האם אפשר לשכוח? לא מצליחה למחוק מהזיכרון! – פולי, יש לי חדשות… בקיצור, זוכרת את הבת הלא-חוקית שלי, נסטיה? – שאל בעלי בצורה מסתורית וזה כבר הדליק לי נורה אדומה. – מה זאת אומרת, אני אשכח? לא יכולה! ומה קרה? – התיישבתי בציפייה למשהו לא טוב. – אני לא יודע איך לומר… נסטיה מתחננת שניקח אצלנו את הבת שלה, הנכדה שלי – מלמל בעלי. – מאיפה זה נפל עלינו, שוריק? ובעלה של נסטיה? אכל פירות באוויר? – סקרנית ומסוקרנת. – את מבינה, נשאר לה מעט זמן. בעל מעולם לא היה. אמא שלה נישאה לאמריקאי ועברה לארה”ב, ומהריב ביניהן הן לא מדברות. אין קרובים אחרים. אז היא מבקשת… – שוריק לא מסתכל לי בעיניים. – נו, ומה תעשה? איך תחליט? – כבר יודעת מה אני אחליט. – מתייעץ איתך, פולי. מה שתחליטי – זה מה שיהיה – סוף סוף מסתכל אליי ושואל. – וואו, יפה לך. כלומר, אתה חטאת בצעירותך, ופולי, קחי אחריות. לא? – מרתיחה אותי הרכרוכיות של שוריק. – פולי, אנחנו משפחה אחת, צריך להחליט יחד – שוריק לוחץ. – תראה מי נזכר! וכשקפצת למיטה עם אחרת לא התייעצת. הייתי אשתך! – בורחת מהחדר דומעת. …בתיכון יצאתי עם ולרי. ואז הגיע סשה, וכבר שכחתי מכולם. נתן פרחים, ליווה אותי והרטיט את ליבי. אחרי שבוע כבר הוביל אותי למיטה. התאהבתי בלי גבולות. סיימנו תיכון, סשה התגייס, בכיתי ברציף כמו מטורפת. שנה התכתבנו, אח”כ חזר לחופשה. רק רציתי שיהיה שלי. הבטיח חתונה: – פולי, עוד שנה אני איתך, אבל את בשבילי כבר אישה. מילים ששטפו אותי בגלי אהבה… תמיד זה כך – מבט אחד מסשה ואני נמסה. הוא חזר לצבא, ואני ממתינה, מאמינה ומחכה. אחרי חצי שנה מכתב בו מבקש להיפרד – מצא אהבה חדשה. בבטן כבר הרגיש חיים – ילד מסשה. הכנתי חתונה וקיבלתי פרידה. הבא להציל הוא ולרי, והמושיע לא היה סשה. שנים אחרי, כשסשה פתאום שב – העולם התהפך. ולרי פתח את הדלת, והשניים התעמתו בשתיקה. שוב יחד, אבל שוריק – שמו הישראלי של סשה שלי – לעולם לא יאהב את בני כמו אבא אמיתי. אצל נשים לא ידע שובע; בגד בי שוב ושוב, אבל אהבתי חזקה מזה, ביתי איתו. כשמת אמא שלו בגיל ארבע-עשרה – הבנתי שיותר לעולם לא יקבל באמת אהבה. סלחתי לו הכול. פעם רבתי איתו ושילחתי אותו; אז מצא בת זוג חדשה, וממנה נולדה נסטיה, הבת מחוץ לנישואים ששתקנו עליה כל השנים. עד שהוא שב, שקט יותר, מבוגר יותר, החברות נעלמו – והנה נסטיה מתקשרת, מבקשת שנאסוף את בתה אלינה. הדילמה חזרה: איך מספרים לווניה, בננו, שהיא בת של שוריק? קיבלנו את אלינה תחת חסותנו. נסטיה נפטרה, החיים ממשיכים. שוריק דיבר עם ווניה – ווניה אמר: – מה שהיה היה, אני לא שופט. קבלו את הילדה, היא מהמשפחה שלנו. נשימתי השתחררה. יש לנו בן טוב לב. …היום אלינה בת שש-עשרה, אוהבת את סבא שוריק, קוראת לי סבתא וחושבת שאני הדמות הכי קרובה לה. ואני מקבלת את זה באהבה…

זוכרת אני? לא יכולה לשכוח!

