בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי – שבע עשרה שנים עם בן הזוג שלי: הכרנו כשהיינו צעירים, עבדנו, בילינו, תכננו יחד, הוא היה אכפתי, אוהב ונוכח, ואז באו החתונה, הבית, האחריות והשגרה ששינתה הכול בלי ששמתי לב, לא הייתה בגידה דרמטית או מישהי אחרת – רק יום אחד הבנתי שהוא כבר לא מסתכל עליי כמו פעם, השיחות הצטמצמו לאיך לשלם חשבונות ומתי לצאת, הקרבה נעלמה בלי מילים ולא היה שום ריב גדול – רק שותפות דירה נטולת אהבה ומי שמסתכל מבחוץ לא היה מנחש מה באמת קורה מאחורי דלת סגורה, ניסיתי לדבר, אמרתי לו שאני בודדה ומתגעגעת, והוא רק ענה בקור רוח: “אל תגזימי, ככה זה נישואים ארוכים, הכל בסדר”, ודווקא זה שיגע אותי – אין בגידה אבל גם אין אהבה, והבנתי שלא כל פרידה חייבת לבוא עם מזוודות.

החתונה הייתה שבוע לפני מועד קיומה, כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להתחתן. הכל כבר היה משולם – המקום, המסמכים, הטבעות, אפילו חלק מהחגיגה המשפחתית. חודשים ארוכים ארגנתי כל פרט. לאורך כל הקשר האמנתי שאני עושה נכון: עבדתי במשרה מלאה, ובכל חודש הקדשתי כ-20% מהמשכורת שלי עבורה – לספר, מניקור, כל מה שביקשה. לא כי היא לא עבדה – היה לה הכנסה משלה, והיא השתמשה בה כרצונה. אני לקחתי על עצמי את ההוצאות כי הרגשתי שזו האחריות שלי כגבר וכבן זוג. אף פעם לא ביקשתי ממנה להשתתף בתשלומים – שילמתי על כל יציאה, מסעדות, קולנוע, חופשות קצרות – הכל. שנה לפני החתונה עשיתי צעד גדול – הצעתי לקחת את כל המשפחה שלה לחופשה בים. לא רק ההורים והאחים שלה – גם אחיינים, אפילו שני בני דודים. עבדתי שעות נוספות, הפסקתי לקנות דברים לעצמי, וחסכתי חודשים. כשהנסיעה יצאה לפועל, שילמתי על הלינה, התחבורה, האוכל – הכל. היא הייתה מאושרת, המשפחה שלה הייתה אסירת תודה. אף אחד לא שיער שזה לא אומר לה דבר. כשאמרה לי שהיא רוצה להיפרד, הסבירה שאני “יותר מדי” – שרציתי יותר מדי אהבה, תשומת לב, קרבה. שרציתי לחבק אותה, לכתוב לה, לדעת מה שלומה. שהיא לא כזו, שתמיד הייתה יותר קרה, שאני חונק אותה. שאצפה לדברים שהיא לא יכולה לתת. היא הוסיפה משהו שמעולם לא אמרה קודם – שהיא בעצם אף פעם לא רצתה להתחתן, שנענתה להצעה שלי כי התעקשתי יותר מדי, שבגללי הכנסתי את המשפחה שלה ללחץ וזה לחץ אותה. הצעתי נישואין במסעדה מול כל המשפחה שלה – בשבילי זו הייתה מחווה רומנטית; בשבילה זו הייתה מלכודת. היא אמרה שלא יכלה לסרב מול כולם. חמישה ימים לפני החתונה, כשהכל מוכן, היא החליטה להגיד את האמת – היא הרגישה שאני כופה עליה חיים שלא רצתה. עשיתי עבורה יותר מדי וזה גרם לה להרגיש לא נעים, מחויבת, אסורה. היא העדיפה לעזוב מאשר לעשות משהו שלא הרגישה שייך לה. אחרי השיחה הזאת היא עזבה. לא היו צעקות, לא פיוסים, לא ניסיונות לתקן. נשארו חוזים, תשלומים, תוכניות – וחתונה אחת שהתבטלה. היא נשארה נחושה בהחלטתה. שם הכל נגמר. זו הייתה השבוע שבו למדתי שלהיות הגבר שמשלם על הכל, מסדר הכל ותמיד שם – לא מבטיח שמישהי תרצה להישאר איתך.

