“בבקשה… אל תשאיר אותי לבד שוב. לא הלילה.”
אלו היו המילים האחרונות של יעקב לוי, קצין משטרה לשעבר בן 68, שלחש רגע לפני שקרס על רצפת הפרקט בסלון דירתו בתל אביב. הנשמה היחידה ששמעה אותו הייתה זו שבמשך תשע השנים האחרונות שמעה כל מילה שלוהשותף הנאמן והמבוגר שלו, כלב השירות שלו, גבריאל.
יעקב אף פעם לא היה אדם שמדבר על רגשות. גם אחרי הפרישה, גם אחרי שאיבד את אשתו, הוא שמר את כל הקושי עמוק בפנים. השכנים בבניין הכירו אותו כאלמן השקט שצעד אט אט עם רועה גרמני זקן בשדרות רוטשילד לפנות ערב. הם דידו יחד, כאילו הזמן עצמו כבל אותם זה לזה. בעיני העולם הם נראו כמו שני לוחמים עייפים שלא חסר להם כלום.
אבל באותו ערב חורפי הכול השתנה.
גבריאל נמנם ליד התנור החשמלי כשלפתע נשמע רעש חדגופו של יעקב פגש את הרצפה. הכלב הזקן הרים את ראשו, החושים נדרכו. ריח הפחד היה מובהק. הנשימות של יעקב לא היו סדירות, האצבעות שלו פרפרו כאילו נאבקו לאחוז במשהו, כל דבר. הוא מלמל עוד משהו וגבריאל לא ידע לפרש את המילים, אבל הכאב והפחד היו ברורים.
גבריאל נבח פעם אחת. ואז שוב. חזק. לחוץ.
הוא גרר את עצמו לדלת הכניסה, טפריו שורטים באימה את העץ עד שכתמים אדומים הופיעו. נביחותיו הדהדו במדרגות וברחוב.
אז שירן, השכנה הצעירה שהייתה מביאה ליעקב עוגות חלה לשבתות, שמעה את המצוקה. המנגינה הייתה שונה מנביחות שעמום שגרתיותהייתה כאן בהילות, דחיפות.
היא עלתה במדרגות, אחזה בידית הדלתנעול.
היא קרצה דרך החלון וראתה את יעקב שרוע חסר תנועה על הרצפה.
“יעקב!” קראה, עולה לה הפאניקה בקול, ומיהרה לחפש מתחת למפתן את המפתח הרזרבי שיעקב שם שם “במקרה שהחיים יפתיעו”.
המפתח נשמט פעמיים לפני שהצליחה לפתוח. היא פרצה פנימה בדיוק כשהעיניים של יעקב התגלגלו לאחור. גבריאל רוכן מעליו, מלקק את פניו, מיילל יבבה צורבת שניפצה את ליבה של שירן. בידיים רועדות חייגה למד”א.
“חייבים אמבולנס זה השכן שלי! הוא בקושי נושם!”
תוך דקות, המרפאה הקטנה התמלאה ברעש מכשירים ושני פאראמדיקים שנכנסו בריצה. גבריאל, בדרך כלל רגוע וחברותי, נעמד בין הצוות ליעקב, גבו קמור ונחוש במגוננות.
“גברת, תוציאי את הכלב בבקשה!” קרא אחד מהחובשים.
שירן ניסתה למשוך בעדינות את רצועת הצוואר של גבריאל, אך הוא לא זז. רגליו רעדו מתשישות, ועדיין עמד איתן בעיניו מתחנן.
החובש המבוגר, גדי, הבחין בתג השירות הבלוי על הקולר.
“הוא לא סתם כלב,” לחש לחברו, “זה כלב שירות. הוא עושה את העבודה שלו.”
גדי כרע ברך מול גבריאל והתמקד ביעקב. “אנחנו פה כדי לעזור לשותף שלך, בחור. תן לנו.”
משהו במבטו של גבריאל התרכך. במאמץ, עמד הצידה אבל נשאר צמוד ליעקב.
כשנשאו את יעקב לאלונקה, קצב הלב זינק באופן מסוכן. ידו של יעקב נשמטה מהאלונקה.
