אני בת 38, ולא מעט זמן חשבתי שהבעיה היא בי. שאני אמא גרועה, אשת-חיל סוג ב׳. שמשהו פשוט מקולקל אצלי, כי למרות שמבחוץ הכול נראה מתוקתק בפנים כבר לא נשאר לי כלום לתת.
כל בוקר הייתי מתעוררת בחמש. שמה שעון מעורר, מזנקת להכין כריכים פסטרמה לילדים, טחינה לבעלי, עגבניות חתוכות כמעט עם מהירויות של שף במאסטר שף. דואגת לתלבושות בית ספר, בקבוקי מים, קופסאות לחמניות. משאירה את הילדים מצוחצחים ומסודרים ויוצאת לעבודה תל אביב פקקים, רדיו ברקע.
במשרד כולם חושבים שאני גיבורת על: עומדת בזמנים, מגישה דוחות, לא מפספסת שום ישיבה. תמיד מחייכת, תמיד עונה לעניין. אף אחד לא מדמיין שמשהו לא בסדר. להפך מחמיאים לי שאני מסודרת, אחראית, מה זה חזקה.
גם בבית הכול דופק לפי תקן. צהריים, שיעורים, מקלחות, ארוחת ערב. מקשיבה איך הילדים עידן ורותם מקטרים על המורה, עונה על שאלות, מפרידה בין ריבים של אחים על איזה ערוץ לראות בטלוויזיה. מחבקת כשצריך, מתקנת מתי שדרוש. מבחוץ אפשר לחשוב שהכול מושלם. משפחה, עבודה, בריאות אין טרגדיות, אין שום סיבה מוצדקת להרגיש מה שאני מרגישה.
אבל מבפנים הייתי ריקה.
זה לא היה עצב קבוע, אלא תשישות. עייפות שלא זזה גם אחרי לילה שלם של שינה. הייתי נרדמת מפורקת וקמה גמורה. הגוף כאב לי בלי סיבה. כל רעש קטן שיגע אותי. השאלות החוזרות בבית ייאשו אותי. אפילו התחלתי לחשוב דברים שאסור לי להגיד בקול אולי הילדים שלי היו מצליחים יותר בלעדיי, אולי לא נולדתי לאימהות, אולי אני סתם מזייפת את התפקיד.
לא פקששתי שום דבר אף פעם. לא איחרתי, לא איבדתי שליטה, לא הרמתי קול מעבר ל׳רגיל׳. בקיצור אף אחד לא שם לב.
וגם בן הזוג שלי, יואב, לא. מבחינתו הכול היה “בסדר”. אם העזתי לומר שאני עייפה היה זורק: ״כל אמא מתעייפת.״ אם העזתי להודות שלא בא לי לעשות כלום היה עונה: ״זה סתם חוסר מוטיבציה.״ אז הפסקתי לדבר.
היו ערבים שישבתי לבד בחדר הרחצה, עם הדלת סגורה לא כדי לבכות, רק בשביל כמה דקות של שקט. סופרת את הדקות עד שאצא וימשיך הסיבוב. “הכלומניקית הרב-תכליתית” במופע מספר אלף.
והמחשבה להיעלם לכמה ימים הופיעה ככה בשקט בלי שום דרמה. ראש קר אומר: פשוט להיעלם. לא כי אני לא אוהבת אותם. פשוט כי הרגשתי שאין לי כבר שום דבר חדש לתת.
הרגע שנשברתי לא היה מפגן גדול. יום שלישי, אחד רגיל רותם ביקשה עזרה במשהו שלא אמור להיות מסובך, ואני פשוט הסתכלתי עליה, לא מבינה. הראש ריק. גרון חנוק, חום מציף את החזה נפלתי לשבת על הריצפה של המטבח ולא הצלחתי לקום.
עידן הביט בי בעיניים מפוחדות, לוחש: ״אמא, את בסדר?״
ואני לא ידעתי מה לענות.
ואף אחד לא בא להציל אותי. אף אחד לא בא לעזור. פשוט נגמרו לי המסכות. סיימתי להעמיד פנים שהכול טוב.
רק כשהתעייפתי אפילו מלהיאבק, ביקשתי עזרה. למי עוד נשאר? המטפלת היתה הראשונה שאמרה: ״זה לא כי את אמא רעה.״ וסיפרה לי איך קוראים למה שאני עוברת.
הבנתי שאף אחד בסביבה לא חושב לעזור כי אני לא מפסיקה לתפקד מגלחת הכל על הדרך. כל עוד את מחזיקה העולם בטוח שאת מסוגלת לעוד. מי בכלל שואל כי טוב לה, זו שלעולם לא נופלת?
הדרך חזרה לשפיות לא היתה זיקוקי דינור. לא נס, לא סרט הוליוודי. זה הלך לאט, מביך, מלא אשמה ללמוד לבקש עזרה, לומר ״לא״, להפסיק להיות זמינה 24/7, להבין שמותר לעצור לנשום זה לא עושה אותי אמא פחותה.
היום? הילדים שלי פה, העבודה שלי פה ואני כבר לא מתיימרת להיות מושלמת. לא חושבת שטעות אחת הורסת לי את כל הדרך. ובעיקר לא מאמינה יותר שאם חשבתי לברוח, הייתי אמא נוראית.
פשוט הייתי עייפה.
