כמו ציפור על קרש ציידים – סיפורה של קטי: להתחתן פעם אחת ולתמיד, לא להתפתות לגברים נשואים, לא להתרוצץ עולם בחיפוש אחר החצי השני, אלא לשמור על גורל אחד ואהבה אמיתית, עם לקחים ממשפחה, קנאה בין אחיות, אהבות מתנגשות, נישואים של פעם בחיים, התמודדות עם בגידה, התחזקות מתוך לב שבור – וחיפוש אחר אושר חדש בישראל של שנות התשעים

-בנות, להתחתן צריך פעם אחת ולתמיד. עד הנשימה האחרונה להיות עם האהוב שלך. לא להסתובב סתם ככה בעולם בחיפוש אחרי “החצי השני”. ככה תישארי רק תפוח נגוס.
גבר נשוי – מוקצה. אל תנסו אפילו להתחיל איתו רומן. כשתגידו לעצמכן “אני רק אתאהב קצת ואחר כך זה ייגמר”, תתרסקו לתהום. שניכם. ואושר שקרי לא עובר כאן.
…ההורים שלי ביחד כבר חמישים שנה. הם הדוגמה שלי. אשתדל למצוא את הגורל שלי ולשמור עליו מכל משמר, ככה חשבתי אז, בחבורה של החברות שלי, כשהייתי בת עשרים. סבתא שלי החדירה בי את הדיבורים החכמים האלה. לה הייתי מאמינה בעיניים עצומות.
החברות גיחכו יחד:
-אל תצחיקי, נועה. אם תתאהבי ב”גבר נשוי”, נראה אותך מוותרת עליו כל כך בקלות…
רק להן לא סיפרתי שאמא שלי עוד לפני שהתחתנה, ילדה את אחותי הגדולה ממישהו לא ידוע.
זו הייתה בושה שלא דבקה מכפר שלם. חמש שנים אחרי זה אני נולדתי, כבר בנישואים כשרים. אבא התאהב באמא שלי עד כלות, והם לא נפרדו יד ביד אף פעם. היינו צריכים לעזוב את הכפר ולפתוח דף חדש. בגלל זה כבר מילדות נשבעתי לעצמי בלי ילדים מחוץ לנישואים ובלי גברים נשואים.
אבל הגורל ביים לי הצגה משלו…
אף פעם לא היה לי חיבור אמיתי עם אחותי ענת. תמיד נדמה לה שההורים אוהבים אותי יותר, מפנקים אותי ולא אותה. ענת מקנאת כל הזמן. תמיד יש בינינו איזה מרוץ סמוי, מי תזכה ביותר בעיני ההורים. טיפשי, אני יודעת.
…את יניב הכרתי במסיבת סטודנטים ביום שישי בקיבוץ. יניב היה עתודאי, אני אחות בבית החולים. הערב התחיל בריקודים. מיד היתה בינינו כימיה. אחרי חודש התחתנו. האושר הציף אותי. אחריו הלכתי כמו ציפור שנמשכת אל קול המנחם.
שהוא סיים את ההתחייבות לצבא וקיבל הצבה בגליל, עברנו צפונה, רחוק מהמשפחה. מהר מאוד התחילו מריבות וחוסר הבנה. לא היה לי עם מי להתייעץ אמא שלי בארץ אחרת.
נולדה לנו תמרי. התקופה שנות התשעים. אי יציבות.
יניב השתחרר והתחיל לשתות. בהתחלה ריחמתי, ניסיתי לנחם. אמרתי לו יהיה בסדר, רק תחזיק עוד קצת.
יניב הקשיב לי באוזן אחת:
-נועה, אני מבין הכול, אבל לא מצליח לעצור. אני שותה ולא רואה כלום.
…אחר כך פתאום היה נעלם מהבית. פעם ליום, פעם לשבוע, פעם לחודש.
חודש אחד חזר יניב אחרי חודש, הניח על השולחן מזוודה מלאה בחבילות שטרות שקלים חדשים.
-מאיפה זה? שאלתי בחשדנות.
-מה זה משנה, נועה? קחי, תוציאי, אביא עוד הוא ענה בגאווה.
החבאתי את המזוודה טוב טוב. לא לקחתי כלום מתוכה.
יניב שוב נעלם, וחזר אחרי חצי שנה. רזה, מותש, עיניים שלוות ומבט מאיים ריק.
-נועה, תורידי את התכשיטים שלכן. אני צריך להחזיר חוב לאנשים מסוכנים זרק לעברי בגסות.