גבריאל ילל יללה כל כך עמוקה ועצובה, שהצוות כולו קפא.
כשגלגלו את יעקב החוצה, ניסה גבריאל לעלות לאמבולנס אך התפרק באמצע המדרכה, טפריו אוחזים בבטון.
“אי אפשר להעלות את הכלב,” אמר הנהג. “אסור על פי נהלים.”
אז יעקב, כמעט חסר הכרה, לחש: “גבריאל”
גדי הביט בין האיש השוכב לכלב הבוכה והידק שפתיים.
“שישרוף הנוהל,” פלט. “תעלו אותו.”
השניים הרימו בזהירות את גבריאל, הניחו אותו צמוד ליעקב. ברגע שנגעו, קצב הלב נרגע מעטמספיק כדי להצית תקווה.
ארבע שעות אחר כך
החדר בבית החולים באיכילוב הדהד בצפצופי מכשירים. יעקב פקח עיניים, מבולבל. ריח החיטוי, האורות החלשים, החמצןהכל לא היה אמיתי.
“אתה בסדר, מר לוי,” לחשה האחות. “הבהלת אותנו.”
הוא בלע רוק בקושי. “איפה… הכלב שלי?”
היא פצתה פה כדי לומר שאין חיות בבית החולים, ואז עצרה. ניקתה גרונה, וחשפה את הווילון.
גבריאל שכב על שמיכה בפינה, שחף לאט.
גדי לא עזב אותו. הוא הסביר שבכל פעם שגבריאל התרחק, הסימנים החיוניים של יעקב הידרדרו. המנהל התורן איפשר חריגת “טיפול חמלה”.
“גבריאל…” לחש יעקב.
הרועה הזקן הרים ראש, ראה את יעקב מתעורר וניגש מתנדנד למיטה. יעקב טמן אצבעות בפרווה המוכרת, דמעות זולגות.
“חשבתי שאשאיר אותך בעולם לבד,” גמגם. “הייתי בטוח שזה הלילה האחרון.”
גבריאל קרב יותר, מלקק את הדמעות, זנבו טובע בשמיכה.
האחות עמדה בפתח, מנגבת עיניים.
“הוא לא רק הציל אותך,” אמרה, “נראה לי שגם אתה הצלת אותו.”
באותו לילה, יעקב לא התמודד עם החושך לבדו. ידו נפלה מהמיטה, אוחזת בכף-רגלו של גבריאל שני שותפים ותיקים שהבטיחו, בלי מילים, לא להישאר לעולם לבד.
הלוואי שהסיפור הזה יגיע למי שזקוק לו. כמה חודשים אחר כך, דיירי הבניין כבר התרגלו לראות את יעקב וגבריאל חוזרים להלך בעקבות השקיעות, איטיים אבל נחושים, אחד לצד השני. בחורף ההוא הפכו לשני ותיקים מגושמים שמחלקים לכולם חיוכים פתאומיים ומחממים לב. אפילו שירן, עם עוגת החלה, הצטרפה מדי פעם לספסל בצידם.
אבל עכשיו יעקב כבר לא הסתפק בברכת “שבת שלום” בנימוס. מדי ערב עצר לדבר, סיפר לשכנים קצת על עברו, על אשתו, אפילו בדיחות עתיקות שהכאיבו לו לספר. הוא ידע שזה גבריאל שהזכיר לו: גם כשנדמה שאין סיכוימישהו עוד שומע אותך, ולא עוזב כשקשה.
בערב פסח, בשולחן הלבד שלו, מצא הזדמנות חד-פעמיתלהרים כוס גם לגבריאל, ולומר: “לחיים, שותף. על עוד זמן יחד.” הכלב הזקן נבח ברגש.
כי הלילה הזההלילה הזה שונה מכל הלילות. עכשיו, גם אם החושך יחזור, שניהם יודעים שיהיה מי שיאחז בכף רגלך כמו הבטחה שקטה: אף אחד לא נשאר לבד, כל זמן שהחסד נובט בלבאו בזנב שמכשכש.
