בזמן שהילדים והנכדים חיים בדירה קטנה וצפופה, ההורים של החתן שלי נהנים מהחיים בדירה מרווחת בתי התחתנה – למרבה הצער לא היה לנו מזל עם החתן והוריו. אנחנו נותנים לילדים הכול, אבל להם אין כלום. שמונה שנים עברו מאז שהתחתנו ואנחנו עדיין מתמודדים עם המשפחה הזו. כשעלתה בעיית הדיור, הוריו של החתן מיד לקחו צד – אין לנו שום קשר לזה. נאלצנו לעבור דירה כדי לרכוש לילדים דירה משלהם. לא רצינו, כי הדירה שלנו הייתה יפה, חמה ובנויה מלבנים. אבל מה לעשות? הדבר החשוב ביותר הוא שלילדים יהיה קן משלהם. שיפצנו, קנינו רהיטים – בלי כל עזרה מהוריו. אני גם עוזרת עם הנכדים. בתי עכשיו בחופשת לידה עם הקטן, והגדול בכיתה א’ – אז אני מסיעה אותו לבית הספר. בתי לא מצליחה להתמודד לבד, זה לא מציאותי להעיר, להלביש, ללכת עם שניים – הכול בשעה אחת. לכן אני והסבא מסיעים בתורנות, שנינו שותפים בגידול הנכדים. ההורים של החתן, כמו תמיד, עושים את עצמם לא קשורים ולא אכפת להם בכלל. אני מסתכלת ותוהה – איך סבא וסבתא יכולים להיות כל כך אדישים? ככה זה מההתחלה. תארו לכם שלא נותנים לבן שקל על החתונה. התקשרתי מראש, אמרתי שהילדים מתחתנים – בואו נדבר. והם ענו לי: – מה יקרה אם הם יתגרשו תוך חודש? 70% מהזוגות מתגרשים בחצי שנה הראשונה – זו הסטטיסטיקה! בסוף, אני ובעלי ערכנו את החתונה, נתנו לילדים דירה, והם באו לחתונה כאורחים זרים, נתנו 500 שקל במעטפה. ובכל זאת – לחתן יש דרישות. רכשנו להם דירה, לפני שמונה שנים – דירת חדר. היה די והותר לשניים. ועכשיו יש שני ילדים, ברור שצפוף. אני חושבת שהוא צריך להיות יותר יוזם. אמרתי לו: “אם אין לך יכולת להרוויח יותר, אולי ההורים שלך יעזרו קצת?” והוא אמר: – אני לא יכול לבקש מהם! אמרתי: – אז אני אעלה את זה איתם? והחתן אפילו אסר עלי להזכיר את זה. הופתעתי מהעמדה שלו. לבקש מההורים שלך זה אסור, אבל לקחת מההורים של אשתך זה מותר? שמונה שנים שהוא רק לוקח ממני. למה הוא לא מרוויח לבד? היום אנשים מצליחים איכשהו לקנות דירה. אמרתי לו – אתה צעיר, תמצא הזדמנות. תחפש עבודה נוספת, תיסע לעבוד בחו”ל. כך הוא מתנהג גם עם בתי. היא כבר מתקשרת ומתלוננת שאני מתערבת. הוא אומר שלא משנים חמים – הם כאלה, הם לא יעזרו. אני מתרגזת: הם חיים טוב, נוסעים לספא, ואתם אפילו לא יכולים להגיד להם כלום. נראה שהחתן גם אוסר עליכם לדבר. איזה בן אוהב! אבל לא אכפת לו מחמות וחם שלו.

יום רביעי, 15 בפברואר

הילדים והנכדים שלי מתגוררים בדירה קטנה וצפופה בתל אביב, בעוד שההורים של החתן שלי ממשיכים ליהנות מבית רחב ידיים ונעים בהרצליה. לפעמים זה מדהים אותי כמה הבדלים יכולים להיות בין משפחות, גם כשאנחנו קרובים.

הבת שלי, יעל, נשואה כבר שמונה שנים. לצערי, לא שפר עלינו המזל עם החתן, נמרוד, והוריו. אנחנו נותנים לילדים הכול עוזרים, דואגים, חושבים עליהם והם, מצד שני, לא משתתפים כמעט כלל. שמונה שנים אנחנו כבר בתוך הדינמיקה מול המשפחה שלהם, וזה לא הופך פשוט יותר.