-לא תיתן. את ה”תכשיטים” האלה נתנו לי ההורים. לא אתן, בחיים.
יניב, מה קורה פה? לאן אתה נעלם? יש לך משפחה, אתה זוכר? צרחתי.
-אל תצעקי. יש כאן עניינים שאי אפשר לצאת מהם את עוזרת לי או לא? התחיל להתקרב.
נבהלתי, הבאתי את המזוודה:
-קח, הנה הכסף שלך. אני ותמרי נסתדר בלעדיך.
יניב פתח את המזוודה:
-נגעת?
-לא שקל. זה לא בשבילנו.
-גם ככה זה לא מספיק נאנח. לא נורא. אסתדר.
…אחר כך ניגן עליי מנגינה שלא אשכח כל הלילה.
אהבתי אותו, נשאבתי אליו, סלחתי לו הכול.
בבוקר הוא התארגן לצאת שוב.
-לעוד הרבה זמן, יניב? שאלתי בתחינה.
-לא יודע, נועה. תחכי נישק אותי וטרק אחריו את הדלת.
…וחיכיתי. שנה. שנתיים…
בבית החולים התחיל לרדוף אחרי רופא בכיר. שמו נדב.
נדב היה נשוי. זה עצר אותי. גם הרגשתי תלויה באוויר מצד אחד, אני נשואה, את בעלי לא ראיתי כבר שנתיים ושום סימן ממנו.
לא מכתבים, לא טלפונים.
…התקרבנו לראש השנה. כולם נכנסים לאווירה של חג, ריח תפוזים ופירות, הילדים רצים בין הסוכה לבית הכנסת.
דפיקה בדלת. יניב עמד בפתח.
רצתי אליו, חיבקתי ונישקתי.
-סוף סוף, יניב! איפה נעלמת?
-רגע, נועה, עזבי אותי מנשיקות… תקשיבי, אנחנו חייבים להתגרש מהר. נולד לי בן. לא רוצה שהוא יגדל בלי אבא עמד רגע, העביר רגל אחת לשנייה.
הלב שלי שקע. הכול רץ לי מול העיניים. אחרי כל כך הרבה, רק גחלת של אהבה נשארה בתוכי, נחבאת מתחת לאפר. ידעתי שזה יגיע. אפילו לא הזזתי גבה.
-בסדר, יניב. אמרו חכמים, “אין מים חוזרים אל הגיחון”, לא אעצור אותך. אחרי החג נלך לרבנות. הכול התהפך, התבלגן.
לא בא לך לראות את תמרי? היא אצל חברה שלה. אם תמתין, אביא אותה. תמרי תגדל כמו הבת שלך, עכשיו בלי אבא דמעה צורבת רצתה לצאת.
-סליחה, ממהר. אחבק את תמרי פעם אחרת הוא הלך.
…ולא הייתה עוד פעם. יניב לא ראה את תמרי יותר. פגישה שהפכה מיותרת. אנשים שהיו קרובים, הפכו זרים.
נדב קלט שאני בודדה, והתחיל לסחרר אותי בסערת חיזורים. לא היה לי אכפת שהוא נשוי כל הכללים נעלמו.
נדב ידע איך ללטף, איך לגרום לי להרגיש מלכה. התמכרתי.
הרומן נמשך שלוש שנים. נדב הציע לי נישואים.
-לא, נדב. אי אפשר לבנות אושר על הדמעות של אשתך והבת שלך. דרכנו שונות נתקע לי גוש בגרון.
ובכל זאת, עצרתי את הסערה. עברתי לעבוד בבית חולים אחר “רחוק מהעין רחוק מהלב”.
…הגורל שלי היה איתי: פגשתי את רוני.
הוא גידל לבד את בנו, כי אשתו עזבה אותו ופתחה פרק ב’.
את רוני הכרתי בבית החולים, כשהיה מאושפז.
לאט לאט, מתוך הצחוקים, נבנתה בינינו אהבה.
הבן שלו, דור, בן שבע, תמרי שלי בת שמונה.
התאחדנו, כאילו שמישהו סידר לנו את הכוכבים. האהבה זרמה, הילדים גדלו, כל בעיה פתרנו יחד. זכיתי בבעל השני שלי רוני, האור שלי.
שלושים שנה אנחנו יחד…
לאחרונה, יניב התקשר לאמא שלי:
-אישה כמו נועה, בחיים לא פגשתי…