הכלה שלי לא יודעת אפילו את הדברים הבסיסיים… מה עליי לעשות? חמותי נפטרה לפני כמה שנים, ואחרי שקברנו אותה נשבעתי לעצמי לכבד את הכלל: “על המתים – רק טוב או לא כלום.” ועוד דבר הבטחתי לעצמי – שלא משנה איזו כלה תיכנס אליי הביתה, אני לעולם לא אהיה כמו היא. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. הבן היחיד שלי, אלכס, חגג 25 והביא הביתה בקיץ חברה חדשה. נאמנה להחלטתי לא להתערב בבחירות שלו, קיבלתי את הבחורה בלב פתוח ועם עין אחת חצי עצומה. אמרתי לעצמי שלא אביט עליה בזלזול, לא אחפש לה פגמים, לא אתן לה שיעורים – כל אלה עשתה לי חמותי המנוחה, עד שהגענו למצב של יחסי שנאה הדדית. אני לא רוצה להרחיק לא את אלכס ולא את חברתו. מודה, יש לי אפילו הנאה להכין להם קפה בבוקר, אני כבר יודעת מה כל אחד אוהב לארוחת בוקר ומפנקת אותם בשבת או ראשון, באמצע שבוע בקושי יש לי זמן ל”אקסטרה” שכזה. ואז אני דואגת להיעלם – נוסעת עם בעלי לאגם, מבקרת אצל חברה, או עוזרת לאמא שלי להכין צ’אטני וחמוצים, והם נשארים לבד בבית. ולמרות זאת, קרה משהו מצחיק לכאורה – אבל אותי זה הפתיע באמת ורציתי לשתף. ערב אחד חברתו של בני הציגה בגאווה חולצה חדשה שקנתה בדרך חזרה מהעבודה. היא לא הייתה יקרה, ואפילו עוד יותר בזול כי כפתור אחד היה חסר. היא מדדה אותה, הסתובבה – נראתה נהדר. למחרת, ביום שישי, יצאנו לביקור ושאלתי אם תלבש את החולצה החדשה… אבל היא לא לבשה אותה, כי… היא לא ידעה לתפור את הכפתור! ממש, יצא לי מהפה – איך בחורה בת 22 לא מחזיקה מחט, חוט וכפתור בבית? ומה יהיה מחר, יקירה? איך תנהלי בית, משפחה, תקבלי החלטות חשובות? ענייני משפחה, בסוף. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות – האם פשוט לתפור לה את הכפתור בלי לחשוב פעמיים, להראות לה איך עושים את זה, או אולי פשוט להשאיר לה את הבחירה – רוצה תלבשי, לא רוצה שישכב בארון בלי כפתורים. דבר אחד בטוח – לא רוצה להיות חמות רעה. הייתה לי אחת כזו, וזה הספיק לי.

