אהבה שנולדה מחדש “גבר, תפסיק ללכת אחריי לכל מקום! כבר הסברתי לך – אני באבל על בעלי. אל תרדוף אחריי, אני מתחילה לפחד!” – צעקתי עליו. “אני זוכר… אבל יש לי הרגשה שאת מתאבלת גם על עצמך. תסלחי לי,” המשיך המחזר העיקש. …הגעתי להבראה בבית-מלון בצפון, בתקווה לשקט, אחרי מות בעלי במפתיע. נזקקתי זמן לאסוף את השברים – נשארתי בלי חצי נשמתי, בלי בית משופץ, רק עם שני בנים מתבגרים. בעבודה דחקו בי לנסוע: “מרינה, כולם מתמודדים. את חייבת לחזור לעצמך – הילדים זקוקים לך.” בלב כבד יצאתי לדרך, ארבעים יום אחרי השבעה. בחדר חלקתי מקום עם ויקה, בחורה מזהירה מלאת שמחת חיים – מה שהכעיס אותי. סביב ויקה התרוצץ מארגן המסיבות של הסנטוריום – ואת ויקה הזהרתי שלא תתפתה. היא רק גיחכה ועלתה לדייטים שלה, ואני הסתגרתי לבד, אטומה ועצובה. עד שבוקר אחד, כשקמתי בתחושת שלווה, יצאתי לטיול ביער ופגשתי אותו – הגבר המסתורי מהחדר-אוכל. הוא היה נמוך ממני, מגוהץ, לבוש במיטב. ערמומי, לא ויתר; התיישב לידי, קנה לי זר פעמוניות, ליווה אותי בערבים בטיולים – ולי לא נשאר אלא להוריד עקבים. לאט נכנעתי – הקול העמוק שלו שבר אותי. אחרי שבועות של התעקשות, בערב האחרון, נכנסתי לחדרו – ובליל חיבוקי אהבה הרגשתי שבורכתי מהתחלה. גם כשחזרתי הביתה, אחרי שהתוודעתי לבלגן בענייני בניוּת הלא ברורים של ויקה, לא רציתי לעזוב – אבל הרומן נגמר וליבנו נשבר. הקשר המשיך, דרך מכתב מהאישה שלו, שהודיעה לי שאין לי סיכוי, שהיא צעירה ממני. השתהיתי וחצי שנה אחרי – פתאום הופיע ולנטין בפתח ביתי, השאיר את אשתו מאחור, התגרש, והציע לי נישואין. לאט-לאט הפכנו למשפחה מורכבת: בניי ושתי ילדיו – ניסיונות, כעסים, פרידות זמניות, פיוס ואהבה. בסוף, אפילו בני הבכור ואילנה, בתו, בנו בעצמם משפחה – ולנו נולד נכד משותף. כשהגענו לבקר, סלחנו זה לזה מתוך הלב, וקראנו לנכד – ‘שלום’. כי אחרי השנים, המשברים והפחדים – דווקא כאן, במקום הכי לא צפוי, הגיעה אלינו אהבה חדשה, שנולדה מחדש.

אל תעקוב אחריי, די כבר! אמרתי לך שאני עדיין באבל על בעלי. תפסיק לרדוף אחריי, אתה כבר ממש מפחיד אותי! קולִּי רעד מזעם.
-אני זוכר… אבל נדמה לי שאת מתאבלת על עצמך, לא רק עליו. סליחה, – לא נרגע דבקותו של מחזרי.
הייתי באותה תקופה בנופש במלון מרפא ברמת הגולן. רציתי שקט, ציפורים בחלון וצל חלקי עץ, לא תשומת הלב הטורדנית של גברים. לא מזמן הלך לעולמו בעלי, אהוב נעורי, ראובן ז”ל. לא הספקתי לעכל את האובדן הגדול הזה.
התחלנו יחד לשפץ את הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה, לא הרגשנו כלום ברגעים האחרונים ואחריו הכול קרס. הלב של ראובן נכנע בפעם השנייה… והגעגועים צבטו אותי עד דמעות. נבלעתי בעצב נשארתי בלי זוגיות, בלי שיפוץ, ועם שני בנים מתבגרים שמתבוננים בי במבט שואל. איך קמים מזה?
