יומן אישי, יום חמישי, 20:35
היום בערב שוב זה קרה. עומר ישב ליד השולחן בחדר האוכל, נועץ מזלג בקציצה שהכנתי, ומיישיר אליי מבט עם אותה ארשת ספקנית שכבר למדתי לזהות. “אבל למה הקציצות כאלה יבשות? לא השרית את הלחם קודם? או ששוב שפכת קצת מים בתוך הבשר וזהו?” הוא שואל, כאילו מחפש איזו אשמה נסתרת.
עמדתי ליד הכיור, עם מגבת ביד, ידיי קפואות. קיוויתי כל הדרך מהעבודה שהערב יעבור בשקט, בלי עוד השוואות מעיקות. אבל התקווה נעלמה ברגע שהוא פתח את הפה.
“עומר, זו בקר משובחת. טחנתי לבד, הוספתי בצל, תבלינים, ביצה. אין כאן שום יובש, יש פשוט הרבה בשר,” ניסיתי לענות בשקט, בלי להביט לאחור.
“בדיוק, רק בשר,” הוא הגיב בטון המתחכם הזה. “אמא תמיד מוסיפה גם נתח שומן של כבש, וקצת חלה. כן, חלה ישנה שהושרתה בהרבה חלב. הקציצות שלה נמסות בפה, עסיסיות. פה? סוליה, הדס. באמת, סוליה. תביני, אחרי חמש עשרה שנה ביחד, היה אפשר כבר לדעת להכין קציצה אמיתית.”
כיביתי את המים, הנחתי את הספוג. חמש עשרה שנים שאני שומעת: “אצל אמא…”, “אמא הייתה עושה ככה…”, “אמא שלך צריכה ללמוד ממנה…”. שנים של הערות, אחר כך ‘עצות’, ולבסוף השוואות שלא משאירות אותי עם אף נקודה.
הסתובבתי אליו. עומר ישב, לבוש חולצה שבדיוק גיהצתי, על מפה שאני כיבסתי, בדירה ששמרתי עליה נקייה. אבל מבחינתו כל זה שולי, כי הקציצה “לא כמו של אמא”.
“תשמע,” עניתי בשקט, “אם לא טעים לך אל תאכל. במקרר יש קובה מהשוק.”
“שוב נעלבת,” הוא גלגל עיניים, מניח את המזלג בצליל חד. “אני הרי רוצה בטובתך. להעיר זו לא ביקורת, זו הזדמנות לצמוח. אם אשאיר בפנים ואחנוק, תחשבי שזה בישול ברמה. אמא תמיד אומרת ‘עדיף אמת קשה ממחמאה ריקה.'”
“אימא שלך, נורית, היא עקרת בית שלושים שנה. כל היום חותכת, מרתיחה, אופפת את הבית בריח של חמאה וסבון. אני מנהלת חשבונות בחברה. חזרתי היום בשבע וחצי, ודאגתי שבשמונה יהיה לך אוכל חם. אולי פעם אחת תעריך את זה?” הרגשתי איך המילים שלי נופלות לרצפה, כמו פריקה אחרונה.
“נו, די להתקרבן, הדס. כולם עובדים. גם אמא עבדה פעם. הכל היה מסודר מרק, מנה עיקרית, קומפוט, עוגה בשבת, חולצות מתוקתקות. זה נקרא לאהוב משפחה היה לה אכפת! את סתם מסמנת וי. חסר לך את הניצוץ הזה של בית.”
השתררה שתיקה כבדה. “אין בי ניצוץ.” “עושה בשביל וי”. עומר הפך מתקופתנו לזוג, לנער נרגז, שמתפלא למה אשתו לא עוטפת אותו כמו אמא שלו.
הסרתי את המטפחת ופניתי אליו בקור רוח שלא הרגשתי שנים.
“אני גרועה כל כך?” שאלתי, נשארת רגועה.
“לא גרועה,” הוא קירטע, מחפש דרך בריחה, ואז שוב: “בינונית. יש לאן לשאוף. בגיל שלך, אמא כבר…”
“חלאס,” הרמתי יד. “מספיק עם אמא. אמא שלך אידיאל שבחיים לא אגיע אליו. וגם לא מנסה”.
“נו, אז מה את מציעה? שתתגרשי על קציצה?” הוא פרץ בצחוק קטן, לועג.
“לא, לא גירושים, עומר. רק הצעה. אם אצל אמא הכול מושלם למה לסבול פה? כדאי שתחזור לאיפה שמבינים, מעריכים ושדואגים להאכיל נכון. תחזור אליה, לחודש. סוג של חופשה. תתמלא מחדש.”
