האם האורכידאה אשמה? “פולינה, קחי את האורכידאה הזו, אחרת אני זורקת אותה,” אמרה קטיה בנונשלנטיות והרימה מהמזנון את העציץ השקוף עם הפרח, והגישה לי אותו. “תודה, חברה! רק, מה לא בסדר באורכידאה הזו?” התפלאתי. הרי במזנון עמדו עוד שלוש אורכידאות מפוארות ומטופחות. “זה הפרח שבן שלי קיבל בחתונה. ואת הרי יודעת איך זה נגמר,” קטיה נאנחה בכבדות. “אני יודעת שדניס שלך התגרש לפני שתמו שנה של נישואין. לא אשאל על הסיבה — מנחשת שהייתה משמעותית, כי דניס העריץ את טניה,” לא רציתי לפתוח מחדש פצע טרי של חברתי. “יום אחד אספר לך, פולינה, למה הם התגרשו. כרגע עדיין קשה להיזכר,” קטיה התעמקה בזיכרונות ופרצה בבכי. הבאתי את האורכידאה ה”מגורשת” וה”דחויה” הביתה. בעלי הביט ברחמים על הפרח ה”עלוב”: “למה את צריכה את הנבול הזה? אין בו שום חיים, אפילו אני רואה את זה. חבל על הזמן שלך,” אמר. “אני רוצה להציל אותו, להעניק לו אהבה וטיפוח. מבטיחה שתתפעל ממנו עוד,” עניתי, מלאת רצון להחזיר חיים לצמח הקמל. בעלי קרץ בחיוך: “מי כבר מסרב לאהבה?” כעבור שבוע קטיה התקשרה: “פולינה, אפשר לבוא אלייך? לא יכולה לשאת לבד את המשא הזה. חייבת לספר לך הכול על החתונה הכושלת של דניס.” “קטיה, תבואי מיד, אני מחכה,” לא סירבתי. קטיה הרי תמכה בי, כשאני בעצמי עברתי גירושים קשים ונאבקתי בזוגיות שנייה. שנים של חברות מחייבות. קטיה הופיעה אחרי שעה. התמקמה בנוחות במטבח, ולצד כוס יין לבן, קפה ושוקולד מריר התחיל סיפור חיים ארוך. “אף פעם לא חשבתי שכלתי לשעבר מסוגלת לזה. דניס וטניה היו שבע שנים יחד. בשביל טניה הוא עזב את אניה. אהבתי את אניה, קראתי לה ‘בתי הקטנה’, כל כך ביתית הייתה. ואז הופיעה טניה היפהפייה. דניס יצא מדעתו, ריחף סביבה כמו דבורה סביב פרח. “טניה באמת מהממת — דוגמנית אמיתית. דניס אהב איך שהחברים מחמיאים לו עליה. ואיך שהעוברים ושבים מסתכלים… משונה שלא היה להם ילד בכל השנים. חשבתי שדניס מעדיף להתחתן קודם, אחר כך יבואו הילדים. “בסוף הוא הודיע: “אמא, אבא, אני מתחתן עם טניה. חתונה מכל הלב, לא יחסוך בשום דבר.” “שמחנו. הגיע הזמן, דניס בן שלושים. “אבל התאריך זז פעמיים — פעם דניס חלה, פעם אני הייתי בנסיעה. לא אמרתי כלום, לא רציתי להרוס שמחה. הוא ממש ריחף מאושר. “הוא רצה חופה מיוחדת, רק עם האב סְביָאטוֹסְלב. גם זה לא הסתדר. בקיצור, פולינה, כל הזמן היו סימנים… “החתונה הייתה שמחה וגדולה — תראי תמונה, אורכידאה פורחת, מפוארת. עכשיו? נשארו רק עלים עייפים. “דניס וטניה עמדו לנסוע לירח דבש בפריז — אבל לא נתנו לטניה לצאת מישראל. חוב רציני ישן, תפסו אותם בשדה התעופה. דניס