אחי החליט לעבור לגור עם חמיו וחמותו, ואנחנו עדיין מנסים להבין מה עבר לו בראש
אחי הקטן התחתן בגיל ממש צעיר, משהו כמו 18 כאילו רצה להוכיח לעולם שהוא עצמאי גמור, עוד לפני שהספיק לגלות על מה משלמים מע”מ. מרגע שהוא נולד עליי הוטלה האחריות; אפשר להגיד ששלושת רבעי הילדות שלי התפוגגה באותו יום שבו הוא יצא מהדסה עין כרם. כשהוא גדל, התחתן, ועבר דירה החיים שלו השתנו מקצה לקצה, אבל לצערי, לא בדיוק לטובה.
אשתו, שגם היא אמרה “כן” בערך בגיל שבו אנשים פותחים תיק בצופים, הייתה בעלת אופי חזק ומפוקפק למדי. כבר בפגישתנו הראשונה כל המשפחה סימנה “וי” על חוסר סימפטיה הדדי. נימוסים מעולם לא היו הצד החזק שלה, ולגבי הופעה טוב, נגיד שלא נשארנו פעורי פה. פשוט לא הבנתי מה אחי מוצא בה. הם נחתו בדירה קטנה, ממש ליד הבית של חמותו. החם היה טיפוס שתקן מוזר דיבר בערך פעמיים בשנה, וגם זה רק כשנתקע במעלית. החמות אהבה לפקד, לתת הוראות בכמויות, ולדאוג שכולם ילכו לפי התווים שלה. אחי מצא את עצמו מתמודד יומיום עם הערות, ביקורת ובאופן כללי תחושה שהוא נמצא באודישנים נצחיים לגרסה המקומית של “מאסטר שף”. ואשתו? נראתה כאילו שום דבר לא מוצא חן בעיניה, במיוחד כשהוא בסביבה.
היחס שלהם לאחי גרם לי להתפוצץ בעצבים. דיברתי איתו על זה, אבל הוא התעקש שהכול אחלה, שהיא אוהבת אותו, ושיש להם חיים מאושרים (או לפחות כאלה שהוא נורא משתדל לשכנע את עצמו שהם מאושרים). אבל עם הזמן, ראיתי איך משהו בו משתנה. הוא הפך לאיזה גרסה צעירה של החם ממעט לדבר, עושה פרצוף קבוע של “נו, תעזבו אותי בשקט”, וגג מהנהן מדי פעם. אבל בסוף גם לו נמאס. בא יום אחד, הוא ארז תיק, ובלי דרמה, פשוט נעלם מהדירה.
המראה של אחי בסערה כזאת? זה משהו שלא אשכח הוא הרגיש חרטה גדולה על זה שהתחתן מוקדם מדי.
לכל אחד יש גבול סבלנות. וברגע שעוברים אותו לפעמים הפתרון הכי ישראלי זה פשוט לקום ולעזוב בשקט. או לפחות לעבור לעיר אחרת עד שהעניינים נרגעים.







