הילדים שלנו חשבו שהם יודעים הכול והחליטו להיות עצמאיים, בסוף נשארו עם חובות ובלי דירה.
כשהבת שלנו, יעלי, התחתנה עם בן זוגה, דביר, החלטנו אנחנו, ההורים משני הצדדים, לעזור להם לרכוש דירה. אני ואשתי חסכנו במשך שנים, וגם ההורים של דביר שמו כסף בצד. איחדנו את כל החסכונות, וזה הספיק לדירה קטנה וצנועה בתל אביב. רצינו לקנות עבורם מיד, אבל שני הצעירים הודיעו שהם רוצים לעשות הכול לבד כי הם “עצמאיים”.
אחרי כמה חודשים שמענו שהם אכן קנו דירה, אבל לא קטנה שלושה חדרים רחבים! אז מאיפה הכסף? כמובן משכנתה מהבנק. שאלנו ועודנו מי ישלם על התשלומים, הם בטחו בעצמם ואמרו שיכולים להרשות לעצמם הכול.
ואז שמענו שהם רוצים גם רכב חדש. הדירה רחוקה מהעבודה, קשה בלי רכב, והם לא מוכנים להסתובב ברכבת או באוטובוסים. שוב, במקום לקנות רכב יד שנייה, קנו רכב חדש מהיבואן שוב, הלוואה מהבנק. ניסינו לשכנע אותם לקנות רכב פשוט, אמרו שוב שהם יודעים מה הם עושים.
בהמשך רצו להביא ילד אבל לא כאן, אלא ללדת בארצות הברית, כדי שהילד יקבל אזרחות אמריקאית. בשביל זה לקחו הלוואה נוספת, כדי שיעלי תוכל ללדת בבית חולים פרטי עם רופא צמוד.
נולד להם בן מקסים. ואז החליטו לשפץ את חדר הילדים שוב הלוואה. שאלנו איך ישלמו על כל זה, ענו תמיד “אנחנו עצמאים”.
כמובן, החיים הם לא תכנית דביר פוטר, יעלי הייתה בחופשת לידה, וההכנסה נעצרה. שאלו אותנו אם נוכל למכור את הבית בקיבוץ כדי לעזור. לא רצינו, אבל נכנענו כדי שלא יכנסו לפיגור בתשלומים. חבל, כי זה גם בקושי הספיק.
לא נותרה ברירה מכרו בסוף גם את הדירה, ואחר כך נפטרו גם מהרכב. עברו לגור אצל ההורים של דביר ברמת גן. עכשיו הם מתלוננים שאין להם פינה משלהם. ברור כי לא שמעו לנו. החובות טרם נסגרו ייקח עוד שנים. נשאר רק צער ודמעות.







