ארון מבולגן, ערמות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ במקרר – כל אלו הם הבית שלנו. פניתי בעדינות לאשתי עם השאלות האלו, ובכל זאת קיבלתי גם האשמות התאהבתי במרים ברגע הראשון שראיתי אותה. קשה היה לעמוד ביופייה ובקסמה. חשבתי שאני בר מזל להיות לצד אישה כל כך חכמה, מושכת ונקייה, אז לא היססתי להציע לה נישואין. החלטנו לעבור לגור יחד, ומרים אמרה מיד שהיא לא אוהבת לבצע עבודות בית. היא העדיפה להתמקד בקריירה שלה ולחלק את מטלות הבית בצורה שווה. לא ראיתי בזה בעיה והסכמתי – זה נשמע הוגן וסביר, אך לא ידעתי מה צופן לנו העתיד. חילקנו בינינו את העבודות, ומרים הבטיחה שתוכל להתמודד בקלות גם עם העבודה וגם עם הבית. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דעתי. עברו שישה חודשים ושמתי לב שהמצב לא מתנהל כפי שתכננו. הקריירה של מרים לא המריאה כפי שקיוותה – היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת, עם שכר לא קבוע ולוח זמנים לא מסודר. במקביל, את כל הכסף שהרווחה השקיעה רק בעצמה. ואני? עבדתי בלי סוף מהבוקר עד הערב. למרות זאת, מרים הקפידה לזכור את “החלוקה ההוגנת” ולעיתים העלימה עין מהאחריות שלה. בהתחלה היא עשתה את החלק שלה במרץ, אך עם הזמן ההתלהבות שלה דעכה. הבית נעשה מבולגן ועמוס בערמות כביסה לא מגוהצת. לתדהמתי, היא אף האשימה אותי שאני לא עוזר לה מספיק. התחושה הזו פגעה בי מאד – קשה היה לי לאזן בין עבודה אינטנסיבית לטיפול בכל הבית. מלכתחילה סיכמנו על שותפות מלאה. קיוויתי שהמצב ישתפר אחרי לידת הילד, כשתהיה בחופשת לידה ותוכל לדאוג לעצמה ולבית. לצערי, המצב רק הדרדר. לפעמים אני חושב שאולי עדיף בלעדיה. בנוסף לבעיות שלנו, המריבות הפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום. למרות הניסיונות שלי להבין את נקודת מבטה ולגלות אמפתיה, אני לא מפסיק להרגיש שהצרכים שלי לא נלקחים בחשבון. אני עובד במשרד ובבית, מתמודד עם כל העומסים וגם דואג למטלות היומיומיות. כל מה שאני רוצה זה לנוח. אני תוהה מה בדיוק מרים עושה במהלך היום בזמן חופשת הלידה, מה מונע ממנה להכין ארוחת ערב או לסדר את החדר. התינוק שלנו בן חודשיים וישן רוב שעות היום – נדמה לי שגם אני הייתי מצליח להספיק כמה מטלות בית בתקופה הזו. אני לא מפסיק לחשוב – אם יהיה לנו עוד ילד, איך נסתדר? אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נדמה שלמרים קשה להבין את הרעיון הזה. אני לא רוצה לפרק את המשפחה, כי אני אוהב מאוד את הילד שלנו. ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לקצה גבול הסבלנות. אינני יודע איך אוכל להמשיך ככה. בצד של מי אתם – בסיפור הזה?

ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, קופסת מרק חמוץ במקרר כל אלו הם הבית שלנו. ניסיתי להעלות בפני אשתי את הנושאים האלו בעדינות, ויצא שבסוף גם הואשמתי.

התאהבתי ברגע ראשון כשראיתי את מיכל. כבר מהמבט הראשון ידעתי שנשביתי בקסמה. היה פשוט בלתי אפשרי לעמוד מול היופי והחוכמה שלה. הרגשתי בר מזל שזכיתי באישה כל כך מושכת, חכמה ואסתטית, וממש לא היססתי כשהצעתי לה נישואין.

החלטנו לעבור לגור יחד, וביום הראשון אמרה לי מיכל שהיא לא אוהבת להתעסק בעבודות בית. היא העדיפה להשקיע בקריירה וביקשה שנחלק בינינו את המשימות. לא ראיתי בזה שום בעיה והסכמתי. בזמנו זה נראה לי הסדר הוגן וסביר, אבל לא הבנתי למה זה צפוי להתגלגל.

חילקנו בינינו את כל המטלות, ומיכל הבטיחה שהיא תסתדר מעולה גם בעבודה וגם בבית. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דרך אחרת.

עברו חצי שנה ושמתי לב שהדברים לא קורים כמו שחשבנו. הקריירה של מיכל לא התממשה כמקווה. היא עבדה בחצי משרה במקום לא מוכר, עם שכר לא קבוע ושעות לא ברורות. על הדרך, היא בזבזה את כל הכסף שהרווחה אך ורק על עצמה. בינתיים, אני עבדתי שעות ארוכות מהבוקר עד הלילה. אבל מיכל הקפידה לזכור את ההסכם וחלק מהתחייבויותיה כאילו לא קיימות.

בהתחלה באמת התמידה בחלק שלה, אבל לאט לאט ההתלהבות שלה פחתה. הבית הלך והתקשה ערימות בגדים לא נגועים, בלגן בכל מקום, והיא התחילה להאשים אותי, כאילו אני לא עוזר מספיק. זה כאב לי מאוד. היה לי קשה מאוד לאזן בין כל העבודה לגידול הבית. וכבר בהתחלה הסכמנו על חלוקה שווה.

חשבתי אולי יעבור כשנולדה הבת שלנו, ודמיינתי שמיכל תבלה בימי חופשת הלידה בבית, תדאג לילדה ותשגיח גם על הבית. אבל המציאות הייתה קשה יותר. לפעמים אני חושב שהיה לי עדיף בלעדיה. מלבד הבעיות הרגילות, המריבות בינינו הפכו לשגרה.

אני משתדל כל הזמן להבין את הצד שלה ולראות את הדברים מהעיניים שלה, אבל אני מרגיש שהצרכים שלי נרמסים. גם במשרד וגם בבית אני רודף אחרי הכל, מנהל אין סוף משימות, וגם עבודות הבית עלי, עד שהגוף פשוט מבקש מנוחה.

אני לא מצליח להבין מה מיכל עושה במהלך חופשת הלידה שלה. מה מפריע לה להכין ארוחת ערב, או לפחות לסדר קצת את החדרים? הבת הקטנה שלנו בת חודשיים, ישנה רוב הזמן. אני בטוח שבזמן הזה הייתי מסיים לא מעט מטלות בית. לא מצליח להפסיק לחשוב איך נסתדר כשיהיה לנו עוד ילד. אני בעד שוויון ועזרה הדדית, אבל נראה שמיכל מתקשה להבין את זה.

אני לא רוצה להרוס את המשפחה אני אוהב מאוד את הבת שלנו. אבל אני מתחיל להרגיש שמיציתי את כל הסבלנות. אני כביכול לכוד לא יודע איך להמשיך לחיות כך. בצד של מי אתם?