במקום העבודה ראו שאני שבורה והציעו לי נופש מרפא. לא רציתי בכלל לעזוב את הדירה, אבל הקולגות התעקשו:
-את לא הראשונה שמתאלמנת, לא האחרונה. יש לך ילדים שצריכים אותך. לכי, שרון, פיגשי אוויר, תנסי להתחזק.
בכיווץ לב נסעתי.
עברו כבר ארבעים יום מאז הלוויה, הכאב לא הרפה.
בלובי בבית המלון שיכנו אותי עם בחורה צעירה בשם רומי. הייתה לה שמחת חיים מטורפת, עד שזה עיצבן לא היה בי כוח לשתף את רומי באבל שלי. מה לה ולזה? היא התרוצצה בין החבר’ה, וכל ערב יצאה לבלות עם מפעיל החוגים. אני הרי יודעת איך זה בבתי מלון רובם אלמנים, גרושים או בודדים, רצים אחרי רומנטיקה וחום. ניסיתי להזהיר את רומי:
-תיזהרי מהאיש הזה, הוא בטוח נשוי לגמרי או לפחות מישהו שהוא לא מספר עליו…
רומי רק צחקה:
-די שרון, אל תדאגי לי. לא נולדתי אתמול…
וכך המשיכה להעביר ערבים מחוץ לחדר. אני לעומת זאת לא יצאתי מהחדר שבוע. קראתי ספרים בלי לקלוט מילה, צפיתי בטלוויזיה ולא ראיתי כלום.
בוקר אחד התעוררתי פתאום בתחושה טובה. הבטתי מהחלון האוויר היה רענן, הציפורים צייצו. תפסתי פסק זמן ויצאתי לטייל ביער הסמוּך. על הדרך פגשתי גבר לא מוכר.
כבר שמתי לב אליו בחדר האוכל עיניים סקרניות נמוכות, נמוך ממני, מלוטש, מגולח, לבוש למופת. ולעיתים קרובות מדי הרכין לעברי את ראשו בכניעות מלחששת. מתוך נימוס החזרתי הנהון.
עד שיום אחד התיישב אצלי.
-משעמם לך, גברת? לחש בקול חם.
-לא במיוחד, – השבתי בקרירות.
-אל תשקרי, עצבות מצוירת לך על הפנים. אולי אוכל לעזור?
-אם תנחש מדובר בעצב על בעל שהלך לעולמו. זה מספיק? – מחיתי את ידי המגבת וקמתי.
-לא ידעתי, משתתף בצערך. אבל אפשר להכיר? אני אלון, – מיהר להציג את עצמו.
נראה שאלון פחד להחמיץ אותי.
-שרון, – הוצאתי בשקט ונחפזתי לעזוב.
מאז בכל ערב התיישב אלון בשולחן שלי וחילק לי זרי רקפות קטנות שהוא קטף מהחצר. מודה, זה ריגש אותי אבל הספיק לי.
אלון לא ויתר ונהיה בן לוויה בטיולים שלי בערב. אפילו דאגתי לנעול נעליים שטוחות, כדי שלא ארגיש גבוהה מדי לצידו – והוא בשלו, לא מוטרד מגובהו או מראשו המבריק. הבנתי שהוא סוחף נשים בקסם קולו. אף פעם לא פגשתי קול כזה.
כשהתחלנו לרקוד יחד בערבים ויצאנו לשוק הפירות בטבריה, לא הבנתי איך הגעתי לשם. אלון פעם אחר פעם ניסה להזמין אותי לחדרו, ואני עמדתי איתנה כסלע.
יום אחד הזכיר לי:
-שרוני, מחר חוזרים. תבואי אליי לחדר, לשתות תה?…
-אחשוב על זה, – עניתי.
הגיע ערב אחרון במלון. החלטתי לא להעליב את אלון והסכמתי לבוא, כבר מוכנה לגורל.
החדר שלו היה ערוך בסגנון מיוחד, עם חטיפים ושמפניה.
-לחיים, שרונה! אין לי מושג איך ניפרד מחר. תני לי כתובת, אני אגיע אלייך, – לחש, עיניו עצובות.
-תשכח אותי למחרת, הרי אתם גברים… על מה שותים? – כבר התרככתי.
-על אהבה, שרון. על אהבה! – הרים כוסיות.