“את רצינית?” הוא נעצר, המבט שלו סוף סוף מתחיל לקלוט.
“כמה שרק אפשר. אני נשברתי, לא יכולה יותר להיות בתחרות בלתי נגמרת עם צל של אמא שלך. אני רוצה להיכנס הביתה בלי פחד מ’המזלג בזווית הלא נכונה’. תארוז ותלך.”
הוא קם בטריקת כיסא. “את חושבת שאני אתמוטט? שאעלם? אצל אמא יהיה לי גן עדן!” פתח במונולוג על “כמה יפרח” ו”איך תצטערי לבדך”.
“אני אקרא לבעל מקצוע אם יישבר ברז,” משכתי כתפיים. “לפחות לא ירד לי לחפור במוח.”
האריזה הייתה סוערת זרק בגדים, טרק דלתות, מילמל שהוא “לא פראייר”. התיישבתי בסלון עם ספר, כמעט לא רואה טקסט, מאזינה לסערה. הייתה בי תחושת פחד קטנה, אך על פני המים צפה הקלה עתיקת יומין, כמעט נשכחת.
“אני הולך!” הכריז בגרנדיוזיות בכניסה, “ואל תחשבי שארוץ חזרה. כשהתחרטי, תחכי הרבה.”
“תשאיר מפתח על שידת הכניסה,” אמרתי בלי לקום.
הדלת נסגרה, והשקט שנשאר היה אחר. לא חד מדי, לא מאיים עוטף. ניגשתי למטבח, השלכתי את שארית הקציצה לפח, פתחתי בקבוק יין לבן מהמקרר וישבתי לאכול גבינה עם דבש, מה שאני אוהבת. פעם ראשונה מזה שנים שלא חשבתי האם זו “אוכל של גברים”.
השבוע הראשון היה רך. איש לא העיר אותי בשבת, לא השליך גרביים בסלון, לא דרש ממני להפסיק עם הסדרות. חזרתי מאוחר, נהניתי מאמבטיה חמה, בלי להרגיש שמישהו מחכה לי עם טענות מחוץ לדלת.
ולעומר? נורית חיכתה לו עם זרועות פתוחות. “עומריקו! סוף סוף! סיפרתי לך שהיא לא מתאימה לך… בוא, מותק, אני אדאג לך.”
יומיים נהנה. בבוקר פיתות עם לבנה שיצאה טרייה מהתנור, בצהריים מרק אדום, קציצות שומניות, בערב קובה אמיתית, חלה מתוקה. יומיים ראשונים של גן עדן קולינרי. אבל יום שלישי בבוקר נורית פותחת את הדלת לתוך החדר: “עומר, קום! ארוחת בוקר מתקררת! מה זה לישון עד תשע?” מזיזה וילונות, מציפה אור.
“אמא, תני לנוח, זה שבת…” מנסה להתחמק.
“אין לנוח! בריאות. וגם תעזור לסחוב לי מהמכולת את השקית עם התפוחי אדמה.”
פה התחיל ‘הלו”ז המשפחתי’: יפרק מדפים, יסחוב שקים, יקשיב למה יש בחדשות. בערב ירצה לראות משחק כדורגל “תקטין ווליום! תדליק משהו חינוכי. מתחת לגג שלי, אני קובעת.”
נגמר לו האוויר כבר בשבוע השני. אסור לצאת עם חברים, פיקוח מלא על כל צעד, אין בירה, אסור לאחר, “אם תשתה אני לא פותחת דלת, אתה בן ארבעים וחמש אבל אצלי ילד.” הוא כבר גילה שגם הבישולים של אמא כבדים, שמנוניים, כשבאמת רצה אוכל קל שתה מים ושתק.
“רק עוף רגיל, מבושל,” התחנן לבסוף. “חולה? רק חולה אוכלים עוף מעושן. תסיים את הקובה, עוד קצת שמן, מה יש?”
שלושה שבועות, והוא הגיע לקצה. הבין על בשרו על עקרונות לא בונים חיים בוגרים. הגעגוע לשקט, לארוחות פשוטות ולאישה שמכירה אותו גם בשקט הכה בו סוף סוף.
בינתיים כאן, כשהבית שלי התאוורר, הרשיתי себе סדנת יוגה, קפה עם החברות, ארגון מחדש של הסלון, בלי כסא כבד שאסף רק אבק. פתאום שמתי לב שלהיות לבד זה לא מפחיד. זה שלווה.
הערב נשמעה דפיקה בדלת. ציפיתי לשליח עם מדף חדש, אבל עומר עמד שם, עייף, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, מחזיק זר כריזנטמות שנראה כאילו בחן אותו עכבר קודם.