Ésta no es tu casa Almudena recorrió con tristeza la vivienda donde había crecido desde niña. A sus dieciocho años, ya se sentía completamente desilusionada con la vida. ¿Por qué el destino era tan cruel con ella? Su abuela había fallecido, y no había logrado entrar en la universidad por culpa de una compañera, que sentada a su lado en el examen copió todas sus respuestas. Al entregarlas antes, le susurró algo al oído del examinador, quien tras fruncir el ceño y revisar el examen de Almudena, la acusó de copiar y la expulsó. Nada pudo hacer para demostrar su inocencia. Más tarde supo que esa chica era hija de un empresario influyente del pueblo. ¿Cómo competir con alguien así? Y ahora, tras tantos fracasos, su madre reaparecía en su vida, trayendo consigo a sus dos hermanos y un nuevo marido. ¿Dónde habrían estado todos estos años? Fue la abuela quien crió a Almudena, su madre solo estuvo con ella hasta los cuatro años. Ni siquiera guardaba recuerdos agradables de esa etapa; su madre solía dejarla sola para irse de fiesta mientras su padre trabajaba. Incluso estando casada, siempre buscaba un “hombre digno” y eso no lo ocultaba, ni antes ni después de la muerte repentina del padre de Almudena. Cuando enviudó, Tamara apenas guardó luto. Recogió sus cosas, dejó a su hija de cuatro años en la puerta de la casa de la abuela y, tras vender el piso de su difunto esposo, desapareció. La abuela Rosa trató en vano de llamarla a la responsabilidad. Tamara apenas visitaba, y cuando lo hacía, no se interesaba por Almudena. Una vez, cuando Almudena tenía doce años, Tamara se presentó con Santiago, su hijo de siete, y exigía que su madre le pusiera la casa a su nombre. —¡No, Tamara! ¡No conseguirás nada! —se negó en seco la abuela. —¡Ya verás, cuando mueras será mío! —le espetó fríamente Tamara, miró con fastidio a su hija, recogió a Santiago y se fue dando un portazo. —¿Por qué siempre discutís cuando viene mamá? —preguntó entonces Almudena a su abuela. —¡Porque tu madre es una egoísta! ¡Mala crianza le di! ¡Le faltaron unos buenos azotes! —contestó indignada Rosa. La enfermedad de su abuela llegó sin avisar. Nunca se había quejado de salud; pero un día, al llegar del instituto, Almudena la encontró sentada en el balcón, pálida y sin hacer nada, algo inaudito en ella. —¿Te pasa algo? —se inquietó. —No me encuentro bien… Llama a una ambulancia, Almudenita… —pidió tranquila la abuela. Luego llegaron el hospital, los goteros… la muerte. Los últimos días Rosa estuvo en la UCI y nadie podía visitarla. Almudena, desesperada, llamó a su madre, que al principio se negó a venir, accediendo solo cuando supo que la abuela estaba grave. Llegó a tiempo solo para el funeral. Tres días después le enseñó un testamento: —Esta casa ahora es mía y de mis hijos. En breve vendrá Óscar. Sé que no te llevas con él. Así que vivirás un tiempo en casa de la tía Gema, ¿vale? En la voz de su madre no había ni rastro de tristeza. Parecía alegre porque Rosa hubiera muerto; ¡ahora ella era la heredera! Almudena, rota de dolor, no supo cómo enfrentarse a su madre. Y en el testamento todo estaba claro. Por eso pasó un tiempo en casa de la tía Gema, hermana de su padre. Gema era despreocupada, siempre esperando encontrar pareja adinerada, rodeada de visitas ruidosas y algo ebrias; Almudena no podía soportarlo. Además, algunos empezaban a mostrar demasiado “interés” por ella, algo que la horrorizaba. Al contárselo a su novio Pablo, recibió una reacción que la sorprendió y alegró: —¡Lo que faltaba, que esos vejestorios se te acerquen! —dijo decidido, a sus diecinueve años—. Hoy mismo hablo con mi padre. Tenemos un piso para mí en cuanto entrase en la universidad. Y yo ya he cumplido mi parte, ahora le toca a él. —No entiendo qué tiene que ver conmigo —balbuceó Almudena. —¿Cómo que no? ¡Viviremos juntos en ese piso! —¿Tus padres estarían de acuerdo? —¡No tienen opción! Hoy oficialmente te pido matrimonio: ¿quieres casarte conmigo y vivir en nuestra casa? Almudena casi se echa a llorar de felicidad. —¡Por supuesto que sí! Al enterarse del compromiso, la tía se alegró, pero la madre casi rechinó los dientes: —¿Que te casas? ¡Mira qué lista! Como no entraste en la uni, te buscas la vida así. ¡No pienso darte dinero, ni heredarás esta casa! Tan desagradable comentario hirió a Almudena. Pablo apenas entendía nada entre sus sollozos; la llevó a su casa, donde sus padres la consolaron. Andrés, el padre de Pablo, escuchó atentamente la historia de su futura nuera, a la que le habían pasado más desgracias que a muchas en toda una vida. —¡Pobre! ¿Pero qué clase de madre es esa? —se escandalizó la madre de Pablo. —A mí me preocupa otra cosa —dijo pensativo Andrés—. ¿Por qué tanto interés por la casa si ya tiene un testamento y siempre te reprocha lo mismo? —No lo sé —lloró Almudena—. Siempre peleaba con la abuela, primero pidiéndole que vendiera la casa y le diera el