״את רוצה את בעלי? שיהיה שלך!״ אמרה יעל בחיוך משונה לאישה הזרה שהגיחה לפתע בפתח דלת דירתה.
״רגע, יערה! מישהי דופקת. אעדכן אותך אחרי שאבדוק מי זו ומה היא רוצה״, מלמלה יעל, מנתקת את השיחה עם חברתה מילדות. יערה זה עתה חלקה עימה סיפורים משעשעים על מסיבת יום ההולדת של חמותה, ויעל פרצה בצחוק כאילו היתה זו הצגה של חנוך לוין.
יעל פסעה אל הדלת, הציצה דרך העינית ונדהמה. במקום שכן חוקר על דמי ועד הבית או שליח תנובה לא צפוי עמדה מול הדלת אישה צעירה בעלת חזות בלתי שגרתית שמעולם לא ראתה.
יעל החליטה שלא לפתוח. בזמנים משונים כאלה, מפגשים עם זרים לא באים בחשבון; היא היתה נוקשה עם הכללים: אין שיחות עם זרות. נוכלי טלפון, גנבים מפולפלים עליה זה לא עובד.
הניחה את הנייד על הספה, מוכנה לחזור לצחקוקי השיחה, אך הצלצול נשנה. האורחת שמחוץ לדלת היתה עיקשת, בטוחה שיש עונה, נחושה לקבל תשובה.
יעל היתה לבד בדירה בעלה עמרי נסע לסייע לחבר לסדר חצר. מבטה שוב התגלגל לעינית, מועכת את דמות הזרה בין חשד לרחמים.
משהו בה נראה מוזר ומפוחד, ובכל זאת לא הורגש סכנה של ממש.
״מה הכי נורא שיכול לקרות אם אני אפתח ואומר לה בנימוס להסתלק? אחר כך אוכל לשוב לשקט שלי. בטח טעתה דירה או מוכרת משהו דבילי,״ חשבה לעצמה יעל.
בהחלטיות שקטה פתחה את הדלת. האישה, בלבוש דהוי, יישרה את שערה ההפוך ואמרה: ״שלום, את יעל? ברור שאת יעל למה אני בכלל שואלת…״ לא חדלה להתעסק בצעיף שעל צווארה.
״אבל איך היא יודעת את שמי?״ חלפה מחשבה חשדנית בראשה של יעל. ״הנוכלים של היום ליגה אחרת.״
״מי את? ומה את רוצה? חמש דקות את פה ואף אחד לא ביקש שתבואי. אז קצת כבוד, בבקשה, ודברי לעניין,״ הטיחה יעל.
״עמרי נמצא?״ שאלה הזרה לפתע.
״נו באמת! יודעת גם את שמו של בעלי, איזה הכנה…״
״בשביל עמרי באת?״ קפץ מפי יעל, למרות שמלאו לה החצץ כוונות אחרות.
״לא, באתי לדבר איתך. אם עמרי כאן זה מסבך אותי,״ אמרה בפשטות נחרצת.
״מסבך אותך? מה הולך כאן?״ המחשבות התערבבו והתפצלו, בייחוד באופן כה חולמני.
״הוא לא פה. מה את רוצה בכלל?״
״אולי כדאי שננשום ונכנס קצת מוזר לדון בנושאים כאלה מול עיניי השכנים,״ העזה הזרה עוד.
״בשום אופן! לא מכניסה זרות אליי הביתה. אם יש לך משהו להגיד דברי עכשיו וצאי,״ קבעה יעל.
״רוצה לדבר כאן על הצדדים האינטימיים שביחסים שלי עם עמרי?״ חייכה הזרה באירוניה, עננה תלולה מציצה מאחור.
״מה?! איזו מערכת יחסים?״ יעל צעקה רם מכפי שהתכוונה.
״יעל, הכל בסדר? את צועקת״, הציצה רויטל השכנה, הגיחה מתוך מעלית עם שקית ירקות.
