קרובי המשפחה שלי רצו שאפנה להם את חדר השינה שלי לכבוד החג, ובסוף הלכו מכאן בידיים ריקות.
איפה לשים את הקערה עם הרגל הקרושה? אין מקום במקרר שלך, הוא מלא כל מיני… דברים שלך, כמו הקרפצ’ו והאבוקדו… אוי, מה זה בכלל, נאנחה מרים, מנסה לדחוק קערה ענקית לאמאייל למדף התחתון, מזיזה קופסאות מסודרות ומקוטלגות.
איילה, שעמדה ליד הכיריים וערבבה רוטב לתבשיל החם, עצרה, נשמה עמוק וספרה עד עשר בלב. זה היה רק ההתחלה. עברו רק עשרים דקות מאז שנכנסו האורחים לדירה, וזה כבר הרגיש כאילו גדוד רעשני השתלט על הבית והתחיל להתאים אותו לדרכם.
מרים, אולי תשימי את זה על המרפסת? עכשיו קר שם, והיא סגורה בזכוכית, שום דבר לא יקרה לרגל הקרושה, ענתה איילה בעדינות, משתדלת לשמור על הנימוס. במקרר יש לי מצרכים וסלטים שאסור להקפיא.
במרפסת?! התריסה מרים, אישה גדלת גוף עם תלתלים עשויים אצל הספר וגלביה פרחונית ענקית עליה. את הגלביה הזו היא הביאה איתה והחליפה מיד בכניסה. אבל על המרפסת הכל מתמלא באבק של העיר! ובכלל, לא שמים אוכל על הרצפה. טוב, אני אזיז את הקופסאות עם ה”עשבים” שלך, ממילא אף אחד לא אוכל את זה. לגברים צריך בשר, לא שחת.
איילה הביטה אל עבר בעלה בתחינה. עמית, גבר גבוה ורגוע, ישב ליד השולחן וחתך לחם, מנסה להיעלם. הוא הכיר היטב את ההתנהגות של מרים ושל בתה, רוני בת הדודה של איילה, שבדיוק בדקה את איכות אריחי חדר הרחצה ורכילות בקול רם.
עמית, תעזור למרים לקחת את הרגל הקרושה למרפסת, קבעה איילה בשקט. יש שם מדף פנוי ונקי, אין שום אבק.
עמית קם, לקח את הקערה הכבדה מאמאייל למרות מחאתה של מרים, ונעלם למרפסת. מרים האישה מיד עברה לנושא אחר והסתובבה אל איילה.
למה את נראית כל כך חיוורת, איליי? בטוח שוב עם הדיאטות שלך. רק עור ועצמות. תראי את רוני שלי חיוניות בעור שלה, תענוג להסתכל. ואת רק נובלת. וגם השיפוץ שלכם נראה כמו מחלקה בבית חולים. הכל לבן ואפור, מי היה עושה דבר כזה? למה לא הדבקת טפטים עם זהב? עכשיו יש טפטים יפים ומפנקים.
אנחנו אוהבים מינימליזם, מרים, השיבה איילה בקצרה וטועמת את הרוטב. לכל אחד יש טעם משלו.
רוני נכנסה למטבח כאילו היא מלכת הבית. היא הייתה בת שלושים ושבע, גדולה מאיילה בשלוש שנים, אבל תמיד התנהגה כאילו היא לפחות חמש עשרה שנים בוגרת ממנה, ולימדה אותה את החיים. אחריה התרוצצו שני הבנים שלה, בני חמש ושש, ידיים מרוחות בשוקולד.
איליי, יש לך רק מקלחון באמבטיה? אמרה רוני באכזבה ומתיישבת בנוחות. חשבתי שיש אמבטיה אמיתית. איך אני אשטוף את הילדים בערב? הם אוהבים להתפנק.
אנחנו שיפצנו לפי מה שאוהבים. מעדיפים מקלחת. אפשר לשפוך קצת מים על הבנים, הם כבר לא תינוקות, ענתה איילה, מרגישה איך העצבים עולים.
את הביקור הזה תיאמו מזמן, אבל איילה קיוותה עד הסוף שקרוביה מבאר שבע ישנו תכניות. מרים ורוני עם הילדים הודיעו שבאים לתל אביב לכבוד החג, בטענה ש”משפחה צריכה להיפגש” ו”אולי נרגיש קצת את הכרך”. איילה, שגדלה בבית שבו ערך הכנסת אורחים היה קדוש, לא ידעה לסרב, אף שלא שכחה את הביקור האחרון שלהם שלוש שנים קודם, שממנו התאוששה שבוע שלם.