dinero, luego exigiendo que la pusiera a su nombre. Pero la abuela se negó, decía que nos dejaría en la calle. —¡Qué raro! ¿Has ido al notario tras la muerte de tu abuela? —No, ¿para qué? —se extrañó Almudena. —Para reconocer tu derecho a la herencia. —Pero la heredera es mi madre. Solo soy la nieta. Y ella tiene el testamento, lo vi. —Es más complicado que eso —explicó Andrés—. El lunes vamos juntos al notario. Ahora descansa. Durante ese tiempo, Almudena volvió a ver a su madre. Tamara la presionó para firmar unos documentos, pero Pablo intervino: —¡No firmará nada! —¿Y tú quién eres? —le retó Tamara—. Ella es mayor de edad, que decida sola. —Soy su futuro marido, y sé que esto puede perjudicarle, así que no firmará nada. Tamara explotó en insultos pero se marchó sin conseguir su objetivo. Eso confirmó aún más las sospechas de Andrés. Días después, fueron juntos al notario: —Atenta a lo que diga el notario y revisa antes de firmar nada —aconsejó Andrés. El notario cumplió y abrió la herencia a nombre de Almudena, porque había una cuenta de ahorros que María Rosa había dejado para sus estudios. —¿Y sobre la casa? —preguntó Andrés. —La vivienda fue donada hace años a la chica. Los otros testamentos son nulos. —¿Donada? —Sí, la abuela lo registró aquí, así que desde tus 18 años tienes pleno derecho. —¿Y el testamento? —Fue redactado años antes, pero luego anulado. Quizás tu madre no lo sabe. La casa es tuya oficialmente. Las dudas de Andrés se confirmaron. —¿Y ahora qué hago? —preguntó Almudena. —¿Cómo que qué? Informa a tu madre: la casa es tuya y debe irse. —¡No lo hará! Hasta preparó mis cosas para echarme… —Para eso está la policía. Al comunicarlo, Tamara montó en cólera: —¡Malcriada! ¿Echas a tu madre? ¡Vete tú! No me creo nada, ¿quién te ha metido esto en la cabeza? ¿Tu novio y su padre? Yo tengo un documento, aquí dice que soy la heredera, ¡la casa es mía! —¡Eso, largo de aquí o tendrás problemas! —gritó Óscar, el nuevo marido, que observaba todo con hostilidad. Pero ni Almudena ni Andrés cedieron. —Señor, por amenazas se le puede denunciar —le advirtió Andrés con calma. —¿Tú quién eres para decirme nada? ¡Esta casa se va a vender! Vienen compradores en breve. En lugar de compradores, llegó la policía. Tras comprobar la situación, exigieron que abandonaran la vivienda, advirtiendo de consecuencias penales si no lo hacían. Tamara y su familia, enfurecidos, no pudieron hacer nada y Almudena recuperó su hogar. Pablo se trasladó a vivir con ella por seguridad, y acertó: Tamara y Óscar no dejaron de molestar durante un tiempo. Al descubrir la cuenta bancaria de la abuela, Tamara reclamó parte con éxito, pero el intento de quedarse con la casa fracasó. Solo cuando consultó con varios abogados y confirmó que nada podía hacer, se marchó para siempre y Almudena rompió todo contacto. Almudena y Pablo se casaron. Al año siguiente, ella pudo ingresar en la carrera de sus sueños y, en tercero, tuvieron su primer hijo. Fue siempre agradecida a su marido y a su familia política por apoyarla en sus peores momentos, y el resto de su vida fue feliz. Autora: Odetta — — El enigma La casita era vieja, pero estaba bien cuidada. No estuvo vacía mucho tiempo y no llegó a estropearse ni a volverse inhóspita. “¡Menos mal!”, pensó Marisa. “Ahora mismo no tengo hombre, y dudo que vuelva a tener. Y desde luego, no soy de esas mujeres españolas súper poderosas que lo mismo se apañan con una reforma, que detienen caballos desbocados o salvan casas en llamas”. Subió al porche, sacó una llave del bolso y abrió el antiguo candado. *** Por alguna razón, la anciana Lucía dejó esa casa a Marisa en su herencia. Apenas la conocía, aunque era familia lejana. Quién sabe cómo les funcionan la cabeza a los abuelos centenarios… Lucía rondaría los cien años. Marisa era para ella algo así como sobrina-nieta o prima lejana. En fin, costurera para algunos y cocinera para otros. De joven, Marisa fue alguna vez a la casa de Lucía. Entonces ya era mayor. Siempre quiso vivir sola, nunca pidió ayuda familiar. Hace poco, falleció. Cuando avisaron de la muerte de la abuela en el pueblo de Enigma, Marisa ni se acordaba de Lucía, ni mucho menos de heredar su casita con esos mil metros de terreno. —¡Toma regalo para la jubilación! —bromeó Miguel, el marido de Marisa. —Anda, ¡si aún me queda un mundo para jubilarme! Tengo solo cincuenta y cuatro. Ya al ritmo que vamos, la subirán a los setenta. Así que esto es solo un regalo, aunque no sé por qué. Pensé que Lucía había muerto hace mil años. Bueno, peor sería quejarme. Si me la regalan, bien está. —¡O la vendemos! —contestó Miguel, frotándose las manos. *** Menos mal que no la vendieron. Un par de meses después, Marisa se llevó otro “regalo”: mucho menos agradable que la herencia. Descubrió que Miguel, su querido marido, le era infiel. Así, de sopetón: canas en la barba, locuras de la edad, y una traición escondida…