״שלום רויטל! הכל בסדר. יום נעים, נכון?״ ניסתה יעל להטות את הנושא.
״נראה שעוד רגע גשם,״ השיבה השכנה, אך לא מיהרה להיכנס לדירתה, סקרנית למתרחש.
״כנסי כבר,״ רטנה יעל ומסרה יד מזלזלת לאורחת.
בפנים, התחילה האורחת לשוטט בעיניים, קוטפת מבטים אל חפצים, טקסטיל, ספה, בובות, תעודת בגרות.
״חמש דקות ותסיימי. זה לא מוזיאון,״ פסקה יעל, חוסמת את הדרך.
״קוראים לי דקלה,״ חשפה הזרה, מסירה את הצעיף והמעיל. ״אני ועמרי מאוהבים.״
״אה, איזה מקוריות. לא יכולת לחשוב על תסריט יותר טוב?״ יעל לא הסתירה את החיוך הזוחל.
״מה הצחוק? אנשים מתאהבים, זה קורה. את לא האישה היחידה שבעלה עוזב אותה בגלל מישהי.״ השיבה דקלה בביטחון של מישהי שכבר עברה את גבול החלום.
״ובטוחה שהוא אוהב אותך ולא אותי?״ חייכה יעל, כל כולה ספק ופלא.
״חד משמעית. אחרת לא הייתי פה,״ הודתה דקלה באומץ.
״את טועה. עמרי לא יודע לאהוב אף אחת. בחרת לא נכון, יקירה,״ יעל אמרה בשוויון נפש חלומי.
דקלה ניסתה לומר דבר מה, ואז הדלת נפתחה עמרי נכנס, תוהה ומזוקף.
״דקלה? מה את עושה פה בשבת? זה מהעבודה?״ שאל, עיניו מתרחבות כמו ביצת עין לא מבושלת מספיק.
״לא, היא כאן בגללך,״ נשפה יעל, נהנית מהסצנה הבלתי אפשרית.
״בגללי? מה הכוונה? קרה משהו בעבודה?״ עמרי נותר בעל פה פעור מתמיד.
״לא, חמוד. היא באה לקחת אותך ממני. קחי אותו. מלא וגורף, לא משאירה עודף!״ חגגה יעל, חיוך ארסי פרוע על פניה.
דקלה מיהרה ללבוש את המעיל וברחה החוצה, נעלמת במסדרון לא פנתה למילה נוספת.
״מה כל ההצגה הזאת?״ עמרי ניסה לפענח את החלום בייאוש.
״ספר לי אתה מדוע באה לכאן, דורשת גירושים, טוענת שאתה עובר לגור איתה?״ יעל שלבה את זרועותיה, עיניה חלומיות.
״באמת לא מבין כלום. היא התנהגה מוזר בעבודה, אבל לא חלמתי. נמאס לי מכל השטויות האלו. הבטחתי לך, זוכרת?״
״טוב, כי אני לא מרשה דברים כאלה, עמרי. אבל מה, לנשים היום כבר הכול מותר בתל אביב. כל אחת רוצה לסדר את חייה המבולגנים על חשבון אחרת,״ נענעה ראשה יעל בצקצוק עקום.
עמרי חלץ סנדלים ושעט ישירות למטבח. יעל נותרה רגע שקועה. נשבעה בליבה שלא תיתן לשום הזיה, זרה או מוכרת, לשבש את השלווה הביתית שלה.
בעל כורחה חייכה, בתוך החדר הספוג בניחוחות חומוס ואור תפוזים, מתוך הבנה עד כמה הזוי וחולמני כל “המבצע” של דקלה היה.
היה ברור שעם כל ניסיונות הזרים, מאבקיהם, ומבוכותיהם הבית שלה נבנה על יסודות שלא יפול גם כשבניינים אחרים במרכז תל אביב קורסים אל תוך החלום.