“נועה, תשמעי… בקיצור, את זוכרת את הבת הלא נשואה שלי, מיתר?” בעלי, איתי, דיבר בחידות. זה העיר בי דאגה משונה.
“מה זאת אומרת זוכרת? איך אפשר לשכוח! למה אתה שואל?” התיישבתי על הכיסא, מחכה לרע.
“אני באמת לא יודע איך להגיד את זה… מיתר מתחננת שנקח אליה את בתה, כלומר, את הנכדה שלי,” הוא כמעט ולחש.
“למה, איתי? ומה עם אבא של מיתר? הלך לאכול חרובים?” כבר נהיה לי מסקרן, התחוללה בי ציפייה משונה.
“תביני, למיתר לא נשאר עוד הרבה זמן. אב לילדה אף פעם לא היה בנמצא. אמה של מיתר מזמן התחתנה עם מישהו מחו”ל, גרה בארה”ב. ביניהן קרע מוחלט, כבר שנים לא מדברות. ואין לה קרובי משפחה נוספים. אז היא התחננה…” איתי בחן את השטיח, חומק ממבטי.
“ומה אתה חושב לעשות, איתי?” בתוכי כבר ידעתי מה אעשה.
“אני שואל אותך, נועה. מה שתגידי אעשה,” איתי סוף סוף הרים עיניים אלי, מבקש הוראה.
“איך זה נפל עלי? אתה טעית בנעורים שלך, ואני עכשיו קחי אחריות על הילדה שלו… ככה?” הייתי רותחת, חוסר היכולת של איתי לעצבן אותי תמיד.
“נועה, אנחנו משפחה אחת. צריך להחליט ביחד,” איתי ניסה לעמוד מולי.
“נו באמת, אכפת לך מ’ביחד’? כשעשית דברים עם אחרות, לא התייעצת איתי, נכון? אני האישה שלך!” הדמעות שטפו אותי, ברחתי לחדר השני.

…בבית הספר הייתי עם יונתן. אבל אז הגיע אל הכיתה בחור חדש, אסף. שכחתי את כל העולם. ליונתן אמרתי שלום, ואסף מהר ראה אותי, ליווה אותי כל יום, חיבק אותי בלחי, הביא פרחים מהגינה, ואחרי שבוע משך אותי למיטה. השתתקתי, התאהבתי בו עד אין קץ. סיימנו שנינו תיכון, אסף גויס לצה”ל. בתחנה, בדמעות, נפרדתי ממנו. השירות שלו היה רחוק ממני.

שנה של התכתבויות עברה, ואז הגיע לחופשה קצרה. לא ידעתי את נפשי משמחה. השפלתי מבט, נשאבתי לכל מילה שלו. אסף שר לי שירי הלל, ואני נמסתי:
“נועה, תחכי לי, בשנה הבאה נקים בית. את בעצם כבר אשת חיל בשבילי.”
הלב שלי התמלא אהבה, הרגשתי שהעולם נמס לי בידיים כל פעם ששלח אלי מבט מתוק. אסף נסע, ואני מאורסת בנפשי מחכה לו וסופרת ימים.

חצי שנה חלפה, ומכתב ממנו הגיע: שנפרד, הוא מצא אהבה בבסיס, לא חוזר. ואני? בבטני גדל ילד שלו. הבטחות על חתונה נמסו כמו חול בין אצבעות. סבתא שלי הייתה אומרת:”אל תאמיני בפרח, תאמיני בזרעים באסם…”

הגיע הזמן, נולדה לי תמר. יונתן, החבר הישן, התנדב לעזור. ונפלתי, מצאתי בו ניחומים. כבר לא קיוויתי שאסף יחזור.
הוא נעלם, לא שמיע ולא קול. ואז, לפתע שב. יונתן פתח את הדלת, אסף עמד שם.
“אפשר להיכנס?” אסף הופתע מהסצנה.
“אם כבר באת תיכנס,” יונתן זז הצידה, בפנים קפואות.
תמר הקטנה קלטה את המתח, חיבקה את יונתן.
“יונתן, תצא עם תמרי קצת,” ביקשתי, ולא ידעתי את נפשי.
הם יצאו.
“בעל?” אסף שאל בקנאה.
“למי אכפת? בשביל מה חזרת?” רתחתי מכעס, מתבלבלת.
“געגועים. רציתי לראות. את מסודרת, נועה. יש לך משפחה. אז לא חיכית לי… טוב, אלך. סליחה שפגעתי באידיליה הזו…” אסף כבר פנה לצאת.
“עצור, אסף. לשם מה באת? לערבב לי את הנשמה? יונתן עוזר לי, הוא גם מגדל את הבת שלך שנתיים כבר,” ניסיתי לעצור אותו. אהבתי עדיין הייתה שם.
“באתי לחזור אלייך, נועה. תרצי אותי?” הביט בי בתחינה.
“תיכנס, אנחנו בדיוק אוכלים צהריים,” כשהלב שלי מלא בניצחון. חזר, משמע זכר אותי, אז למה להילחם?
יונתן שוב נזנח. לתמרי מגיע אבא ביולוגי, לא סתם מישהו. בהמשך יונתן נישא לאישה טובה עם שני ילדים משלה.