החתונה אמורה להתקיים בעוד שבוע, כשפתאום היא אמרה לי

00

גורל על מיטת בית החולים — אישה, הנה, קחי ותטפלי בו! אני בכלל פוחדת לגשת, לא כל שכן להאכיל אותו בכפית, — אמרה האישה בחדות והשליכה את השקית עם המצרכים על מיטת הבעל החולה שלה. אל תדאגי כל כך! בעלך עוד יחלים. הוא זקוק עכשיו לטיפול צמוד. אני אעזור לדמיטרי לעמוד על הרגליים, — נאלצתי, כאחות בבית החולים, להרגיע שוב את אשתו של חולה השחפת. דמיטרי הובא במצב קשה, אך סיכויי ההחלמה היו גבוהים. הוא רצה לחיות, וזו כבר חצי הדרך. חבל שאשתו אלה לא האמינה ברפואה, והרגשתי שהיא מוכנה לוותר עליו מראש. ואם נדלג קדימה, אספר שבנם של דמיטרי ואלה, יורי, חלה גם הוא בשחפת חמורה כעבור שנים רבות. אלה סימנה עליו איקס מיד, אבל יורי ניצל. דמיטרי, למרות האבחנה הקשה, לא איבד את חוש ההומור, חייך, וניסה להחלים מהר ולעזוב את בית החולים לשחפת. במקום שבו התגורר, לא הייתה מחלקה מיוחדת, ואלה ביקרה אותו לעיתים רחוקות. ריחמתי עליו – נראה היה עזוב ומוזנח בבגדים ישנים. דימה, לא תיעלב אם אביא לך בגדים? אני רואה שאין לך אפילו נעלי בית, אתה מסתובב כאן בנעליים. רוצה שאשאיר לך חבילה? — ניסיתי להקליל. ממך, ויולטה, אקח הכל — אפילו רעל כתרופה… אבל באמת, יש לי הכל, רק תני לי להחלים ואז…— דימה אחז בעדינות בידי. שחררתי את היד ויצאתי מהחדר, הלב שלי הלם. התאהבתי? לא, אסור להרוס משפחה… הלב לא שומע לצו השכל. התחלתי לבלות יותר ויותר זמן אצל דימה, במיוחד בלילות. השיחות שלנו נעשו אישיות ונגענו בנפש. לדימה יש בן בן חמש. יורי שלי דומה לאמא שלו, אלה. מאוד אהבתי אותה, רציתי להניח את העולם לרגליה. אבל היא אוהבת רק את עצמה — אגואיזם שאי אפשר להתמודד איתו. עכשיו את, זרה, זו שמטפלת בי — הוא נאנח. אלה גרה רחוק, ניסיתי להצטדק בשבילה. עזבי, ויולטה! לא סתם אומרים: האישה אהבה את בעלה—אז קנתה לו מקום בבית הסוהר… אבל לאהובים שלה היא יודעת לרוץ גם לסוף העולם… לילה טוב, דימה. אל תעשה כלום מתוך כעס — הרגעתי אותו וכיביתי את האור. דימה ממש סבל. חסר אונים בבית החולים, בזמן שאשתו משתעשעת עם אחר. כעבור שבוע, שמעתי צעקות מהחדר. שלא אראה אותך כאן יותר, זונה! עופי! — דימה סילק את אלה. היא ברחה מהחדר. מה קרה? שאלתי מופתעת. הוא הסתובב אל הקיר ורעד מתחת לשמיכה. נתתי לו זריקת הרגעה. עבר חודש. אלה לא הופיעה שוב. רוצה שאתקשר לאשתך? תודה, ויולטה, לא צריך. אנחנו מתגרשים, — אמר בשקט. בגלל המחלה? הרי אתה מחלים… זוכרת שסילקתי את אלה? היא באה לספר לי על המאהב שלה, רצתה שיגור איתה בבית שלנו, כי “הכל איתי לא ברור, והיא צריכה ידיים בבית”… דימה השתתק. איזה זוועה! היתה התשובה היחידה שהצלחתי לומר. בהמשך הגיע אלה עם גבר. דימה לא ראה, אבל אני מהחלון ראיתי אותה מחייכת אליו ויוצאת איתו. דימה, משחררים אותך הביתה — בישרתי. רציתי לשאול משהו… אבל בעצם עזבי… — היסס. דימה, אני מסכימה. לזה התכוונת, נכון? — אזרתי אומץ. ויולטה, אין לי בית. אפשר שאגור אצלך? עם אלה הכל נגמר – היא מתחתנת. יש לי ילדה. אם תאהב אותה, נוכל לבנות משפחה, — חשפתי הכל. ילדה היא לא בעיה. כבר עכשיו אני אוהב אותה, — דימה הביט לי בעיניים, וחימם אותי לגמרי. …מאז, עברו הרבה שנים. יש לנו שני ילדים משותפים, ובית חם. יורי — בנו של דימה — בא לבקר עם משפחתו. בתי מנישואי הראשון גרה בחו”ל. נכון, לא היה נישואין, פשוט “החלקתי” פעם. חשבתי שמצאתי אהבת אמת, אך התאכזבתי. אבל אני לא מתחרטת. ומה עם אלה? היא נישאה כמה פעמים, ילדה ילד מאדם שעבד זמנית באיזור, הילד סבל מבעיית נפש ולא קיבל ממנה אהבה. כשאלה נפטרה, הילד הועבר למוסד. אנחנו, דימה ואני, כבר מבוגרים, אבל אוהבים חזק מתמיד. הולכים צד לצד, מוקירים כל רגע, כל מבט, כל נשימה.

