בעלי יקר יותר מהעלבונות המרים
– נועם, זו הייתה הטיפה האחרונה! זהו, אנחנו מתגרשים! אל תנסה לכרוע ברך כמו שאתה אוהב זה לא יעזור! – שמתי סוף נחרץ לנישואין שלנו.
נועם, כהרגלו, לא האמין לי. הוא היה בטוח שהכל ילך לפי התסריט המוכר: הוא יכרע ברך, יתנצל, יקנה עוד טבעת, ואני אסלח. כך היה כבר לא פעם. הפעם באמת החלטתי לקרוע את חבלי הנישואין. כל האצבעות שלי, עד הזרתות, היו עמוסות טבעות אבל הלב היה ריק. נועם שתה בלי גבול.
…והכל הרי התחיל כל כך רומנטי.
הבעל הראשון שלי, עדן, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. זה קרה בשנות התשעים, כשכל המדינה רעדה בפחד. עדן היה אדם לא קל, תמיד הלך עם הראש בקיר. כמו שאומרים, עיניים של עיט וכנפיים של יתוש. אם משהו לא התאים לו, היה פוצח בריקוד דרמטי. לכן אני בטוחה שהוא נפל באיזו קטטת כנופיות. אף ידיעה לא קיבלתי ממנו. נשארתי עם שתי בנות ליבי בת החמש, נועה בת השנתיים. חמש שנים עברו מההיעלמות.
חשבתי שאשתגע. אהבתי את עדן מאוד, למרות האופי המתפרץ. בקרבנו היינו יחידה אחת. החלטתי החיים שלי נגמרו, עכשיו אגדל את הילדות שלי לבד. שמתי איקס על עצמי. אבל…
היה קשה מאוד בתקופה ההיא. עבדתי במפעל, קיבלתי משכורת… במגהצים. הייתי צריכה למכור אותם בשוק כדי לקנות אוכל. בסופי שבוע, זה היה העיסוק העיקרי שלי. בחורף, כשקפא לי הדם מהקור, תוך כדי שמכרתי מגהצים בשוק, התקרב אלי גבר. נראה הרחמן היחיד בשדה קרב.
– קר לך, גברת? שאל בעדינות הזר.
– איך הצלחת לגלות? ניסיתי להתבדח, אפילו שממש קפאתי מקור. אבל מבטו החם הפשיר לי את הלב.
– סליחה, שאלתי שטות. את רוצה שנתחמם יחד בבית קפה? אני יכול לעזור לך לסחוב את המגהצים.
– בסדר, בוא. עוד רגע אמות מהקור לחשתי.
אבל לבית הקפה לא הלכנו. משכתי את הזר לכיוון הבית שלי, ביקשתי שימתין ליד הכניסה וישגיח על המגנהצים ושאשוב הייתי צריכה לקחת את הילדות מהגן. רצתי, כפות רגליי הרדומות מהקור. אבל בראשי כבר הצטיירה חמימות חדשה. כשחזרתי עם הילדות, ראיתי מרחוק את נועם (כך הציג את עצמו), מעשן בחוסר סבלנות.
חשבתי, “אציע לו תה והשאר כבר יהיה מה שיהיה!”
נועם סחב לי את התיק עד קומה שש, כשהמעלית, כמובן, לא פעלה. עד שעלינו, הוא כבר ירד בחזרה.
– רגע, מצילי! לא אתן לך ללכת לפני שאתה שותה אצלי תה חם! אחזתי בשרוולו ביד קפואה.
– מה פתאום. לא אפריע? הסתכל נועם על הילדות.
– חס וחלילה! תחזיק להן ידיים, אני כבר שמה קומקום עניתי בלי היסוס.
לא רציתי לאבד גבר שכה מהר נעשה לי קרוב. בשיחה החמה הציע לי לעבוד אצלו כעוזרת אישית, עם שכר גדול פי כמה ממה שיכולתי לקוות במפעל מגהצים בשנה.
כמובן שנעניתי מיד. הייתי מוכנה לנשק לו ידיים מרוב תודות…
נועם היה גרוש, בתהליכי סיום גירושין, היה לו בן מאשתו הראשונה.
ומכאן כל העניינים החלו להתגלגל…
התחתנו, הוא אימץ את בנותיי. הכל הרגיש חגיגה מתמדת. קנינו דירה מרווחת בת ארבעה חדרים, ריהטנו אותה במכשירי חשמל וריהוט יוקרתיים. אחר כך בנינו בית קיץ, וכל שנה יצאנו לחופשה בים. החיים היו מתוקים מדבש.
