מרירות בתחתית הנשמה “כבר מזמן פנימייה בוכה עליך! תסתלק מהמשפחה שלנו!” – צרחתי בקול חנוק העצבן שלי היה דודי דימה אלוהים, כמה אהבתי אותו בילדות! שיער חיטה, עיניים תכלת, שמחת חיים – כולו דימה שלי …המשפחה התאספה תמיד סביב שולחן חגיגי. מתוך כל בני הדודים, דימה היה האהוב עליי. פטפטן בחן וצייר מוכשר – ערימת רישומים בעיפרון הייתה מתווספת בתוך ערב אחד אני מביטה ומתמוגגת ולא יכולה להתיק עיניים מהיופי. בשקט סידרתי את הציורים במגירה ושמרתי כעל אוצר דימה היה מבוגר ממני בשנתיים כשהיה בן 14, אמא שלו נפטרה פתאום בשנתה שאלו – מה עושים עם דימה? חיפשו את אביו, שאיתו היה נתק. לאב הייתה כבר משפחה חדשה והוא “לא רצה לערער את השגרה שלו” שאר המשפחה משכה בכתפיים: “לכל אחד דאגות משלו…” בסוף ההורים שלי, עם שני ילדים משלהם, לקחו עליו אפוטרופסות – אמא שלו הייתה אחותו הצעירה של אבא שלי בהתחלה שמחתי שדימה יהיה איתנו. אבל… כבר ביום הראשון דימה הפתיע אותי בבקשות: “מסילת רכבת לילדים”, אחר כך טייפ, ג’ינס, מעיל יוקרתי – שנות השמונים, זמנים של מחסור. וההורים שלי מגשימים הכל, אפילו על חשבוני ועל חשבון אחי קיבלנו בהבנה …בגיל 16 התחיל לרדוף אחרי בנות – ואפילו ניסה להתחיל איתי, בת דודה שלו. דחיתי אותו בגבורה, היו בינינו מריבות ודמעות רבות ההורים לא ידעו, הרי ילדים לא מדברים על זה כשהבין שלא אשיג, עבר במהירות לחברות שלי, שהתחרו על תשומת ליבו ודימה – גנב. את החיסכון שלי מהקופה רוקן, והכחיש הכל בלי בושה נשבר לי הלב. איך גונבים במשפחה? דימה פירק את ערכי הבית, והוא אפילו לא הבין למה אני פגועה אז, בשיא הכעס, צעקתי: “תעוף מהמשפחה שלנו!” הצלחתי להרגיע רק אחרי שעות. מאותו יום התעלמתי ממנו לחלוטין בהמשך גיליתי שגם הקרובים ידעו איזה “טיפוס” הוא – רק לא אמרו המורים הזהירו את ההורים: “הוא יהרוס גם את הילדים שלכם” בבית הספר החדש הופיעה קטיה. התאהבה לדימה לכל החיים, התחתנו מיד אחרי הלימודים, נולדה ילדה. קטיה סבלה בלי תלונות את ההרגלים שלו, השקרים והבגידות. כאילו נכתב: “בחיי רווקות – צער ובחיי נישואים – כפול” דימה הלך לצבא – שירת בקזחסטן. שם הקים “משפחה צדדית”. נשאר לאחר השחרור בגלל בן שנולד שם קטיה נסעה לשם, החזירה אותו בדרכים משלה ההורים שלי מעולם לא שמעו דיבור של תודה מדימה, גם לא חיפשו היום דימטרי בן שישים, מתפלל קבוע בכנסייה, לו ולקטיה חמישה נכדים לכאורה הכול טוב, אבל המרירות על דימה עדיין צורבת בנשמה… ואני – גם עם דבש לא אוכל…

תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך על משהו שעד היום שורף לי בלב. זה סיפור עלי ועל בן דוד שלי קרא לו שאולי.

תדמייני הייתי צורחת עליו בקולי קולות, אתה כבר מזמן צריך פנימיה! עוף מהבית שלנו! והקול שלי נשבר מהכעס.

שאולי היה בן דוד שלי, ותאמיני לי, בילדות אהבתי אותו בטירוף! תלתלים בלונדיניים כאלה, עיניים כחולות כמו ים תל-אביב בבוקר, וגם תמיד היה מלא הומור, מצחיק את כולם. זה היה בדיוק שאולי.

כל המשפחה הייתה מתאגדת סביב השולחן בחג ודווקא אותו הייתי הכי אוהבת. תמיד ידע לספר סיפורים בצורה מיוחדת, והיד שלו בזהב היה מצייר בחמש דקות איזה שישה סקיצות מדהימות בעיפרון. הייתי מתבוננת בציורים שלו, נמסה, לא מסוגלת לעצום עין מהיופי. הייתי מגניבה את הציורים ומחביאה אותם עמוק במגירה שמרתי עליהם כאילו זה דבר יקר ערך.