…שנים חלפו. אסף מעולם לא הצליח לאהוב את תמר כאב אמיתי. פסק בינו שהיא לא בת שלו, אלא של יונתן. הוא היה מרוחק. הרגשתי. אסף היה טוב לזרים אבל לנשים. לא היה נאמן: בגד בי עם החברות שלי, ועם חברות שלהן… בכיתי ימים ולילות, אבל שמרתי עליו, על המשפחה שלי. קל היה לי אני אהבתי, לא הייתי צריכה להעמיד פנים ולהמציא סיפורים. אהבתי אותו. הוא אשתי. לפעמים רציתי לעזוב אותו, לעוף, לברוח. בלילות נזפתי בעצמי על מחשבות כאלה לאן אלך? מי עוד יהיה כמו אסף? והוא בלעדי הולך לאיבוד. אני גם אישה שלו, גם אמא, גם חברה.

אמו של אסף נפטרה כשהיה בן ארבע-עשרה, בשנתה. מאז רדף אחר חמימות נשית תמיד חיפש חיבוק שלא קיבל. סלחתי, ריחמתי עליו. פעם רבנו עד שזרקתי אותו מהבית. הלך לדודה. חודש עבר, כבר לא זכרתי למה רבנו, והוא לא חזר. הלכתי בגאווה לשם, הדודה הופתעה:
“נועה, למה את צריכה את אסף? הוא אמר שאתם התגרשתם, יש לו כבר חברה חדשה.”
קיבלתי מהדודה את הכתובת שלה ובאתי לביקור.
“שלום! אפשר את אסף?” ניסיתי להיות מנומסת.
הבחורה הרימה גבה וחסמה את הדלת בפרצוף עקום. הלכתי בלי לומר מילה.
…כעבור שנה אסף חזר הביתה. ולבחורה נולדה בת, מיתר. שנים אני כועסת על עצמי שגרשתי אותו אז. אולי לא הייתה היום את הבחורה ההיא, אולי מיתר לא הייתה נולדת. מאז ניסיתי לפצות, לאהוב אותו, לפנק, לתת הכל.
את הנושא של מיתר מעולם לא פתחנו בינינו. ברור היה שבת רגע אחד, והמשפחה מתפרקת, כמו מגדל קלפים. שתקנו, חיינו במרחק מהסוד. ילד עם מישהי אחרת זה קורה, לא? אשמות הבחורות שתופסות להם גברים זרים.

כך חיינו. עם השנים, אסף נהיה שקט, נוח יותר, הזמנים של הרפתקאות עברו. יושב בבית, צופה בטלוויזיה. תמר התחתנה מוקדם, נתנה לנו שלושה נכדים. והנה שנים אחרי, הופיעה, מיתר, בתו הלא מוכרת. היא ביקשה שניקח אלינו את בתה.
מה אומרים לתמר, איך מכניסים ילדה זרה שאף אחד לא יודע על קיומה למשפחה?
…אין שום ספק מיהרנו לקבל משמורת על עלמה בת החמש. מיתר נפטרה, מסעה בעולם חתם בגיל שלושים. כל קבר מתכסס בעשב, החיים נמשכים.
אסף דיבר עם תמר כמו גבר לגבר. בתום הווידוי של אביה, סיכמה בתנו:
“אמא, אבא, מה שהיה היה. אני לא שופטת. את עלמה חייבים לקבל. היא בשר מבשרנו.”
נשמנו לרווחה. בת חכמה ורגישה יש לנו.
…היום עלמה בת שש-עשרה. אוהבת לספר לסבא אסף סודות, קוראת לי סבתא, ואומרת שהיא פיה שלי בצעירותי. אני רק מחייכת ומסכימה, בלי מילים.