…עברו שבע שנות אושר. כנראה אחרי שכבש את כל הפסגות, נועם התחיל לשקוע בבקבוקים. בהתחלה לא צייצתי, הבנתי: עובד קשה, רעב לנפש שיהיה. רק כשהתחיל לשתות גם במהלך העבודה, נבהלתי. תחנונים לא עזרו.
אגב, אני ניחנתי בנשמה הרפתקנית. כדי להסיט את בעלי מהשתייה, החלטתי… ללדת לו ילד! כבר הייתי בת שלושים ותשע. כל החברות שלי שמעו ולא התפלאו:
– תעשי, דלית, אולי גם אנחנו נלמד ממך להיות אמהות צעירות בגיל ארבעים צחקו.
ואני תמיד אומרת:
– אם תפילי ילד, אולי תצטערי כל חייך. אבל על ילד שנולד אפילו לא מתוכנן לעולם לא תצטערי.
…נולדו לנו תאומות. היינו מגדלים ארבע בנות! נועם לא חדל מהשתייה. סבלתי, סבלתי ורציתי קצת חיים של טבע, חיות, בית קטן. לילדות יהיה בריא, וגם נועם יהיה עסוק ולא יוכל לשתות.
מכרנו את הדירה והבית קיץ, וקנינו בית במושב קטן. פתחנו בית קפה יפהפה. נועם גילה תשוקה חדשה בציד: קנה רובה, ציוד, כל מה שצריך. היערות היו מלאים חיות.
החיים המשיכו להתגלגל עד שיום אחד נועם השתכר מאוד. לא יודעת מה שתה, אבל הפך לאלים! שבר הכל, רהיטים, כלים, ולבסוף גם אלינו הגיע. תפס את הרובה וירה בתקרה!
ברחנו השכנים, אני והבנות. פחד מוות.
בבוקר הכל נרגע. חזרנו בהיסוס לבית. המראה היה מפחיד. חבל שהבנות ראו את השבר. הכל היה הרוס, לאן לשבת, ממה לאכול, איפה לישון. נועם ישן כמו מת על הרצפה.
ארזתי מה שנותר, ועם הבנות הלכנו לאמא. היא גרה לא רחוק, באותו מושב.
אמא צקצקה:
– אוי, דלית, מה אעשה עם כל הנכדות? חזרי לבעלך, מה לא קורה במשפחה? הכל יעבור, תראי.
אמא תמיד אמרה העיקר שבעלך יפה, תסבלי וחייכי.
…אחרי יומיים הופיע נועם. אז שמתי סוף ליחסינו. אגב, הוא בכלל לא זכר שום דבר מ”הבלט” שלו. לא האמין לסיפורים שלי. אבל לי כבר לא היה אכפת. חתכתי גשר שרוף.
לא ידעתי איך אמשיך, אבל החלטתי: עדיף להיות רעבה מאשר מתה על ידי גבר שיכור.
נאלצנו למכור את בית הקפה במחיר מגוחך, רק כדי לברוח מהמושב. עברנו למושב קטן אחר, לביתון זעיר.
הבנות הגדולות מצאו עבודה, אחר כך, ברוך השם, התחתנו.
התאומות למדו בכיתה ה’. כולן אהבו את נועם, התראו איתו. דרכן שמעתי כל מה שחייו. דרכן נועם ביקש שאחזור. גם הילדות התחננו: “אמא, תפסיקי, תסלחי לו, הוא באמת השתנה! תחשבי על עצמך את כבר לא בת עשרים וחמש…” אבל התעקשתי. רציתי חיים שלווים, בלי סערות.
…שנתיים חלפו.
התחלתי להתגעגע לנועם. הבדידות הציקה. את כל הטבעות שנתן לי הפקדתי במשכון. לא הצלחתי לקנות אותן חזרה. התחלתי להתרפק על העבר. בכל זאת, בביתנו שררה אהבה; נועם אהב את כל הבנות, דאג לי, ידע להתנצל. היינו באמת משפחה למופת. לכל אחד יש את האושר שלו, אי אפשר להיכנס לנעליים של אחר. מה עוד לבקש?
הבנות הגדולות כבר בקושי מגיעות, רק מתקשרות. אני מבינה, הנעורים סוחפים. עוד מעט התאומות יפרסו כנפיים, ואני אשאר לבד. ככה בנות כמו אפרוחים, מגדלות נוצות ועפות להן.
בקיצור, שלחתי את התאומות לברר עם אבא שלהן מה מצבו באמת. אולי כבר יש לו אישה חדשה? הן חקרו וגילו: נועם גר ועובד בעיר אחרת, לא טועם טיפת אלכוהול, רווק, אפילו. נתן להן כתובת ליתר ביטחון.
אז ככה, אנחנו שוב יחד כבר חמש שנים.
מה אמרתי לכם אני הרפתקנית מלידה…
