במהלך הגירושין, בעל עשיר במיוחד החליט להעביר לאשתו משק נטוש אי שם באמצע שום מקום. שנה לאחר מכן, קרה דבר מה שהצליח להפתיע אותו לחלוטין.
יונתן, אתה יודע שאין לי שום צורך שתהיה כאן, נכון? אמרה עינת בנחישות. עדיף שתשוב חזרה לתל אביב.
איזה עיר כבר? ענה הוא בעייפות. אחרי שנבגדה עלידי האדם בו סמכה הכי הרבה, לא נשאר לה כוח לריב. הם התחילו הכל מאפס: מכרו את הדירה, השקיעו הכל בעסק. יונתן הביא איתו רק חדר קטן במעונות, בעוד עינת הביאה את ההצלחה בזכות החוכמה והנחישות שלה. הם גרו בצמצום, קפצו משכירות אחת לשנייה, אבל בסוף הצליחו להגיע ליציבות.
עם הזמן יונתן התחיל להתנהג כמו בעלים גאה במיוחד. בחוכמתו הרבה, רשם את כל הנכסים על שמו, כך שברגע שיתגרשו, לעינת לא יישאר דבר. כשהכל היה מתחת לאצבעותיו, הוא תבע גירושין.
אתה חושב שזה הוגן, יונתן? שאלה עינת באכזבה.
הוא משך בכתפיו באדישות.
תעזבי כבר. את מזמן לא תרמת פה כלום. הכול אני עושה, ואת… כלום.
אתה עצמך אמרת לי לקחת הפסקה ולהקדיש זמן לעצמי, ענתה ברוגע.
יונתן נאנח בעצבנות.
נמאס לי מהדיונים האלה. טוב, זוכרת את המשק שירשתי ממנהל לשעבר שלי, מר כבירי? נו, הוא נפטר ויש לי שם איזה חור שלא שווה שקל. יאללה, קחי אותו. לא תרצי? לא תקבלי כלום.
עינת חייכה מריר.
היא ידעה בדיוק מה הולך פה. אחרי שתים-עשרה שנה ביחד היא גילתה שבעצם גרה עם זר.
בסדר, אבל בתנאי אחד: שהמשק יהיה רשום רק על שמי.
אין בעיה. אחסוך גם על מס רכישה, ענה יונתן עם קריצה מזלזלת.
עינת לא הגיבה. היא ארזה חפצים חיוניים, עברה למלון והייתה נחושה להתחיל מחדש בין אם מדובר במשק מתפרק ובין אם בשטח בור. עד שלא תראה בעיניים, לא תדע. אם זה לא שווה מאמץ, תחזור לעיר או תחפש הזדמנות אחרת.
היא מילאה את הרכב במה שצריך, השאר השאירה ליונתן ולבת הזוג החדשה שלו, שלפי דעתה נראתה יהירה יותר מחכמה, בפעמים הספורות שראתה אותה.
יונתן הגיש לה את הניירת עם חיוך מתריס.
בהצלחה.
וגם לך, ענתה עינת בקור רוח.
רק אל תשכחי לשלוח לי סלפי עם הפרות! צחק.
עינת לא טרחה לענות. טרקה את הדלת ונסעה. כשהתרחקה מתל אביב, זלגו הדמעות על לחייה. מתי הפסיקה לבכות? היא לא זכרה, עד שאצבעות רכות נקשו על החלון.
הכול בסדר איתך, מתוקה? אני ובעלי רואים אותך חונה פה כבר הרבה זמן, שאלה אישה מבוגרת בדאגה.
עינת הביטה באישה, ואז במראה, שם ראתה תחנת אוטובוס. על פניה עלה חיוך קלוש.
הכל טוב, פשוט קצת הצפנתי מהרגיל.
הגברת הנהנה בהבנה.
אנחנו בדיוק חוזרים מאיכילוב. השכנה שלנו שם לבד, אף אחד לא בא לבקר. את במקרה נוסעת לפרדס חנה?
עינת הרימה גבה בתדהמה.
לפרדס חנה? שם נמצא המשק?
כן, אם בכלל אפשר לקרוא לזה משק עכשיו. מאז שהבעלים מת אף אחד לא דואג, רק כמה אנשים דואגים לחיות מתוך אהבה.
עינת חייכה.
איזו מקריות, לשם בדיוק אני בדרך. תעלו, אקפיץ אתכם.
הגברת התיישבה ליד עינת, ובעלה מאחור.
אני עינת, הציגה את עצמה.
אני מרים כהן, וזה בעלי משה, ענתה הגברת בחום.
בדרך סיפרה מרים על כל קורות המשק מי גנב, מי עוד משקה את הפרות, וכמה גרוע המצב. כשהגיעו, עינת ראתה שדות ריקים ורפת חורקת עם עשרים פרות בודדות. אבל היא החליטה להישאר ולנסות.
שנה עברה, ועינת התבוננה בגאווה על שמונים פרות הרועות בשדות ירוקים. היא הפכה את המשק הנטוש לעסק מצליח. זה לא היה פשוט: מכרה תכשיטים לקנות מזון לפרות, נגעה בחסכונותיה האחרונים. אך ההזמנות הלכו והתרבו, והחלב שלה נמכר אפילו ביישובים הסמוכים.
יום אחד, בחורה צעירה בשם רחלי הביאה לה עיתון ובו מודעה על משאיות קירור במחיר טוב. עינת זיהתה את המספר שייך לחברה של יונתן. עם חיוך ערמומי, ביקשה מרחלי להציע 5% יותר מהמתחרים, בתנאי שלא יראו את המשאיות לאחרים.
כשנסעה לראות את הסחורה, פגשה את יונתן שהשתנק מהפתעה.
את קונה את זה? שאל בטון לא מאמין.
כן, למשק שלך שהעברת אליי. הפך לעסק מצליח, ואנחנו מתרחבים, ענתה עינת, רגועה ושלווה.
יונתן לא הוציא מילה. בעודה הוא מתבוסס ברגשות החמצה, עינת כבר שכחה ממנו מזמן.
בסוף, עינת מצאה אהבה אמיתית אצל גל, מכונאי שהציל לה את המשק יותר מפעם אחת. יחד חגגו את ברית הבת שלהם, ויונתן כל שנותר לו היה לבהות בהישגים של עינת מרחוק, ואולי לאכול את הלב עם קצת שוקו מחלב שלא ייצר בעצמו.