התעלם מהקשיים, רק חלם על משפחה…” “ואז דניס חלה קשה. אושפז, המצב היה ממש גרוע. “טניה באה שבוע, ואמרה: “סליחה, גבר חולה לא מתאים לי. אני מתגרשת.” “תארי לך את דניס, שוכב חסר אונים. אבל הוא ענה: “אני מבין, טניה. לא אמנע ממך גירושין.” “התגרשו. “אבל דניס הבריא. מצאנו לו רופא מדהים — פטר בוגדנוביץ’, ולא רק הבריא אותו, גם הוציא מהחושך. לפטר יש בת מקסימה, מאשה, עשרים. דניס לא התרשם: “קצרה ולא יפה.” “אבל אמרתי: “תסתכל על הלב, לא רק על היופי, בן. “דניס עדיין לא הצליח לשכוח את טניה, האהבה פצעה אותו. “מאשה התאהבה בו, לא הפסיקה להתקשר. “החלטנו לקרב ביניהם, נסענו לטיול בטבע. דניס היה שקוע בעצמו, לא התעניין בכלום. “אמרתי לבעל: “עשינו טעות, דניס עדיין אוהב את טניה, היא תקועה לו בלב.” “עברו שלושה-ארבעה חודשים — דניס הופיע בפתח הדלת: “אמא, הנה מה שנשאר מהאושר הישן. תעשי עם האורכידאה מה שתרצי. אני לא צריך אותה.” “לקחתי אותה בלית ברירה והזזתי הצידה — כאילו הפרח אשם בצרות של בני. הפסיק לי אכפת ממנה… “לא מזמן פגשתי שכנה: “קטיה, ראיתי את דניס עם מישהי — גמדונת… אשתו לשעבר הייתה פי אלף יפה יותר.” “לא האמנתי שהוא עם מאשה. “דניס הופיע: “תכירי — אני ומאשה נשואים.” “אני והמַשְפָּחָה החלפנו מבטים — ‘מה עם חתונה, אורחים?’ “לא צריך רעש, רק נרשמנו ברבנות. “דיברתי איתו לבד: “דניס, אתה באמת אוהב אותה? “ממאשה לא — ממנה לא, טניה כבר לא קיימת, התאוששתי… ומאשה מתאימה לי, באמת.” “זו הסיפור שלי, פולינה.” אותה שיחה הביאה הקלה… …אחר כך לא נפגשנו שנתיים. אבל האורכידאה הרקיבה והחלה לפרוח מחדש, היא ידעה להודות על יחס טוב. פגשתי את קטיה בבית היולדות: “מה את עושה פה?” “מאשה ילדה תאומים, היום הם יוצאים.” קטיה חייכה. דניס עמד שם עם זר שושנים אדום. מאשה יצאה, עייפה ומאושרת, אחריה אחות עם שני תינוקות קטנים. באותו רגע ראיתי — אפשר לסלוח, אבל לא שותים מקפה שבור… טניה מתחננת שדניס יסלח לה ויתחיל מחדש. אפשר להדביק כוס, אבל לא נעים לשתות ממנה…

– תמר, קחי את הסחלב הזה, או שאני זורקת אותו לפח, – הדס הרימה בעצבים את העציץ השקוף עם הסחלב מהמדף בחלון ודחפה לי אותו לידיים.
– תודה, חברה שלי! רק למה בעצם את לא רוצה אותו? מה עשה לך הסחלב המסכן הזה? – הייתי מופתעת. הרי על אדן החלון שלה עמדו עוד שלושה סחלבים מרהיבים ומטופחים.
– את יודעת, נתנו את הסחלב הזה לבן שלי בחתונה שלו. את יודעת איך זה נגמר – הדס נאנחה עמוק.
– בטח, נועה, הבן שלך, התגרש תוך פחות משנה. לא אשאל למה. מנחשת שזו הייתה סיבה רצינית. הרי הוא העריץ את רוני, – לא רציתי לפתוח לה את הפצע.
