“האם את רוצה את בעלי? בבקשה, הוא שלך!” אמרתי בחיוך לאישה הזרה שהופיעה פתאום בדלת שלי.
“חכי רגע, אסנת! מישהו מצלצל בפעמון. אני אתקשר אלייך אחר כך, אחרי שאגלה מי זה ומה הוא רוצה,” אמרתי וניתקתי בשקט את השיחה עם החברה הכי ותיקה שלי. אסנת בדיוק תיארה לי בפירוט מגוחך את מסיבת יום ההולדת של חמותה, וצחקתי בלי סוףכמו מופע בידור בטלוויזיה.
צעדתי לעבר הדלת, הצצתי בעינית, והופתעתי. ציפיתי לראות שכן או שליח, הרי לא קל לזרים להיכנס לבניין שלנו. אבל בפתח עמדה אישה צעירה, נראית מוזר, שמעולם לא פגשתי.
רציתי לא לפתוח. עדיף להימנע מקשר עם זרים, במיוחד בימים כאלה כשנוכלים מסתובבים ברחובות. יש לי עקרון ברורלא שיחה עם אף אחד שאיני מכירה. נוכלים אוהבים אנשים תמימים, ואני לא מהסוג הזה.
הרמתי שוב את הטלפון כדי להמשיך לדבר עם אסנת, אך הצלצול נשמע שוב. האישה בחוץ לא ויתרההייתה משוכנעת שמישהו בבית, ונחושה לקבל מענה.
הייתי לבד בבית; בעלי, אלעד, הלך לעזור לחבר שלו בגינה. הצצתי שוב דרך העינית, בוחנת את הזרה יותר מקרוב.
משהו בה היה מוזר אך גם מעורר רחמים, ולא חשתי סכנה.
“מה הכי גרוע שיכול לקרות אם אפתח ואבקש שתלך? אחר כך אחזור לסוף השבוע שלי בשקט,” חשבתי. “בטח ניסתה למכור משהו, או התבלבלה בדירה.”
החלטתי לפתוח. הזרה התיישרה מיד, מסתדרת טיפה בעצבנות.
“שלום! את רותם?” שאלה, מתעסקת עם הצעיף על צווארה. “ברור שאתזה נשמע טיפשי לשאול.”
איזה עידן של רמאים, חשבתי. היא אפילו מכירה את שמי.
“מי את ומה את רוצה? את עומדת פה חמש דקות. לא הזמנתי אותך, אז תאמרי כבר או תלכי!” אמרתי בתקיפות.
“אלעד בבית?” שאלה, הפתיעה אותי.
איזה חוצפההיא אפילו מכירה את שמו של בעלי.
“את כאן בשביל אלעד?” שאלתי למרות שרציתי לומר משהו אחר.
“לא, באתי לדבר איתך. אם אלעד היה בבית, היה לי קשה יותר,” ענתה בפשטות.
“קשה? מה קורה פה?” תהיתי, מסוקרנת אפילו יותר.
“הוא לא כאן. מה את רוצה?”
“אולי כדאי שניכנס. זה קצת מוזר לדבר פה בחדר מדרגות,” הציעה והפכה נעימה פחות.
“לא יקרה! אני לא מכירה אותך ולא מכניסה זרים. תגידי מה שצריך ודי,” חתכתי.
“את באמת רוצה לדון בפרטים האינטימיים של הקשר שלי עם אלעד כאן, ליד כל השכנים?” חייכה בציניות.
“סליחה? איזה קשר?” הרמתי את קולי מעבר למה שהתכוונתי.
“רותם, הכול בסדר? למה את צועקת?” שאלה גברת חן השכנה מהדלת ממול, בדיוק יצאה מהמעלית.
“בסדר גמור, גברת חן! מה נשמע? יש גשם בחוץ?” ניסיתי להסיח את דעתה.
“נראה שעומד לרדת,” ענתה, אך לא מיהרה להיכנס לדירה שלה, מסוקרנת.
“תיכנסי,” אמרתי בשקט, מסמנת לזרה להיכנס.
בתוך הדירה, האורחת פיזזה את עיניה סביב, מתעריינת בפרטי הבית הקטנים.
“יש לך חמש דקות,” אמרתי, סוגרת לעברה את הדרך לסלון. “זה לא מוזיאון פה.”
“שמי נעמה,” החלה, מסירה את הצעיף והמעיל. “אני ואלעד מאוהבים.”
“באמת? מה, לא מצאת משהו פחות נדוש?” גיחכתי.
“מה נדוש בזה? אנשים מתאהביםזה קורה. את לא האישה הראשונה שבעלה עזב אותה,” ענתה בביטחון, ומנסה להתקדם לעבר הסלון.
“ואת בטוחה שהוא לא אוהב אותי, אלא אותך?” שאלתי כאילו בצחוק.
“בהחלט. אחרת לא הייתי כאן,” ענתה בנחישות.
“טוב, בעיה שלךבעלי לא יודע לאהוב אף אחת. אין לו מושג. את טועה, יקירתי,” עניתי בשלווה.
נעמה ניסתה לומר עוד משהו, אך באותו רגע הדלת נפתחה, ואלעד נכנס…
…ואלעד נכנס, מופתע לראות אישה זרה עומדת במסדרון.
“נעמה? מה את עושה פה בשבת? זה קשור לעבודה?” שאל, מבולבל.
“לא, היא פה בשבילך,” אמרתי ונהניתי מהמצב.
“עבורי? מה זאת אומרת? קרה משהו בעבודה?” התקשה להבין.
“לא, יקירי. היא באה לקחת אותך ממני, לגמרי,” עניתי בקריצה.
נעמה, מבולבלת, לבשה במהירות את המעיל שלה והחלה ללכת לכיוון הדלת.
“את כבר עוזבת? ומה עם אלעד? לא באת בשבילו? בכנות, אני שמחה לתת לך אותו,” לעגתי קלות.
אבל נעמה כבר הספיקה להיעלם במסדרון.
“מה כל הסיפור הזה היה?” שאל אלעד, המום לגמרי.
“אתה תגיד לי! למה הופיעה אצלנו אישה עם כל כך הרבה אומץ, מדברת על גירושין וטוענת שתעבור לגור איתך?” שאלתי, חוצה ידיים.
“את רצינית?” ענה, נראה ממש מופתע. “אין לי מושג. היא התחילה להתנהג מוזר בעבודה, ולא עשיתי כלום שיעודד את זה. נמאס לי מהשטויות האלו. נשבעתי לך, את זוכרת?”
“כן. תדע לך, אלעד, אני לא סובלת שטויות כאלה. אבל האמתנשים היום יעשו הכול כדי להסתדר,” אמרתי, מנענעת בראשי.
אלעד חלץ נעליים והלך למטבח, ואני נשארתי רגע במחשבותיי. הבטחתי לעצמי לא לתת לאירועים כאלה להיכנס לי לבית וללב. אפילו גיחכתי כשחשבתי על כמה התוכנית של נעמה הייתה מבולגנת.
ברור שגם אם אחרים ינסו, הזוגיות שלנו יציבה יותר ממה שדמיינתי.