“הדס… אפשר לדבר רגע?”
“חשבתי שסיימנו. עוד לא עברה תקופת הנופש. איך אצל אמא? היא משמינה אותך כמו שצריך?”
הוא גיחך, כמעט מתחנן. “די, הדס. אני רוצה לחזור הביתה.”
“זה כבר לא הבית שלך, עומר. אצל אמא שלך יש את כל השלמות. אני חיקוי בינוני. למה להתפשר?”
הוא הניח את המזוודות על הרצפה. “סליחה, טעיתי. לא הערכתי אותך. לא הערכתי יחס, מאמץ, שקט בבית שלנו. אני מוכן להשתנות. אצל אמא אי אפשר לנשום, הכול פיקוח. הבטן שלי רוצה רק את המרק שלך, בלי שום קוביות שומן.”
הבטתי עליו. הוא לא שיקר. אמא שלו עשתה לו ‘שטיפה’, כמו שרק אמא פולניה יודעת.
“קציצות שלי עכשיו טובות פתאום?” שאלתי.
“הכי טובות בעולם! תני לי עוד הזדמנות. מבטיח: לא עוד מילה על אמא. הבנתי איפה היה לי טוב ובמה טעיתי.”
הרמתי יד. “עומר, סליחה זה טוב. אבל ממשיך כמו קודם לא יקרה. חוזר אז כמו שותפים, לא לקוחות. אתה לא משווה, ואם לא אוהב קם ומבשל בעצמך. לא אוהב איך מגוהץ? אתה מגהץ. אנחנו שותפים, לא עוזרת ואדון. כל מה שיש פה מתחלק.”
נענע בחום. “יאללה, עליי הכול. אפילו מבשל בשבת. אוכלים פלפלים ממולאים, אפילו פיתות אני אציג. רק תני לחזור.”
“עוד דרישה פעם בשבוע, אתה מצלצל לאמא שלך ומספר לה איזה אישה מדהימה יש לך. כדי שכולנו ניזכר שפה בית, לא מחנה קיץ.”
“זה כבר יכאב,” עיוות את הפרצוף. “היא תחשוב ששטפו לי את המוח.”
“זה התפקיד שלך, עומר. אתה זה שהרשת לה לדבר ככה, תקן. זה שיעור שצריך להפנים.”
הוא הביט בי לראשונה עם הערכה אמיתית. נדמה לי שהוא פתאום רואה אותי כמו שאני, ולא כמו שחשבתי תמיד.
הזזתי את הדלת. “תיכנס. את המזוודות אתה פורק. אוכל אין. תרצה במקרר יש ביצים ועגבניות. תסתדר?”
“חבל על הזמן! הכי טוב.”
בערב הוא הכין חביתה, הגזים במלח אבל ליקק את האצבעות וסיפר לי על החיים אצל אמא, צוחק ממרחק קצר, כי עכשיו כבר מותר לצחוק על זה.
“את מאמינה? הכריחה אותי ללבוש סוודר להוציא זבל בעשרים מעלות!”
חייכתי. הכרתי באותו ערב שבלי חרבות ובלי בכי בנינו בינינו קיר קטן של כבוד. ואפילו אמא הפולניה, בעקיפין, הצילה אותנו.
בשבת עידכן אותי שהוא הזיז את הרהיטים, שאב אבק מילה לא הוציא על איך ‘אמא’ עשתה זאת פעמיים. כשהגשתי מרק עדשים, הוא חייך: “טעים ברמות, תודה, אשתי.”
חודש אחרי, נורית התקשרה.
“נו, מה? מיצית כבר את המשחקים? קיבלת אותו חזרה, הדס?”
“אני קיבלתי אותו, נורית,” עניתי בשקט. “והוא מוסר ד”ש מתגעגע, אבל פה לו הכי טוב. אצלנו טוב, בלי עריצות.”
ניתוק. ידעתי שזה לא הסוף. בני תמיד ישאר הבן שלך, אבל עכשיו יש גבול ברור קיר ענק של ניסיון מר, שאנחנו בנינו יחד.
החיים חזרו לתלם. עומר שמר על ההבטחה: לא עוד השוואות. לפעמים זז לו הלשון ואמר בלי לחשוב, אבל מיד התקן. היום הוא יודע להעריך את השקט והמאמץ. ואני, סוף סוף, הבנתי לפעמים כדי להציל זוגיות צריך לא לפחד לדרוש גבול ולתת לבן זוג לחוות, להבין, לחזור בעצמו.
כי הכול נמדד בהשוואה והכי טוב זה הבית שבונים יחד, לא זכרונות מהכורסא של אמא.