– אולי פעם אספר לך, תמי, למה הם נפרדו. כרגע עדיין כואב לי יותר מדי, – הדס אמרה וירדה לה דמעה.
לקחתי את הסחלב “המגורש” הביתה. בעלי הסתכל בחמלה על הצמח המותש:
– למה את צריכה את העציץ הגוסס הזה? אין בו טיפת חיים, אפילו אני מבין את זה. אל תבזבזי עליו זמן.
– אני רוצה לנסות להחיות אותו. לתת לו קצת אהבה וטיפול. אני בטוחה שעוד תראה איזה יופי הוא יהיה, – רציתי “להחזיר אותו לחיים”.
הוא זרק חיוך וקרץ:
– מי יכול לסרב לאהבה?
שבוע אחרי זה הדס מתקשרת:
– תמר, אפשר לבוא אלייך? אני לא יכולה להחזיק את זה כבר בלב… חייבת לספר לך על הנפילה עם החתונה של נועה.
– הדס, ברור! בואי כשאת רוצה. את תמיד בשבילי, גם כשאני התגרשתי מאמיר ואח”כ כשהסתבכתי עם עידו… אנחנו כבר שנים חברות.
הדס הגיעה תוך שעה, התמקמה במטבח. יין יבש, קפה טוב, שוקולד מריר והסיפורים התחילו לזרום.
– תראי, בחיים לא הייתי מאמינה שרוני, שהיום היא כבר גרושתו, מסוגלת לעשות דבר כזה. נועה ורוני היו יחד שבע שנים! נועה עזב את יעל בגללה – ואוי, איך אהבתי את יעלי, היא ממש הייתה לי כמעט בת! קראתי לה “ילדה שלי”. ואז הגיעה רוני מהפנטת. נועה פשוט השתגע אחריה, ריחף סביבה, כמו דבורה מסביב לפרח מתוק. אהב אותה בטירוף. את יעל הוא שם בצד מיד.
ברור, נועה התלהב מהמראה הדוגמניתי של רוני. כל החבר’ה שלו ליקקו שפתיים, כל הסביבה נדהמה מהיופי שלה. תמיד הפליא אותי שבמשך כל השנים שלא היו להם ילדים. אמרתי לעצמי כנראה בן שלי מחכה לעשות הכל כמו שצריך: קודם להתחתן ואז ילדים. נועה לא אהב לדבר, ואנחנו לא התערבנו.
יום אחד הוא בא:
– אימא, אבא, אני מתחתן עם רוני, כבר הגשנו טפסים לרבנות. נעשה חתונה חלומית, לא משנה כמה יעלה.
שמחנו מאוד. סוף סוף יקים משפחה, היה כבר בן שלושים.
את לא מבינה, תמי, את התאריך של החתונה היית צריך לשנות פעמיים פעם הוא חטף שפעת, פעם אני נתקעתי בנסיעת עבודה. חשבתי לעצמי, לא סימן טוב. אבל נועה היה בעננים, למה לקלקל לו?
אפילו רצה חופה עם רב מסוים רב נתנאל. אבל הרב היה בחו”ל, וזה לא הסתדר אז. פשוט שום דבר לא התאים כמו שצריך.
בכל זאת הייתה חתונה גדולה, תראי פה בתמונה תראי את הסחלב? איזה פרח מהמם! עלים מתוחים כמו חיילים. והיום? כמעט כמו סמרטוט.
נחזור לסיפור, הם תכננו ירח דבש בפריז. ואז ברגע האחרון תקלה. רוני לא יכלה לצאת מהארץ. חייבת קנס עתק ישן. בשדה התעופה החזירו אותם. נועה לא נתן לזה להוריד לו מצב רוח, עדיין עף על החיים.
ופתאום, נועה נהיה ממש חולה. אשפוז. היה קשה מאוד, חשבנו שמאבדים אותו. הרופאים היו מיואשים.
