספר לה כמה אשתך נהדרת. שתדע שלא גיהנום פה, אלא משפחה.
זה הכי קשה עיוות פרצוף היא עוד בטוחה שמצילה אותי.
בעיה שלך, ענתה. אתה שינית, תסדר איתה. נתת לה לדבר עליי תדאג לנקות אחריך.
נדב הביט בה בהערכה, שלא ראה בה קודם. אולי היא השתנתה או שפשוט לא רצה לראות פעם את החוזק שלה.
טוב. אעשה הכל. הילה, אני אוהב אותך. באמת. רק עכשיו הבנתי איזה מזל יש לי.
הילה נאנחה וזזה נתנה מעבר.
תיכנס. אבל תדע אני לא מפרקת מזוודות. ואין ארוחת ערב מוכנה. רוצה במקרר יש ביצים ועגבניות. תכין חביתה?
בטח! נדב פרץ פנימה עם המזוודות חביתה עם עגבניות! הכי טעים שיש!
בערב ישבו יחד במטבח. נדב זלל חביתה שהכין לבד (קצת מלוחה, אבל לא הקפיד) וסיפר, כבר בגיחוך, על השיגועים אצל אמא.
תארי לך, הכריחה אותי לשים כובע כשיורדתי את הזבל. חמש עשרה מעלות! “מנינגיט נכנס מכל צד”.
הילה חייכה. ראתה שבעלה קיבל יופי של חיסון מפינוק ילדותי. רותי, בלי כוונה, הצילה את נישואיהם הציגה לו את “החיים המושלמים”, מהם רק רצית לברוח.
בשבת נדב בעצמו שאב אבק, בלי מילה על איך “אמא עושה את זה טוב יותר”. כשהילה הכינה מרק בצהריים, גמר שתי קערות ואמר:
ממש טעים. תודה, אהובה.
חודש אחרי זה, רותי התקשרה להילה.
נו, נגמר לך? קיבלת אותו בחזרה, הא? עיקצה בחיוך.
אני קיבלתי אותו, רותי. והוא מעביר לך ד”ש. מתגעגע, אבל עדיף לו בבית. פה זה דמוקרטיה, לא שלטון יחיד.
רותי ניתקה. הילה ידעה עוד תתקשר. נדב, בכל זאת, הבן שלה. אבל עכשיו ביניהם ניצבת חומת כבוד הדדי, מבוססת על ניסיון מר, שלא ימחק.
השגרה חזרה בשקט. נדב עמד בהבטחה. מדי פעם רק התחיל “אבל אצל…”: מיד הפסיק והמשיך. הוא ראה סוף סוף את הערך בכל מה שהילה עושה בשביל הבית. והילה הבינה לפעמים, בשביל משפחה אמיתית, צריך לא לתרץ ולוותר אלא לשים קווים ברורים, ולתת לאחר להבין מה המשמעות של “לחזור הביתה”.
כל ידיעה נמדדת בהשוואה, ולא תמיד העבר המושלם הוא המקום הנכון לחזור אליו.