אבל אז גרו בדירת שני חדרים ישנה. עכשיו סוף סוף היא ועמית עברו לשלושה חדרים מרווחים וסיימו שיפוץ יוקרתי במסירות. זה היה הקן שלהם, גאוותם, כל פרט נבחר במדויק במריבות עם הקבלנים.
איילה גאה במיוחד בחדר השינה שלה אזור קדוש של שקט. קירות כחולים כהים, וילונות האפלה, מיטה ענקית עם מזרן אורתופדי, שעלותו כמו כנף של מטוס, ושטיח שאי אפשר להפסיק לדרוך עליו. היא ועמית סיכמו מראש: לא מכניסים אורחים לשם, הדלת סגורה. הסלון עם ספה נפתחת, למקרים דחופים גם חדר העבודה של עמית עם כורסה מעולה.
אמא, אני רוצה לשתות! התלונן בן רוני הקטן ומשך אותה בשרוול.
לך תבקש שתייה מאיילה, אמרה רוני בלי לחשוב. איליי, תני להם משהו, הם מותשים מהנסיעה.
איילה שלפה מהמקרר קרטון מיץ תפוחים ושפכה לשני כוסות.
תשמרו, שלא ישפך על הרצפה, זה עץ טבעי פה, הזהירה.
די, את מגזימה עם הרצפה שלך, גיחכה מרים. דברים באו בשביל בני אדם, לא להיפך. הם ילדים, מה כבר יקרה? אם ילכלכו, תנקי. נהיית עצבנית, כל ה”דירה בתל אביב” עלתה לך לראש.
עמית חזר ממרפסת, מנסה להפחית מתיחות.
נתחיל לאכול אולי? כבר שעה חמש, זמן לסכם את השנה.
המאכלים נפרשו בבלגן. הילדים התרוצצו סביב השולחן ולוקחים נקניקים וגבינות, רוני שוחחה בצעקות עם חברה וסיפרה לה איך הגיעה, ומרים קטלה כל מנה.
סלט עם שרימפסים? בדקה מרים בעקיצה. לא מבינה את זה. תביאי הרינג אמיתי, זה אוכל. פה רק עלים וגומי. איליי, לפחות תכיני תפוחי אדמה כמו שצריך, עם שמן זית, ולא פירה הזה עם שמן כמה… טרופל? מה זה בכלל, הריח מוזר.
זה מעדן, אמא, נאנחה רוני וסגרה את הטלפון. למרות שגם אני אוהבת אוכל פשוט. איליי, תעבירי לי את הפטריות. את המלחת או מהסופר?
מהסופר, מהחקלאים, ענתה איילה.
ברור. קשה להתלכלך עם זה לבד, פסקה מרים. הנה, הבאתי לכם צנצנת אמיתית, תפתחו ותראו מה זה פטריות אמיתיות.
איילה המשיכה לאכול בשקט, בוהה בצלחת. עמית הניח את ידו על שלה, בתמיכה. תחזיקי מעמד, רק שלושה ימים, אמר מבטו.
לקראת שמונה בערב, אחרי שכבר נגמרה בקבוק יין, והילדים נרגעו עם טאבלט, עלתה השיחה על מקומות לינה.
אוף, נשברתי מהדרך, הגב שלי התפרק, התלוננה מרים, מעסה את הגב. הרכבת התרסקה, כל הנפש התערבבה. עכשיו רק לשכב ולמתוח את הרגליים.
נכון, אמא, צריך לתת לה לנוח טוב, הצטרפה רוני. איליי, איפה סידרת לנו?
איילה חיכתה לשאלה הזו.
ערכנו את הסלון. הספה נפתחת ומרווחת, לשני מבוגרים אין בעיה. בשביל רוני והילדים יש את הכורסה הגדולה במשרד, מתרחבת למיטה. ואם צפוף, יש גם מזרן מתנפח, נוח מאוד.
כולם השתתקו. מרים עצרה, רוני הרימה גבה.
סלון? שאלה מרים לא מצליחה להאמין. איליי, צוחקת עליי? יש לי פריצת דיסק! לא יכולה לישון על ספה, אני קמה שבורה. צריך מיטה אמיתית, רכה ושווה.
מרים, הספה נוחה וקשיחה, קנינו במיוחד לאורחים, ניסתה להסביר איילה.