כשהעלה נמרוד את נושא הדיור, הוריו מיד התבדלו ״זה לא ענייננו״, אמרו. כך יצא שאנחנו, אשתי ואני, אלו שנאלצנו למכור את הדירה שטיפחנו ברמת גן בשביל לאפשר לילדים שלנו להתחיל חיים משלהם. זו לא הייתה החלטה קלה; אהבתי את הדירה ההיא, היה בה חום, בניין אבן ישן עם נוף לירקון. אבל מה לא עושים בשביל שלילדים תהיה התחלה טובה?

עשינו להם שיפוץ, קנינו ריהוט חדש הכול מהכסף שלנו, ללא עזרה מהצד השני. גם בגידול הנכדים אנחנו משתדלים לעזור כמה שאפשר. יעל בחופשת לידה עם הקטן, נעם, והגדול, עומר, בכיתה א׳. כל בוקר אני מסיע את עומר לבית הספר. בלתי אפשרי שמישהי תתעורר, תלביש שני ילדים ותגיע לבית הספר כל זה בשעה אחת! אז אני וסבא מתחלפים, כל אחד לוקח יום. רואים כמה המשפחה שלי מחויבת.

ההורים של נמרוד, מצידם, כאילו לא שייכים לעניין. עומדים מן הצד, לא מתערבים ״זו לא החובה שלנו״. לפעמים אני פשוט לא יכול להבין איך סבא וסבתא יכולים להיות כל כך אדישים.

וזה לא חדש. לקראת החתונה פניתי אליהם: ״בואו נשב, הילדים מתחתנים, נדבר, נסדר יחד״. הם ענו: ״ומי מבטיח שלא יתגרשו עוד חודש? היום שבעים אחוז מהזוגות מתגרשים תוך חצי שנה, זה הסטטיסטיקה״. אני עדיין זוכר את ההלם שלי מהתגובה.

בסוף אנחנו ארגנו את החתונה, שילמנו בעצמנו, ונתנו להם דירה דירת שני חדרים קטנה בבת ים. להורים של נמרוד היה קשה אפילו להוציא 500 ש״ח ליום האירוע, וגם את זה הכניסו במעטפה בלי מילה חמה.

ובכל זאת, נמרוד הציב דרישות ללא בושה. הדירה שקיבל הייתה מספיק מרווחת לשניים, ועכשיו, כשיש להם שני ילדים, היא הפכה פתאום לקטנה מדי. אני מדבר עם נמרוד: ״אם אתה לא מרוויח מספיק, אולי תבקש עזרה מההורים שלך?״. אבל הוא ישר עונה: ״אין מצב, אני לא יכול לבקש מהם״.

הצעתי שאדבר בעצמי. נמרוד אפילו אסר עלי להעלות את זה ביניהם. נשאר לי רק להתפלא להורים שלו אסור לבקש, אבל מאיתנו זה בסדר לקבל כל הזמן? שמונה שנים שלוקח מאיתנו כסף, ואין לו בעיה עם זה. אנשים בגילו מסתדרים, עובדים בשתי עבודות, נוסעים לעבוד בחו״ל. ניסיתי להציע אולי תמצא עבודה נוספת, אולי תחפש אפיקים חדשים, אבל כלום לא משתנה.

ראיתי גם את היחס שלו ליעל. לפעמים היא מתקשרת אלי, מבקשת עצה, נמרוד אומר לה שאני לא צריך להתערב, שככה הם, אי אפשר לשנות אותם, זה לא תלוי בו.

וזה ברור ההורים שלו חיים את חייהם, נוסעים לספא בצפון, נהנים, אבל לתת יד לילדים? להיפך, אפילו לדבר לא נותנים. חתן שכזה דואג מאוד להורים שלו, אבל להורים שלנו הוא משאיר דאגה אינסופית.

אני מביט בזה ולומד: גם כשקשה, המשפחה שלי תלויה בי, ואני בוחר להיות שם בשבילם, לא משנה מה. למדתי שכמה שמבאס לראות אטימות אצל אחרים זה פשוט מדגיש לי עוד יותר כמה חשוב לדאוג לליבם של האנשים שאנחנו באמת אוהבים.