Esto no es tu casa Hoy he vuelto a mirar, con una tristeza

00

הכלבה לא יודעת דברים בסיסיים… מה כדאי לי לעשות? אמי של בעלי נפטרה לפני כמה שנים, ואחרי שליווינו אותה בדרכה האחרונה, נשבעתי לעצמי לכבד את הכלל: או שמכבדים את המתים, או שלא. ועוד משהו הבטחתי – איזו כלה שלא תיכנס אליי הביתה, לעולם לא אהיה כמו שהיא הייתה. אבל כוונות לחוד, והחיים לחוד. הבן היחיד שלי, אלכס, חגג לאחרונה 25 והביא הביתה חברה בראשית הקיץ. נאמנה להחלטתי לא להתערב לו בזוגיות, קיבלתי את הבחורה בפתיחות לב ובעיניים חצי עצומות. אמרתי לעצמי שלא אביט בה בזלזול, לא אחפש לה חסרונות, לא אתן לה שיעורים – כל הדברים האלו עשתה חמותי המנוחה, וזה הוביל לכך ששנאנו זו את זו. אני לא רוצה להבריח לא את אלכס ולא את חברתו. והאמת? אני נהנית לפנק אותם בקפה, יודעת מה כל אחד אוהב לארוחת בוקר, ומטפלת בהם במיוחד בשבת או בראשון, באמצע השבוע אין לי פנאי ל”אקסטרות”. ואז אני נעלמת – נוסעת עם בעלי לאגם, מבקרת חברה, או נוסעת לאמא להכין ריבות וחמוצים, וכך נשארים הם לבד בבית. אבל קרה משהו, שהיה גם משעשע וגם השאיר בי רושם – והחלטתי לשתף. ערב אחד החברה הציגה לראווה חולצה חדשה שקנתה בדרכה הביתה מהעבודה. היא לא עלתה הרבה, ובזכות זה שאחד הכפתורים נפל – המחיר ירד אפילו יותר. היא לבשה אותה, הסתובבה מולי – החולצה הייתה ממש חמודה, והתאימה לה מאוד. למחרת, יום שישי, הלכנו יחד לביקור ושאלתי אם בא לה ללבוש את החולצה החדשה… היא לא שמה אותה, כי… היא לא הצליחה לתפור את הכפתור. “באמת?!”, נפלט לי, ולא האמנתי – איך בחורה בת 22 לא יודעת מה זה חוט, מחט וכפתור. ואיך, ילדה, תיראי מחר? איך תדעי לנהל בית ומשפחה, לקבל החלטות חשובות, כמו במשחקי משפחה? ועכשיו אין לי מושג מה לעשות – האם לתפור לה את הכפתור בלי לחשוב פעמיים, ללמד אותה איך עושים את זה, או פשוט להשאיר לה להחליט – רוצה, שתלבש, לא רוצה, שתשאיר בארון בלי כפתורים. דבר אחד בטוח – אני לא רוצה להיות חמות רעה, ראיתי בעצמי מה זה עושה, וזה לא בשבילי.

