״אנה עוד צעירה – היא תוכל ללדת שוב!״ – זה היה ההבטחה שלה. בסוף, אף אחד לא היה זקוק לילדה. אנה ורוברט גדלו בעיירת פריפריה קטנה ולמדו יחד באותה כיתה. אחרי הלימודים המשיכו לאוניברסיטה, ואז עברו יחד לתל אביב לחפש עבודה. השכירו דירה קטנה, מצאו עבודה, וחיו יחד בלי נישואין. כשראיתי שאנה בהריון, רוברט עזב אותה – לא היו לו תוכניות לילד. אנה, נסערת, חזרה הביתה כדי לגדל את התינוק בעיר הולדתה. לאמא של רוברט הייתה משרה גבוהה בעיר, והיא טענה לכולם שאנה בהריון מגבר אחר, ושאין לילדה שום קשר למשפחתם. המצב הסתבך, במיוחד כי שתי המשפחות גרו באותה שכונה. דרמות משפחתיות קלאסיות. חברים רבים ידעו על הסיפור. אנה ילדה בת נפלאה ולא התלוננה על משפחת רוברט. כל שרצתה הוא לגדל את בתה בשקט. אך אמו של רוברט המשיכה לטעון שהילדה אינה שייכת למשפחה. ״תראו אותן!״, התעקשה – ״הילדה בלונדינית, אנחנו כולנו כהי שיער. האף בכלל לא דומה לשלנו! אנחנו יפים והיא לא. היא מנסה להידחף למשפחה שלנו – יש פה רוע!״ אנה נמאס לה מהכול והציעה בדיקת אבהות כדי להרגיע את אמא של רוברט. התוצאה הייתה מיידית: אמא של רוברט הזמינה את אנה אליה להכיר את נכדתה, והרעיפה עליה מתנות יקרות. אנה, שחיה רק ממשכורת הפנסיה של אמה, הודתה מאוד. כעבור זמן מה, הסבתא החדשה רצתה לקחת את הנכדה אליה לסוף שבוע. אנה טענה שהילדה בת שנה – מוקדם מדי להיפרד. הסבתא כעסה. היא איימה על אנה בתביעה לקבל זכות קשר עם נכדתה. ובנוסף, טענה שלילדה יהיה טוב יותר לגור בביתה שמעניקה את כל התנאים המתאימים להתפתחות. בית המשפט, הבטיחה, יתחשב בכך שלרוברט יש דירה והוא מספק דמי מזונות (בצירוף הוכחה), בעוד שאנה מובטלת ואם חד־הורית. לטענתה, ״אנה עוד צעירה – תוכל ללדת שוב.״ היא הציעה לאנה לוותר על הילדה בעצמה. כולם יודעים לטובת מי השופטים יפסוקו בעיר הקטנה. אנה החליטה להילחם על זכותה לגדל את בתה. שנים התנהלה המלחמה המשפטית. הילדה שמהמשפחה החזקה התנערה ממנה – הפכה לילדה האהובה והחשובה ביותר. הדודים הביאו עדים, עקבו, צילמו בסתר, התלוננו. אנה נאלצה לברוח ולהסתתר. ועברו ימים. בסוף העניינים נרגעו. רוברט התחתן ונולד לו בן. הסבתא עברה לתינוק החדש. בתה של אנה עלתה לכיתה א’. אנה עברה שוב לתל אביב, אבל נאלצה לבקר בבת ים את אמה ובתה לעיתים קרובות. שם פגשה גבר חדש. אמא שלה יעצה לה להתחיל חיים חדשים, והבטיחה לשמור על הנכדה בינתיים עד שהמצב יתייצב. אנה נישאה. הם שכרו דירה ומצפים לילד משותף. הכול בסדר – אבל אנה לא ממהרת לקחת את בתה אליה, אין לה איפה לשכן אותה, והבעל החדש לא ממש רוצה לגדל ילדה של מישהי אחרת. אנה השתכנעה שבת שלה תרגיש הרבה יותר טוב אצל סבתה – שם חברות, בית ספר. כשיוולד התינוק, לא יהיה לה זמן לילדה. כך גם לאמא יש חברה, ולילדה יש מי שידאג לה. אבל הסבתא, האם המבוגרת, החלה לסבול מבעיות בריאות. כמה פעמים פינו אותה באמבולנס, אימה אושפזה והילדה נשארה בידי שכנים מבוגרים. עכשיו, אפילו הסבתא המיוחסת כבר לא מתעניינת בנכדה. כשהיא פוגשת את אמא של אנה, היא רק מחייכת ואומרת: ״היית צריכה להקשיב לי. אם היית נותנת לי את הילדה, היום הייתה הולכת לבית ספר יוקרתי, מדברת כמה שפות, מנגנת בפסנתר. אבל אמא שלה ויתרה עליה. מה יהיה ממנה? עכשיו אני משקיעה בנכד! לו אתן הכול – הכי טוב: בית ספר, חוגים!״ האב מעולם לא התעניין בילדה. כך יצא, שהילדה שעליה כולם נלחמו – בסוף לא הייתה חשובה לאיש. אף אחד לא יודע מה יעלה בגורלה.

Adi צעירה, עוד ילדה בעתיד! היא מבטיחה לעצמה. בסופו של דבר, אף אחד כבר לא היה צריך את הילדה.