בבוקר התעוררנו חבוקים. אלוהים, למה חיכיתי כמעט חודש ימים? איך לא הרשיתי ללב להיפתח? כאילו הפכתי שוב לנערה. אבל עכשיו צריך לארוז ולחזור.
נפרדתי מרומי כשעמדה על יד המיטה ודמעות זולגות ממנה.
-מה קרה, רומי? – שאלתי בדאגה.
-אני בהריון, שרון. ולא בטוחה ממי, – בכתה.
-המפעיל שלך…? – ניסיתי לברר.
-לא יודעת. יצאתי גם עם מישהו מהמלון השכן, הוא נשוי, – סיפרה לי.
-רומי, תתקשרי להורים שלך שיבואו. בואי נלך יחד למנהל המלון, אולי יעזור. – ניסיתי לעודד.
רומי יצאה בוכה. לכל אחת יש ניסיונות בחיים…
לא רציתי לעזוב. עשרים וארבעה ימים הפכו אותי ואת אלון למשפחה קטנה.
האוטובוס הגיע. אלון ליווה אותי עם זר הרקפות. דמעות זלגו על פני. הנה נגמר הרומן הקצר. לבי התכווץ אם רק תבקש, אני אשאר כאן, רציתי לצעוק.
גרנו כל אחד בעיר אחרת בת ים ופתח תקווה. התקשורת הייתה תקועה במכתבים. מכתב אחד גם קיבלתי אבל מאשתו של אלון. סיפרה שהיא יודעת הכול, ושאין לי סיכוי. היא בת שלושים, אני כבר ארבעים, היא כתבה.
לא עניתי.
חצי שנה אחרי כן, לא צפוי, דפק אלון על דלתי. בניי הופתעו מגבר זר, אבל לא אמרו דבר.
-אלון? עובר אורח או משהו אחר? קיוויתי לשמוע: “באתי אלייך לתמיד”.
-משהו אחר… לא תגרשי אותי, שרון? – אלון גמגם בסף הדלת.
הבנים פינו בנימוס.
-כנס. מה הביא אותך? מכתב מאשתך? – שאלתי בעוקצנות.
-סליחה, שרונה. כתבתי לך והאישה גילתה. התגרשנו.
-לא ידעתי שאתה נשוי. לא היה קורה בינינו כלום אם הייתי יודעת. מה עכשיו?
-נישא, שרונה.
-יש לי ילדים, אתה רואה. איך יקבלו אותך? אני צריכה לחשוב.
-ילדים זה שמחה. גם לי יש בת עשר, נטע, – הפתיע אותי.
-אתה עוזב את הילדה? – לא הבנתי.
-לא, לעולם לא. אקח אותה איתי, אמא שלה שותה. נהיה משפחה אמיתית, – פלט אלון.
-חכה, שנייה. איני מכירה את נטע, ואתה כבר מצפה שאלמד אותה לקרוא לי אמא? קח לי זמן לחשוב. נדבר עם הבנים, נראה. כנס, תאכל משהו, חתן עם “זנב”.
לא תמיד הכול מושלם. חווינו משברים, ויכוחים, דלתות טרקו. לכולנו אופי. לא פשוט להסתדר.
השנים רצות.
הבן הבכור שלי, יועד, ונטע בתו של אלון התחתנו, ופתאום עמדו נגדנו. שלפו את כל הפגיעות של הילדות, חתכו את עבר המשפחות. “לא הייתם צריכים לפרק את הבתים, ולמה יצאת שוב מהאבל?” הם התאכזבו ועברו לדירה שכורה.
נשארנו, אני ואלון, כתף אל כתף. והאהבה רק התחזקה.
שנה עברה.
הילדים לא שבו. נטע התקשרה לאלון רק ביום הולדתו.
שלוש שנים אחרי הזמנה לאירוח. חששנו, אך באנו וראינו נכד קטן. שמחתנו לא ידעה גבול.
באירוע, נטע ויועד ביקשו שנסלח להם. “בעולם כזה הכל קורה, וצריך לדעת למחול. ולהוקיר הורים הרי אתם הבאתם לנו חיים. לכן קראנו לבן שלנו שלום שיהיה שלום בבית”.
אז כך קיבלנו, אלון ואני, את האושר שנולד לנו מחדש בישראל.