הכלבה לא יודעת דברים בסיסיים… מה עליי לעשות?

01

בני לא הגיע ליום הולדתי ה-70 בגלל העבודה – בערב ראיתי בפייסבוק שהוא חוגג במסעדה את יום ההולדת של חמותו

יום הולדת שבעים שלי לא היה אמור להרגיש בודד כל כך.

01

הבחורה של בני לא יודעת דברים בסיסיים… מה עליי לעשות? חמותי נפטרה לפני כמה שנים, ואחרי שהלכנו לקברה הבטחתי לעצמי לשמור על כלל ברזל: על המתים – או שלא מדברים, או שמדברים רק טוב. ועוד משהו נשבעתי לעצמי – כל כלה שתיכנס אלינו, אני לא אתנהג אליה לעולם כמו שהיא התנהגה אליי. אבל כוונות זה דבר אחד, והחיים זה דבר אחר. הבן היחיד שלי, אלכס, חגג 25, ובתחילת הקיץ הביא הביתה חברה. נאמנה להחלטה שלי לא להתערב לו בשום דבר, קיבלתי אותה בלב פתוח ועם עיניים חצי-סגורות. אמרתי לעצמי – לא אסתכל עליה בזלזול, לא אחפש לה פגמים, לא אתן לה שיעורים – בדיוק כל מה שעשתה לי חמותי ז”ל, עד שנהיינו אויבות. אני לא רוצה לאבד לא את אלכס ולא אותה. להיפך, אני נהנית להכין להם קפה שניהם, יודעת מי אוהב מה לארוחת בוקר, ומפנקת בשבת או ראשון – באמצע השבוע אין לי זמן ל”פינוקים” כאלה. ואז אני פשוט נעלמת – נוסעת עם בעלי לאגם, לחברה, לאמא שלי להכין חצ’פורים ומחמצים, כך שהם נשארים ביחד בבית. ובכל זאת קרה משהו מצחיק, אבל נגע בי מאוד והחלטתי לשתף. ערב אחד, החברה החדשה הראתה לי חולצה מקסימה שקנתה בדרך מהעבודה. לא הייתה יקרה, אפילו קיבלה הנחה כי כפתור אחד נפל. מדדה אותה – מהממת, באמת מתאימה לה. למחרת, בשישי, יצאנו לביקור ושאלתי אם תשים את החולצה החדשה… לא לבשה, כי… לא ידעה לתפור את הכפתור. וואו!”, נפלט לי, אמרתי – אבל הופתעתי באמת – בחורה בת 22 ואין לה לא מחט, לא חוט, לא כפתור. ומחר, יקירתי, איך תסתדרי? איך תטפלי בבית, במשפחה, תחליטי החלטות חשובות? משחקי משפחה. ועכשיו אני באמת לא יודעת – לתפור לה את הכפתור בלי מחשבה, אולי להראות לה איך עושים, או להניח לה – אם תרצה תלך עם החולצה, אם לא, שתעמוד בארון בלי כפתור. על דבר אחד אני בטוחה – אני לא רוצה להיות חמות רעה, ראיתי מה קורה ולא אוהבת את זה.