ספה היא תמיד ספה! קטעתה מרים. זה מתאים לצעירים. אישה בגילי ובמצבי צריכה מיטה טובה. חשבתי שתפני לנו את החדר שינה שלכם. שמענו שיש לכם מזרן מיוחד.
איילה קפאה. היא ציפתה לבקשות, לקינטורים, אבל לא לתובענה ישירה להשתלט על מרחב אישי כזה.
את רוצה את החדר שינה שלנו? שאל עמית, מגבש גבות. מרים, זה החדר שלנו. שם אנחנו ישנים.
אז? ענתה רוני בפשטות. אתם צעירים, בריאים. תשנו בסלון או על הרצפה כמה לילות, לא נורא. אמא צריכה נוחות, וכולנו יחד בחדר אחד יהיה ימלא את רוח החג. הילדים רצים בלילה, הכי טוב שתהיה דלת סגורה.
רגע, איילה הרגישה את פניה מתמלאות דם. אתם מבקשים שנפנה את חדר השינה, נישן בסלון, ואתם תישנו במיטה שלנו?
איליי, למה להוציא את זה מפרופורציה? התערבה מרים. לא לנצח, לא דרמה. זה ימים ספורים. ככה נוהגים. ככה גידלה אותי אמא שלי וסבתא. ותל אביב עשתה אותך אחרת, שכחת מסורת.
מרים, מסורת זה לארח ולאהוב, אמרה איילה בתקיפות. אבל מיטה אישית זה עניין הגייני, כמו מברשת שיניים. מצטערת, אי אפשר להעביר את חדר השינה.
רוני חבטה בכוס שלה, הזכוכית גירדה.
איליי, את רצינית? לא תתני מיטה לקרובה ולילדים? באנו אלייך עשרות קילומטרים, מתנות הבאנו, ופתאום בספה? כמו כלבים?
סליחה, למה כלבים? התפלא עמית. הספה עולה עשרים אלף שח, היא מצוינת. אני בעצמי ישן עליה לפעמים.
לא הכסף משנה! זעקה מרים. זה עניין של כבוד! אמא שלך ז”ל הייתה מתביישת, אם הייתה רואה איך את מארחת משפחה. אגואיסטית! ככה זה עם אבא שלך!
איילה ניסתה להרגיע: אל תערבי את אמא שלי. אמא הייתה אישה קדושה, את רק ניצלת אותה. אני לא אמא שלי. אני יודעת לשים גבולות. חדר השינה סגור. מי שלא רוצה ספה יש מלון, אעזור להזמין חדר.
מלון?! רוני נחנקה. את מסלקת אותנו? שנשלם כסף? אמא, שמעת?
שומעת, בת שלי, מרים עשתה דרמה והחזיקה את לבה. אוי, לחץ הדם שלי עלה! מים בבקשה, מהר!
רוני זינקה למים ונתנה לה כדור. הילדים השתתקו, מביטים בפליאה.
אז ככה, פסקה רוני, אחרי שמרים נרגעה. או שאנחנו במיטה שלכם, או שנוסעים עכשיו. אף אחד מאיתנו לא יחזור לפה. נספר לכולם איזה בת דוד נהיית.
איילה הסתכלה על עמית, מחפשת חיזוק. הוא ישב קפוא, אבל רגעי עידוד במבטו. הוא גם עייף מהחוצפה, מהרעילות.
לא הבנתי את הברירה, רוני, השיבה איילה וקמה. הצעתי לכם הכנסת אורחים, אוכל, מיטות נוחות. אתם דורשים את המיטה הפרטית שלי. אם זה העניין, אולי באמת מוטב להיפרד.
ככה?! מרים התעוררה מהכיסא, בלי שום בעיית גב. רוני, נארוז הכל! תקחי את הילדים! לא נשאר דקה במקום הזה! עדיף לישון בתחנה המרכזית!
אמא, אין רכבת עכשיו! רוני בלבלה. בטוחה שתצליח לגרום לאיילה להיכנע.
נזמין מונית! ניסע למיכל ברמת גן. שם בדירה ישנה אבל יש לב חם! פה? שיחנקו עם הקרפצ’ו!
בלגן התחיל. רוני אספה חפצים בזעם, מרים התלוננה בקול על עוולות החיים.
תחזירי לי את המתנה שהבאתי לך סט מגבות פשתן! לא הגיע לכם. אתן למיכל!
איילה הביאה את השקית (ולא התכוונה להשתמש בהן ממילא) והניחה בכניסה.