Adi ו-Noam גדלו בעיירה קטנה בצפון, ולמדו יחד באותה כיתה. אחרי סיום הלימודים עברו יחד ללמוד באוניברסיטת תל אביב. אחר כך עברו לגור בדירה קטנה ושכורה בעיר, מצאו עבודות והחלו את חייהם הזוגיים מבלי להתחתן. כשהתברר שAdi בהריון, Noam עזב אותה. לא רצה ילדים, לא בזה הרגע.

Adi ההמומה החליטה לחזור הביתה ליישוב שלה כדי לגדל את הילדה בשקט. אמו של Noam, שהייתה דמות מוכרת ובעלת השפעה בעירם, סיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע שAdi בהריון מגבר אחר לילדה הזאת אין שום קשר למשפחתה. העניין היה מורכב, כי שתי המשפחות גרו בשכנות, ברחוב אחד.

רבים מהחברים הכירו את הסיפור כולו. Adi ילדה בת נהדרת. אפילו לא טרחה להתווכח עם משפחת Noam. היא רק רצתה חיים רגועים. אבל אמא של Noam לא הפסיקה להוציא שם רע תסתכלו עליהן! לילדה יש שיער בלונדיני, אצלנו כולם שחורי שיער. האף שלה בכלל לא דומה לשלנו! כולנו יפים, והיא… לא. היא המשיכה להאשים: רק מנסה להיכנס למשפחה שלנו! רעים אנשים כאלה!

Adi, שנמאס לה מהשמצות, הציעה לבצע בדיקת אבהות, רק כדי להרגיע את אמו של Noam. לא ברור למה התעקשה בכלל. תוצאת הבדיקה יצאה מייד לפתע, אמא של Noam מחבקת את Adi ומזמינה אותה הביתה להכיר את הנכדה. הילדה קיבלה משחקים, בגדים וחפצים יקרים. Adi, שגרה עם אמה ומתקיימת מקצבת הנכות שלה, הייתה אסירת תודה.

אחרי זמן מה דרשה הסבתא להוציא את הילדה לביקור אצלה. Adi סירבה היא רק בת שנה, מוקדם מדי שתישן לילה שלם בלי אמא. הסבתא נעלבה והזהירה שתפנה לבית המשפט כדי להסדיר זמני שהות. לדבריה, לנכדה יהיה טוב יותר איתה יש לה דירה, כסף, תנאים מעולים וכל קשרים הנכונים. האב יספק אישור שהוא משלם מזונות ויש לו דירה; לעומת זאת, Adi מובטלת ואם חד-הורית. את עוד צעירה, Adi, אמרה לה, תעשי עוד ילדים. עדיף שתוותרי על הילדה עכשיו. כול השופטים בעיר מכירים אותי, אין לך סיכוי. Adi החליטה להילחם על הזכות לגדל את בתה. שנים של הליכים משפטיים נמשכו.

הילדה, שבעבר אפילו משפחתה ניסתה להימנע ממנה, הפכה יקרה מכל. המשפחה השיגה עדים, צילמה אותן, שלחה תלונות. לבסוף יצאה Adi מהעיר ועברה להתחבא. התרחשו כל כך הרבה דברים. אחרי זמן כלשהו העניין נרגע. Noam התחתן, נולד לו בן. אמא שלו הופנתה במאה אחוז לנכד החדש. בתה של Adi עלתה לכיתה א. Adi עברה לחיות בתל אביב, אבל הייתה צריכה לעיתים קרובות לחזור לצפון, אל אמה ואל בתה. באחד הביקורים הכירה בחור חדש. אמא שלה יעצה לה להתחיל חיים חדשים; היא הבטיחה שתשמור על הנכדה. כשתתקבעי, אמרה, תקחי את הילדה אליך.

Adi התחתנה. היא ושאול שוכרים דירה בצפון תל אביב ומצפים לילד. אבל Adi דוחה את המעבר של בתה אליה אין לה מקום מתאים. בעלה לא מפגין עניין רב בילדה שאינה שלו. Adi חושבת שכרגע בה ייטב לילדה אצל סבתה החברות מהשכונה, בית הספר הידוע, כל הסביבה המוכרת. בקרוב ייוולד לה תינוק, ולא יהיה מי שישגיח על הבת הגדולה. וגם האם הקשישה לא תהיה לבד, ויש לה בת שנשמרת אצלם. אבל בריאותה של האם מתדרדרת. אמבולנס נקרא פעמים רבות לביתם, והיא אושפזה. בשעת אשפוזים אלה, הילדה הייתה בבית של שכנים פנסיונרים.

כיום, הסבתא החשובה כבר אינה מגלה עניין בגורל הילדה ההיא. כאשר היא פוגשת את אמא של Adi ברחוב, היא רק מהנהנת ואומרת: היית צריכה להקשיב לי! אם היית נותנת לי את הילדה מיד, כבר הייתי הופכת אותה למצטיינת בבית ספר לשפות, לומדת פסנתר, מדברת אנגלית ורוסית. אבל הנה, אמא שלה ויתרה עליה! מי היא תהיה כשתגדל? עכשיו אני עם הנכד שלי הוא יקבל הכל. בית ספר הכי טוב, חוגים מושקעים, מה שירצה!

Noam מעולם לא התעניין בבתו. בסופו של דבר, הילדה שכולם רבו עליה, הלכה לאיבוד ולא הייתה הכרחית לאף אחד. איש לא יודע איזה עתיד עוד מחכה לה.