חמותי נפטרה לפני כמה שנים, וכשסיימנו לשבת עליה שבעה

01

בלי מזל אין אושר: מריצה מגורשת מבית דודתה ההונגרית ונאלצת לגדל לבד תינוק בעיר דרומית לוהטת – עד שמפגש מפתיע עם אישה חמה מוביל אותה, דרך חברות לא צפויה, לאהבה חדשה ונישואים מפתיעים לאיש צבא, יחד עם בנה המאומץ אילי ומלינה התינוקת הנטושה.

בלי מזל, אין אושר איך הוא בכלל לקח אותך, טיפשה שכמותך!

01

בלי קצת מזל – אין אושר: סיפורה של מריקה, אם צעירה ומנודה, שנפלטה מבית דודה בעיירת דרום ישראל, ובעזרת זרה של שכנה טובת לב הופכת לחלק ממשפחה חדשה – מסע של כאב, תקווה ואהבה שמתחיל בכוס מים ביום לוהט ומוביל לנישואין ולסיפור שלא יאמן על רגע אחד ששינה חיים שלמים

בלי מזל אין שמחה איך הצליח לקחת אותך, טיפשה שכמוך!

06

בלי מזל אין אושר: מריקָה הצעירה, הבטן הנראית והגלות מהבית – האם כוס מים אחת תוכל לשנות גורל בדרום ישראל?

בלי מזל אין אושר איך את יכולה להיות כזאת טיפשה?