בבקשה. ואל תשכחי את הצנצנת פטריות.
גם תיקח! זעמה רוני, ולקחה את השקית. גם את הממתקים לילדים!
עמית הביט בהם מהדלת, נבוך. כל המבוגרים האלה מתנהגים כילדים לא מנומסים.
האריזות לקחו רבע שעה. כל אותה עת מרים לא חדלה לקבל את איילה ועמית בהשמצות, נזכרת עתיקות ו”מנבאת” להם בדידות מזדקנת.
הזמנו מונית? שאל עמית לבסוף.
לא צריך עזרה! נסדר בעצמנו! התפרצה רוני ומקישה בטלפון. אמא, יוצאים! נחכה ברחוב, הרעל פה חונק.
כולם יצאו. מרים טרקה את הדלת החדשה בעוצמה, טיח נפל מהתקרה.
נשאר שקט מוחלט. נשימות המקרר והשעון בסלון. השולחן נשאר עם שאריות סלט, מפיות וכתמי מיץ.
איילה התיישבה, הסתירה את פניה בידיה, וכתפיה רעדו.
עמית ניגש, חיבק אותה ונשק לה בראש.
נגמר, איליי. הם עזבו.
איילה הרימה ראש. לא היו דמעות היא צחקה. צחוק משוחרר, מלא הקלה.
עמית, שמעת? “עדיף להיות בתחנה המרכזית מאשר אצלכם”! אלוהים, איזה אושר!
באמת, אושר. חייך עמית. אה, הם שכחו את הרגל הקרושה! על המרפסת!
איילה התפקעה מצחוק.
נכון! השאירו את האוצר! מעניין איך מיכל ברמת גן תסבול את הפולש המיוזע הזה בחג.
זה לא בעיה שלנו, ענה עמית, מוזג לעצמו יין. הרגשתי לא נעים, אבל שהזכירה את אמא שלך, כמעט זרקתי בעצמי. כל הכבוד לך. את אמיצה.
אני פשוט אוהבת את חדר השינה שלנו… הודתה, לוגמת מהכוס שלו. ואתה. ואת השקט שלנו. זה החג הכי טוב שהיה לי. ביחד, עם אוכל של צבא, ואף אחד לא מתלונן.
הם פינו את השולחן. איילה אספה את הכלים המלוכלכים, עמית למכונת כלים. האוויר בבית התנקז. הלך רעל והקטנוניות.
איילה ניגשה לחלון. בחוץ ירד שלג רך, כיסה את עקבות המונית. העיר מנצנצת. במקום כלשהו, בתוך ערב מתערבל, קרוביה נוסעים לוקחים איתם את מרירותם. איילה רחמה עליהם. לחיות עם משא כזה, זה בטח קשה יותר מאשר לישון על הספה.
עמית, קראה. נשים מוזיקה? נדליק נרות? זה חג, לא?
בטח, השיב מהמטבח. והמנה החמה מוכנה אותה ברווזה שהם לא טעמו.
שעה אחר כך הם ישבו יחד. נרות דולקים, ג’אז מתנגן. הברווז עם תפוחים היה מושלם קריספי, רך, מלא ריח.
לחיים, אמר עמית. לבית שלנו. ולזה שתמיד יהיה בו מקום רק לאנשים שמכבדים אותנו.
ולגבולות, הוסיפה איילה, משתפת לחיים. שלמדנו לשמור עליהן.
בלילה, בחדר שינה האהוב שלה על המזרן ה”סוער”, תחושת אושר מלאה אותה. שקט, ריח לבנדר נקי במצעים, שום בשמים זרים. קרוביה ודאי מתכווצים על מזרן אצל מיכל או יושבים בתחנה, מקללים את “איילה התל אביבית”. אבל היא לא הרגישה אשמה.
היא הבינה: אי אפשר להיות טובה לכולם, במיוחד בעלות על עצמה. אם מחיר השקט הוא עלבון המשפחה החצופה, זה מחיר לא רע.
בבוקר, הטלפון שלה הוצף בהודעות. קרובים אחרים כתבו הגרסה כבר הסתובבה, כאילו איילה זרקה את מרים החולה קפואה ברחובות. היא לא קראה ולא ענתה. העבירה את הטלפון למצב טיסה, התמתחה במיטה וחייכה.
הרגל הקרושה עמית ואיילה נתנו לכלבה של השכונה. הכלבה הייתה אסירת תודה. לא התלוננה על שום דבר, בניגוד לאנשים מסוימים.