גורל על מיטת בית החולים עלמה, קחי ותשגיחי עליו!

00

“La madre de mi mujer es adinerada, nunca necesitaremos trabajar” – se alegraba mi amigo. Un buen amigo mío, Antonio, siempre quiso vivir cómodamente a costa ajena. Se esforzaba mucho en conquistar a una chica de familia pudiente. Yo veía que no la amaba y que de ese matrimonio no podía salir nada bueno; pero él estaba convencido de que una esposa rica sería la clave de su vida fácil y despreocupada. Podría creérselo, si supiera realmente cómo ganarse la vida. Resultó que la familia de la chica tenía dinero gracias a su madre, propietaria de varias grandes tiendas en la ciudad. Intenté hacerle entrar en razón: — No pensarás que van a mantener a un vago. Es mejor ser independiente y tener trabajo. — Bah, déjate de historias. Vamos a tener un hijo. Confían totalmente en mí —me respondía feliz. No lograba entenderle. No estaba bien hacerle eso a su novia. Simplemente, no era justo. Un hombre debe trabajar y mantener a su familia. Con el tiempo me pregunté cómo les iba. Le pregunté dónde trabajaba y resultó que ni él ni su mujer hacían nada: solo estaban en casa, jugando a videojuegos, viendo programas de televisión o durmiendo todo el día. Su suegra les alimentaba. Incluso llegué a envidiarle, pues Antonio había conseguido lo que quería. — La madre de mi esposa es rica, nunca necesitaremos trabajar —presumía Antonio de su vida de holgura. Igual todo habría seguido así, pero empezaron los problemas en la empresa familiar y los ingresos cayeron en picado. La madre tuvo que ofrecer trabajo a su hija y a su yerno. Un mes después de nuestro último encuentro, sonó mi móvil: era Antonio, con voz preocupada, pidiéndome prestados cinco mil euros para dos semanas. — Estoy buscando trabajo. En cuanto pase la entrevista y me den el adelanto, te devolveré el dinero. Estamos totalmente sin un duro —me confesó, cabizbajo. Así terminó su vida despreocupada. Desde entonces, tanto él como su mujer trabajan. Me devolvió el dinero. Y así acabó la historia de la familia pudiente. No se puede depender de otros; hay que ser independiente y salir adelante por uno mismo. Solo así puedes sentirte seguro y feliz.