רוני נשארה איתו שבוע בערך, ואז אמרה לו:
– מצטערת, אני לא מוכנה להיות עם בעל נכה. הגשתי בקשה לגט.
את מתארת, תמי, מה הוא הרגיש, שוכב חסר אונים במיטה? הוא רק ענה לה:
– אני מבין אותך, רוני. לא אמנע ממך.
ככה הם התגרשו.
לשמחתנו, אחרי כמה חודשים נמצא רופא מדהים, דר’ פרץ, שהציל את נועה. הרים אותו על הרגליים בחצי שנה אמר: “צעיר, יחלים”. נהיינו חברים עם המשפחה שלהם, והבת שלהם, נועה, בחורה עדינה בת עשרים. נועה בכלל לא התרגש ממנה “נראית לי לא משהו, קטנטונת”.
אמרתי לו: “תסתכל על נועה בעיניים. יופי זה לא הכל. חיית את הדוגמנית שלך… עדיף מים בשמחה מדבש בצער.”
היו לו עדיין צלקות בלב מרוני. עם הזמן, נועה הצעירה התאהבה בו עד הראש, לא עזבה אותו, כל הזמן חייכה אליו.
אנחנו כהורים ניסינו לקרב ביניהם טיול בטבע, מנגל. נועה הלך כל הזמן עם פרצוף של אסון.
כלום לא עניין אותו: לא האוויר הצח, לא הבשרים, לא החברה.
ניסיתי להגיד לבעלי:
– אין טעם, הוא עוד אוהב את רוני. היא קוץ בליבו.
חולפים שלושה-ארבעה חודשים, דפיקה בדלת. נועה בכניסה, מחזיק את אותו סחלב.
– הנה, אמא, קחי את מה שנשאר מהאושר הישן. תעשי מה שתרצי, אני לא רוצה אותו.
קיבלתי את העציץ כמעט בכעס. האשמתי אותו בפורענות של הבן שלי. שמתי אותו באיזה פינה, לא השקיתי אפילו.
לפני כמה שבועות שכנה תפסה אותי:
– הדס, ראיתי את נועה עם מישהי פיצפונת, אשתו לשעבר לרוני נראתה יותר שווה.
לא האמנתי אולי כן בעצם הם יחד?
ואז נועה מגיע יחד עם נועה הקטנה (הכל היה צריך לקרות), מחזיק לה את היד בעדינות:
– תכירי, נועה ואני נשואים.
אני ובעלי מסתכלים: מה? חתונה? איפה כל המסיבות?
– עשינו בשקט. מספיק רעש בחיים. רק רב נתנאל חיתן אותנו. אנחנו יחד, לתמיד.
לקחתי את נועה לשיחה פרטית:
– אתה אוהב אותה באמת? לא פוגע בה כי אתה רוצה להכאיב לרוני?
– אמא, זה כבר סיפור אחר. ריפאתי את הלב. אני לא נקמן. והאמת? אנחנו ונועה מתאימים באמת.
נו, ככה זה
ומאז לא ראיתי את הדס שנתיים החיים, עבודה, עניינים.
אבל הסחלב? פתאום התחדש, פרח כמו שלא חלמתי. פרחים תכף יודעים להעריך אהבה.
פגשתי את הדס בבית החולים:
– היי חברה, מה את עושה פה?
– נועה ילדה תאומים, משחררים אותם היום, – הדס קורנת.
מרחוק, נועה ובעלה אוחזים בפרחים. נועה מחכה לאשתו הצעירה שתצא, הסבתא מחכה לראות את הנכדים.
מיד אחרי יוצאת בתי הבכורה עם הנכדה הקטנה שלי.
ורוני, לשעבר, מתקשרת, מתחננת למחילה, רוצה להתחיל מהתחלה.
אבל כמו שאומרים, אפשר להדביק כוס אבל אי אפשר לשתות ממנה שוב…