03

דודה רִיתָה אני בת 47. אישה רגילה, אפשר לומר אפורה, לא מושכת וללא גוף מרשים. בודדה. אף פעם לא התחתנתי וגם לא רוצה – כי אני סבורה שרוב הגברים אותו דבר, אוכלים, ישנים מול הטלוויזיה וזהו. ואף אחד גם לא הציע – לא נישואים ולא אפילו דייט. ההורים הקשישים שלי גרים בחיפה. אני בת יחידה. אין לי אחים או אחיות. יש בני דודים, אבל אני לא בקשר איתם – ואין לי רצון. אני גרה ועובדת בתל אביב כבר 15 שנה – בין עבודה לבית, בדירת 3 חדרים רגילה בשיכון אפרורי. אני אדם ציני, כועס, לא אוהבת אף אחד. לא אוהבת ילדים. בראש השנה ביקרתי את ההורים – פעם בשנה אני מגיעה הביתה. השנה גם נסעתי, חזרתי, והתחלתי לנקות את המקרר. החלטתי להיפטר מכל ה״קפואים״ – קובה, שניצלים. קניתי פעם, לא אהבתי, סתם תקועים שם. ארזתי הכול בקופסה, ירדתי עם האשפה. במעלית היה ילד, בן 7 בערך, ראיתי אותו לפעמים עם אמא שלו ותינוקת בעגלה. כבר חשבתי לעצמי – בטח נכנסה להריון בטעות… הילד הסתכל ארוכות על הקופסה. יצאנו, הלכתי לפח, והוא אחריי. בקול שקט שאל: ״אפשר לקחת?״ ואמרתי – ״זה אוכל ישן.״ ואז חשבתי – אם בא לו, שייקח. כשהתרחקתי מהפח, ראיתי אותו אוסף את השקיות וצמוד אליהן. שאלתי: ״איפה אמא שלך?״ והוא ענה: ״היא חולה, וגם אחותי חולה.״ לא יכולה לקום, הוסיף. הסתובבתי והלכתי הביתה – שמתי סיר על הגז. אני יושבת, משהו לא עוזב אותי. לא הייתי רחומה, לא עוזרת בדרך כלל – אבל פתאום משהו דחף אותי. אספתי כל מה שהיה לי בבית – נקניק, גבינה, חלב, עוגיות, תפוחי אדמה, בצל, אפילו חתיכת בשר מהמקפיא. ירדתי – לא יודעת אפילו איפה הם גרים, רק שהם מעלי. עליתי קומה-קומה, למזלי הדלת נפתחה אחרי שתיים – והילד היה שם. הוא ויתר לי בכניסה, ובבית היה עוני, אבל הכול נקי. היא שכבה במיטה, התפתלה ליד התינוקת. על השולחן גיגית מים ומטליות – כנראה עם חום. הילדה ישנה, קולה נרעד. יש תרופות? הילד הראה לי קופסה של תרופות ישנות ואבודות תוקף. התקרבתי לאמא, מדדתי לה חום – רותחת. היא פתחה עיניים מופתעות, ואז נבהלה: ״איפה אנטון?״ הרגעתי אותה שאני שכנה, שאלתי מהם התסמינים והזמנתי מוקד. בינתיים השכבתי אותה, נתתי לה תה עם נקניק. אכלה בלי להתווכח – כנראה רעבה באמת. איך הייתה מצליחה להניק? המוקד הגיע, אמרו שצריך תרופות ואפילו זריקות לתינוקת. הלכתי לקנות הכול, וגם לקנות אוכל וויטמינים ומדחום – אפילו צעצוע, קוף צהוב מוזר, כי מעולם לא קניתי מתנה לילדים. הכרתי את אנה – בת 26, מקריית גת, באמת מהפריפריה… אמא וסבתא משורש תל-אביבי, רק שאמא התחתנה ותמיד נדדה אחרי גבר לפריפריה. עבדו במפעל, אבא מת בתאונה בעבודה, האם הידרדרה והסבתא אספה את הילדה לתל אביב, וכשאנה הייתה בת 15– סבתא סיפרה לה הכול. אמא מתה משחפת. ב-16 היא הלכה לעבוד בסופר – קודם סידרה מדפים, אחרי שנה נהייתה קופאית. בגיל 18 כבר הייתה לבד עם תינוק, הבחור נעלם אחרי שעיבר אותה. עבדה עד הלידה, ואז התחילה לשטוף מדרגות בלילות, משאירה את הילדה לבד. איך בכלל נכנסה שוב להריון? בעל החנות בה עבדה אנס אותה, איים על פיטורים והעלים אותה בעשרת אלפים שקל. היא סיפרה לי הכול בלילה ההוא, הודתה לי, אמרה שתחזיר לי את הכסף בניקיון או אוכל. עצרתי אותה, הלכתי, לא הצלחתי להירדם. חשבתי מה הטעם לחיי – אני לא דואגת להורים שלי, לא מתקשרת אליהם, לא אוהבת אף אחד, לא רחמנית. חוסכת כסף – ואין למי להוציא. לאנשים אין מה לאכול, אין במה להתרפא. בבוקר אנטון הביא לי צלחת לביבות, וברח. עמדתי בדלת, מחזיקה בצלחת, מרגישה משהו חדש – כאילו הלב מקבל חיים. רציתי לבכות, לצחוק, לאכול – הכול ביחד… ליד הבית מרכז מסחרי קטן, בעלת חנות בגדי ילדים חמודה, הצטרפה אליי בעצמה לבחור מידות. תוך שעה היו לנו ארבעה שקים בגדים לילדה ולילד, קניתי גם שמיכות, מצעים, המון אוכל. אפילו ויטמינים. הרגשתי פתאום שיש בי צורך. עברו עשרה ימים. היום קוראים לי ״דודה ריתה״. אנה יצירתית ואספה לי את הבית מחדש, הוא נהיה חמים ונעים. התחלתי להתקשר להורים שלי. תורמת בסמסים לילדים חולים. לא מבינה איך חייתי עד עכשיו. כל ערב אחרי העבודה אני רצה הביתה – אני יודעת שמחכים לי. ועוד משהו – באביב ניסע כולנו ביחד לחיפה. כבר קנינו כרטיסים לרכבת.

דודה רותי אני בת 47. אישה רגילה לגמרי, אפשר לומר אפילו שקופה.

03