La madre de mi mujer tiene una buena cartera, nunca

00

בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי שבע עשרה שנים יחד—הכרנו צעירים, בנינו בית, עבדנו, תכננו, אהבנו. בהתחלה היה אכפתי ודואג, ואז הגיעה השגרה, החובות, העבודה, הילדים והחשבונות, והכול השתנה לאט ובשקט. לא הייתה בגידה, לא רומן נסתר, לא הודעות חשודות. יום אחד פשוט שמתי לב שהוא כבר לא מביט עליי באותו אופן. השיחות הצטמצמו ל”מה צריך לקנות”, “מה לשלם”, “מתי יוצאים”. הפסקנו לשאול “מה שלומך”. ניסיתי לקרב, לדבר, לחפש חיבור—הוא תמיד היה עייף, עסוק, או אומר: “נדבר מחר”. הבנתי שבין הקירות של הבית, הוא כבר לא בן זוגי—הפכנו לדיירים, שותפים לאותן הוצאות והרגלים. כלפי חוץ – הוא עדיין היה הבעל המושלם, הנחמד, האכפתי. אף אחד לא ראה את השתיקה. אף אחד לא הרגיש את ההיעדר. ניסיתי שוב ושוב לדבר, סיפרתי לו שאני חשה לבד, שאני מתגעגעת אליו. תמיד ענה בשקט: “את מגזימה”, “אלה נישואים ארוכים”, “אנחנו בסדר, לא?” וזה שיגע אותי – לא היו בגידות, לא היו מריבות גדולות, לא סיבה דרמטית לעזוב. רק ריק רגשי. עברו שנים. הפסקתי לנסות, הפסקתי לשתף, שמרתי הכול לעצמי. התרגלתי לא לצפות לכלום. היום אני מבינה – לא כל פרידה באה עם מזוודות.

יומן, שבע עשרה שנים עם שחר, בעלי. הכרנו כשהיינו צעירים

02

בעלי אף פעם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות בעלי שבע עשרה שנה עם בעלי. הכרנו כשהיינו צעירים, עבדנו, בילינו, תכננו עתיד. בתחילה היה קשוב, דברן, אוהב. לא מושלם, אבל נוכח. אחר־כך הגיעו החתונה, האחריות, העבודה, הבית, החשבונות. הכול השתנה, מבלי שאשים לב לרגע המדויק. לא הייתה בגידה ממשית. לא היו הודעות מפלילות או מישהי אחרת שהגיחה משום מקום. פשוט יום אחד הרגשתי שהוא כבר לא מביט בי כפי שהיה. השיחות הצטמצמו להכרחי: מה לקנות, מה לשלם, מתי לצאת. הפסקנו לשאול אחד את השני “מה שלומך”. כשהייתי מספרת משהו, היה מהנהן מבלי להרים עיניים מהטלפון או מהטלוויזיה. כששתקתי, לא שאל דבר. הקרבה בינינו נעלמה מבלי שיחה. בהתחלה חשבתי שזה לחץ, אחר כך עייפות, בסוף הפך להרגל. חלפו שבועות בלי כלום בינינו. ישנו באותה מיטה, כל אחד בצד השני. ניסיתי להתקרב, לבקש שיחה, לתכנן דברים יחד. הוא תמיד עייף, טרוד בעבודה, או פשוט אומר: “נדבר מחר.” המחר הזה לא הגיע אף פעם. ברגע מסוים הבנתי שהוא כבר לא בעלי, אלא השותף שלי לדירה. אנחנו חולקים הוצאות, שגרה, משימות משפחתיות. במפגשים חברתיים הוא היה נראה הבעל האידיאלי – רגוע, עובד קשה, מכבד. אף אחד לא היה מנחש מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות. אף אחד לא רואה את השקט. אף אחד לא מרגיש את ההיעדרות הרגשית. ניסיתי לדבר איתו פעמים רבות. אמרתי שאני בודדה, שהוא חסר לי, שאני צריכה יותר משותפות בבית. הוא אף פעם לא התעצבן, אף פעם לא הרים קול. תמיד ענה במשפטים קצרים: “אל תגזימי.” “ככה זה בנישואים ארוכים.” “אנחנו בסדר, לא?” זה הכי בלבל אותי. לא היו ריבים דרמטיים שיצדיקו לעזוב. לא הייתה בגידה. אבל לא הייתה גם אהבה. הרגשתי בלתי נראית בתוך הקשר שלי. השנים עברו. הפסקתי להתעקש. הפסקתי להשתדל בשבילו. הפסקתי לשתף אותו. התחלתי לשמור את מחשבותיי לעצמי. התרגלתי לא לצפות לכלום. לחיות כאילו זה כבר לא משנה. לפעמים חשבתי שאולי הבעיה בי, שאני דורשת יותר מדי. היום אני מבינה שלא כל נטישה באה עם מזוודות.