שאולי היה גדול ממני בשנתיים. כשהיה בן 14 אמא שלו נפטרה פתאום. לא קמה בבוקר ואז התחילה השאלה מה עושים עם הילד? כולם ישר פנו לאבא שלו, אבל להגיע אליו לא היה פשוט ההורים של שאולי נפרדו מזמן, ואבא שלו כבר עם משפחה חדשה בכלל לא רצה לשמוע. בקיצור, כל המשפחה הצטדקה יש לנו חיים, יש ילדים, כל אחד עם הצרות שלו וככה אף אחד לא שמר באמת על הבן-אחות של אבא שלי.

לבסוף, ההורים שלי עם שני ילדים משלהם החליטו להיות האפוטרופוסים של שאולי, כי האמא שנפטרה הייתה אחות של אבא שלי.

לקח לי רגע להפנים ששאולי עובר לגור איתנו, אבל בהתחלה באמת שמחתי. ביום הראשון, ההתנהגות שלו כבר נראתה לי מוזרה. והנה, אמא שלי רצתה להרגיע אותו קצת שאלה אם יש משהו שהוא רוצה. שאולי אפילו לא חיכה שנייה אמר ישר: אני רוצה רכבת חשמלית.

בואי נבין זו הייתה מתנה יקרה בזמנו, זה היה תחילת שנות השמונים, ופשוט נעלבתי! אמא שלך הלכה, ואתה חושב על צעצוע? איזה מין דבר זה? אבל ההורים שלי קנו תוך יום את הרכבת. ומשם זה רק המשיך תקנו לי טייפ, גינס, מעיל טוב זה הכל עלה ים כסף, וגם היה בלתי אפשרי להשיג בארץ. וההורים שלי על חשבוני, על חשבון אח שלי תמיד עשו הכול לשמח את היתום. אני ואחי הבנו את זה. לא התלוננו.

אז כשהוא הגיע לגיל 16 התחיל לעניין אותו הבנות. בנאדם היה רומנטיקן סדרתי. אבל מה? הוא התחיל להציק גם לי בת הדוד שלו! אני, שהייתי רצה כל היום בחוגי ספורט, ידעתי איך להתחמק מכל ניסיון שלו. היו בינינו אפילו מריבות, הייתי בוכה שעות אבל לא העזתי לגלות להורים שלי לא רציתי לשבור להם את הלב.

כשהבין שלא יקבל ממני כלום, ישר עבר לחברות שלי, ואלו במקום להיעלב רבו ביניהן מי תזכה בו.

חוץ מזה, היה קטע שהוא התחיל לגנוב בבית, בלי בושה בכלל. היה לי קופת חיסכון חסכתי כל שקל מהכסף לארוחת עשר כדי לקנות מתנות להורים שלי. פתאום, הקופה ריקה. ואני יודעת שזה שאולי אבל הוא ישר מכחיש משחק אותה מלאך. וזה אכל לי את הלב איך אפשר לגנוב מאותה משפחה? לא היה לו מושג כמה זה פוגע. נראה שהוא חשב שהכול מותר לו, שכולם צריכים לוותר בשביל הילד המסכן. משם נכנסה בי שנאה אליו. פשוט התפוצצתי אמרתי לו תצא מהמשפחה שלנו!. ירדתי עליו בלי רחמים לא יודעת מאיפה יצאו לי המילים האלה.

אמא שלי בקושי הרגיעה אותי. מאותו רגע פשוט התעלמתי ממנו. רק אחר כך הבנתי כל יתר המשפחה ידעה ששאולי לא כזה תמים. הם פשוט גרו לידי וראו הכל. ההורים שלי לא בדיוק ידעו, גם כי גרנו בשכונה אחרת לגמרי.

אפילו המורים של שאולי הזהירו את ההורים שלי: בשביל מה אתם צריכים את כאב הראש הזה? הוא יכול לקלקל גם לכם את הילדים.

אחרי בתיכון הייתה מישהי בשם תכלת. היא פשוט התאהבה בו עד כלות. התחתנו מיד אחרי שסיימו יב וילדה לו ילדה. תכלת סבלה הכל השקרים שלו, הבגידות, כל המצבים שאין איך להסביר. כמו שאומרים על הרווקות עברה צרות, בנשואין עלה הכפליים. היא לא עזבה אותו יום, נתנה את כל הלב. והוא? פשוט ניצל את זה עד תום.

בשלב מסוים גייסו אותו ליחידה רחוקה, בדרום. שם הוא הספיק לפתוח משפחה משנית. בחופשות פגש מישהי, ועשה איתה ילד. אחרי שכל זה נודע, תכלת פשוט נסעה לשם, ובדרכים שלה החזירה אותו הביתה למשפחה.

ההורים שלי לעולם לא קיבלו אפילו תודה ממנו הם לא לקחו אותו בזמנו בגלל זה בכלל.

היום, שאולי או שאול בן יאיר כבר בן 60, פוקד את בית הכנסת כל שבת. עם תכלת יש להם חמישה נכדים. לכאורה השתלב, בנה חיים. אבל הסירו של העבר, עם כל המרירות, עדיין מבאבע אצלי.

כמו שאומרים אפילו עם דבש לא אוכל את זה.