בעלי מעולם לא בגד בי, אבל לפני שנים הפסיק להיות הבעל שלי.

00

¡Había que haberse preparado antes para la llegada del bebé! — Mi salida del hospital fue un momento único. Mi marido estaba trabajando y vino a recogerme directamente desde la oficina. Le pedí que pidiera vacaciones o un día libre, pero el director no se lo permitió. Le rogué que dejara todo listo para la llegada del niño y me aseguró que lo haría todo. Si lo hubiéramos organizado antes, habríamos hecho la colada, comprado todo lo necesario y dejado la casa en orden. ¡Pero así…! — se queja Renia, de 30 años. — ¿No cumplió su promesa? — Me fui al hospital sin estar preparada. Volví a casa y todo era un desastre. Me dio vergüenza con la familia que vino a visitarnos. Había tanto polvo que podía dibujar en las estanterías. No había carrito de bebé, ni cómoda, ni siquiera se molestó en comprarle ropa al niño. Menos mal que unas amigas me dieron pañales — sigue contando la madre. Hace seis años que Renia se casó. Ahora, ella y su marido son padres. Habían estado posponiendo tener hijos para estabilizarse. Cuando la situación mejoró, ella decidió quedarse embarazada. — Avisé al jefe de que estaba embarazada. Me despidió al instante. Otros habrían luchado por sus derechos, pero yo lo vi como una señal. Me preparé tranquilamente para ser madre, hice bordados y disfruté del tiempo libre. El dinero no era problema, porque mi marido acababa de ser ascendido — explica Renia. El embarazo transcurrió bien. Leía, paseaba y escogía con calma las cosas para el bebé. — Mi marido no me permitió comprar nada hasta después del parto. Decían que era mejor esperar. Así me lo explicó. Mi hermana prometió darnos una cómoda y la cuna para el niño. Había apartado para nosotros otras cosas pequeñas. Me insistía en que lo recogiera con antelación, lo lavara y preparara todo. Solo preparé la bolsa para el hospital, porque no me dejaban hacer nada más — suspira Renia. Pero cuando llegaron las contracciones, al futuro papá le entró el pánico al ver todo lo que hacía falta comprar. Renia, durante el parto, se preocupaba porque ni siquiera tuvo tiempo de sacar la ropa de la lavadora, así que estuvo dentro hasta que regresó a casa. — Menos mal que mis amigas me dieron ropa y pañales, así al menos tenía con qué vestir al bebé. Mi marido estuvo corriendo por toda la ciudad recogiendo cosas para el niño. Pero todo estaba sucio, lleno de polvo y de manchas. Tuve que lavar todo y esperar a que se secara. En ese momento, quería matar a todos los parientes y divorciarme de mi marido — estuvo a punto de romper a llorar. Renia necesitó varios días para poner la casa en orden. Han pasado ya dos meses desde el nacimiento de su hijo, pero aún no quiere recibir visitas. — Los familiares creen que ha pasado tiempo suficiente y ya pueden venir a vernos. Y encima esperan un banquete… ¡Por supuesto! Ya me han organizado el trabajo — dice con nerviosismo. La madre de Renia no entiende por qué su hija no es feliz. Se nota que no prepararon el hogar a tiempo. ¡Debería haberlo pensado ella! Nueve meses en casa, ¿qué hacía? Podía haber pedido a su marido que subiera los muebles y limpiara todo. Y seguro que no habría sido tan difícil convencerle de comprar todo lo necesario. Si uno no se ocupa de las cosas, nadie lo hace. ¿Quién cuenta con los hombres para esto? ¿Vosotros qué pensáis? ¿Debería Renia estar enfadada con su familia, o la culpa es solo suya? ¿Realmente tendría que haberlo preparado todo ella sola? ¿Qué haríais vosotros en su lugar?

¡Tendría que haberme preparado antes para la llegada del bebé!

00

מעולם לא נגעתי בשל מישהו אחר מarta, שכבר בתיכון בזתה את Настя וקינאה בה בו־זמנית. בזתה את הוריה השתיינים של Настя, שחיו מעבודות מזדמנות ודחק. Настя תמיד רעבה, לבושה בלויות ומוכה על ידי אביה, כשאמה פחדה גם היא מהיד הקשה שלו. רק סבתא אחת הייתה לНастя קרן אור – עם “משכורת חודשית” קטנה על ההתנהגות הטובה. במרץ קנתה גלידה, חלבה וממתקים, שניסתה לחלק לכל החודש – אך תמיד הכל נגמר בשניים־שלושה ימים. אז הסבתא נתנה לה את מנת הגלידה שלה, בתירוץ שמגרד לה בגרון… המשפחה של מרתה הייתה ההפך הגמור: בית שופע כל טוב, הורים מצליחים, ילדה מטופחת לפי צו האופנה. בינות לכל זה קינאה מרתה בНастя על יופייה ועל טוב לבה, אך מעולם לא דיברה איתה בגובה העיניים, ואפילו השפילה אותה פעם בפומבי. המוקד החברתי בכיתה היה מקסים – שובב ונערץ, שתמיד סבב סביב מרתה. השניים הפכו לזוג ולבסוף התחתנו – מהר מדי, כשכבר אי־אפשר היה להסתיר את ההריון. חמשה חודשים אחרי החתונה נולדה בתם, סופיה. Настя, בינתיים, נאלצה לפרנס את הוריה, לאחר מות הסבתא, והעדיפה להתרחק מיחסים בגלל הבושה במשפחתה. השנים חלפו. כעבור עשור, נפגשו כולם במקרה אצל רופא התמכרויות – גם מרתה ומקסים וגם Настя, עם אמא שלה. מרתה הייתה שבורה, קפואה ובעלת עיניים ריקות. רק אחרי פתיחות כנה עם Настя, כשנפגשו שוב, גילה מקסים שבעלה של מרתה היה למעשה שבוי בידיים של אלכוהול, והיא – מסרבת לראות מציאותה או להיגמל. נישואיהם התפרקו, בתם נשארה עם מקסים. לאט־לאט נבנה בין מקסים לНастя קשר חזק ואמיץ, שנולד מתוך כאב ושיתף אהבה ישנה מהתיכון. מקסים הציע נישואין לНастя, והיא הסכימה בשמחה. הם התחתנו בשקט, וНастя אימצה את סופיה באהבה אמיתית. נולדה עוד ילדה, מַשֶּׁה. יום אחד הופיעה מרתה שיכורה בפתח הדלת, האשימה את Настя בגניבת משפחתה. Настя ענתה בעיניים פקוחות ובקול שלו: “בחיים שלי לא לקחתי מה ששייך לאחר. את ויתרת בעצמך על המשפחה שלך – ואני רק מצאתי פה ידיים אוהבות שמחכות לאהבה”. והדלת נסגרה, סופית, מאחוריה.

מעולם לא נגעתי במה שלא שלי הרבה שנים חלפו מאז הימים

020

אני בת 38, שנים חשבתי שהבעיה היא בי – שאני אמא רעה, רעיה לא מספיק טובה, שמשהו בי פגום, כי למרות שהצלחתי לעשות הכל, בפנים הרגשתי שאין לי יותר מה לתת. כל בוקר קמתי ב-5:00, הכנתי סנדוויצ’ים, בגדים, קופסאות אוכל, דאגתי שהילדים יהיו מוכנים לבית הספר, סידרתי מהר את הבית ויצאתי לעבודה. עמדתי בלוחות זמנים, השגתי תוצאות, השתתפתי בישיבות, חייכתי, תמיד חייכתי – ואף אחד בעבודה לא חשד במשהו, להיפך, החמיאו לי שאני אחראית, מסודרת, חזקה. בבית הכל התנהל – ארוחות, מטלות, מקלחות, ארוחת ערב, הקשבתי לילדים, עניתי על שאלות, הפרדתי מריבות, חיבקתי, תיקנתי, מבחוץ החיים נראו רגילים, אפילו טובים: משפחה, עבודה, בריאות. לא נראתה שום טרגדיה מוצדקת, ובכל זאת בפנים הייתי ריקה. זו לא הייתה עצבות קבועה – זו הייתה עייפות שלא עוברת עם שינה. הייתי נרדמת מרוסקת ומתעוררת מותשת, הגוף כאב סתם כך, רעש הציק לי, חזרות שאלות ייאשו אותי. התחלתי לחשוב מחשבות שהתביישתי להודות בהן: שאולי לילדים שלי יהיה טוב בלעדיי, שאני לא מתאימה לזה, שיש נשים שנולדות להיות אמהות – ואני לא אחת מהן. אף פעם לא הברזתי ממשימות, לא איחרתי, לא “איבדתי” שליטה, לא צעקתי יותר מהרגיל, אז אף אחד לא שם לב, ואפילו בן הזוג לא שם לב – מבחינתו הכל “בסדר”. אם אמרתי שאני עייפה, ענה “כל אמא עייפה”. אם אמרתי שאין לי חשק, אמר “זה חוסר רצון”. אז הפסקתי לדבר. היו ערבים שישבתי בשקט סגורה באמבטיה, רק כדי לא לשמוע אף אחד – לא בכיתי, רק בהיתי בקיר וספרתי דקות עד שצריך שוב לצאת ולהיות “זאת שמסוגלת להכל”. המחשבה ללכת הגיעה בשקט, לא התפרצות דרמטית – מחשבה קרה: להיעלם לכמה ימים, להפסיק להיות נחוצה, לא כי לא אהבתי אותם – כי כבר לא היה לי מה לתת. היום שבו נגעתי בתחתית לא היה דרמטי – היה יום שלישי רגיל, הילד ביקש עזרה במשהו פשוט, ואני רק הבטתי בו בלי להבין, הראש ריק, הרגשתי סחרור וחום, התיישבתי על הרצפה במטבח ולא הצלחתי לקום כמה דקות. הילד הביט בי בבהלה ושאל “אמא, את בסדר?” ואני לא יכולתי לענות. אף אחד אז לא בא לעזור או להציל – פשוט כבר לא הייתה לי אפשרות לזייף שהכל בסדר. פניתי לעזרה כשאזלו הכוחות, כשהבנתי שאני כבר לא יכולה “להסתדר עם הכל”. המטפלת הייתה הראשונה שאמרה לי משפט שאף אחד לא העז לומר: “זה לא הופך אותך לאמא רעה”. והיא נתנה שם למה שיש לי. הבנתי שאף אחד לא עזר לי קודם כי אף פעם לא הפסקתי לתפקד – כל עוד אישה עושה הכל, העולם חושב שהיא יכולה להמשיך. אף אחד לא שואל מה שלומה של זו שלעולם לא נופלת. זה לא היה שיקום מהיר או קסם – זה היה לאט, לא נוח ועם הרבה אשמה: ללמוד לבקש עזרה, להגיד “לא”, לא להיות זמינה תמיד, להבין שמנוחה לא הופכת אותי לאמא לא טובה. עד היום אני ממשיכה לגדל את ילדיי ולעבוד, אבל כבר לא מתחפשת למושלמת. לא חושבת שטעות אחת מגדירה אותי, ובעיקר – לא מאמינה שהרצון לברוח הופך אותי לאמא רעה. הייתי פשוט עייפה.

אני בת 38, וחייתי שנים בתחושה שאולי יש בי משהו פגום.

05