חמותי העבירה את המטעמים מהמקרר שלי אל התיק שלה רגע לפני שיצאה
את בטוחה שאנחנו צריכים כל כך הרבה נקניקים? זה הרי פסטרמה, רמה, המחיר שלה כמו מנוע של מטוס אמר אלעד, כשסובב בידיו חבילת וואקום עם נתח בשר מגרה, מביט במחיר כאילו כתובה עליו מיתת נשמתו.
רמה, מבלי להניד עפעף, הוציאה מהשקיות קניות והניחה על שולחן המטבח: פלפלים אדומים מבריקים, צנצנת קוויאר קטנה עם מכסה מוזהב, גוש גבינה צהובה קשורה בסרט, בקבוקי יין אדום. המטבח התמלא בניחוח לחם טרי ומעושנים.
אלעד, אתה חוגג יום הולדת ענתה ברוגע, כשהניחה את החלב במקרר. שלושים וחמש. יבואו החברים שלך, אמא שלך תגיע. אתה רוצה שנגיש רק תפוחי אדמה מבושלים והרינג במיונז? קיבלתי השנה בונוס, אפשר פעם אחת בשנה לערוך שולחן כמו שצריך, כדי שלא אתבייש?
לי אין בושה עם תפוחי אדמה מלמל אלעד, אבל לא החזיר את הפסטרמה למקום. במקום זאת, הניח אותה בזהירות במדף הפנימי של המקרר. פשוט אמא שוב תתחיל להתלונן שזרקנו כסף לפח. אתה הרי מכירה אותה: “הייתם שמים בצד, הייתם מקטינים את המשכנתה.”
אמא שלך בוודאי תתלונן, לא משנה מה נגיש נאנחה רמה, כשהוציאה קערה לסלט. נקנה יקר ביזבזנים, נקנה זול עניים, מחומרים בזול. כבר מזמן הפסקתי להתחשב בדעתה של עליזה. העיקר שאתה והחברים תיהנו. וחוץ מזה, חיפשתי את הפרושט בדיוק כמו שאכלת בחו”ל, זוכר?
אלעד חייך, נזכר במשהו. פניו התרככו.
זוכר. זה היה טעים… טוב, את צודקת. פעם בשנה מותר. רק תורידי את המדבקות, שלא תביך את אמא שלי.
ההכנות למסיבה היו בעיצומן. רמה אהבה לבשל, אבל רק כשהיא לבד במטבח. אלא שהיום, כמובן, עליזה הבטיחה להגיע מוקדם, “לעזור לילדה”. משפט שכזה גורם לרמה דקירת עצב. עזרה של חמות פירושה לשבת על כיסא הכי נוח, מפריעה לכל תנועה, נותנת הוראות יקרות ערך, תוך כדי ביקורת החל מחיתוך הבצל ועד צבע הווילון.
הדלת צילצלה בשתיים בדיוק. אלעד מיהר לפתוח, רמה עצמו עצמה רגע עיניים ואימצה חיוך מקצועי.
הנה בעל השמחה! רעמה קולה של עליזה לאורך המסדרון. תן לי חיבוק! רזה אתה, רק עצמות נשארו. אי אפשר להשמין מפסטות מהסופר.
אמא, איזה פסטות? רמה מבשלת מצוין ניסה אלעד להגן על עצמו, עוזר לאמו להוריד את המעיל הכבד.
תפסיק להתווכח, אני רואה לבד. העיניים שקועות. שלום, רמה.
עליזה נכנסה למטבח, כמו שוברת קרח בנמל חיפה. בידה היה תיק גדול מבריק, שלא נפרדת ממנו אף פעם.
שלום, עליזה. שמחים שבאת. תיכנסי, המים בקלחת כבר רותחים.
תעזבו, בסוף נשתה. הבאתי לכם משהו מהבית. אני מכירה אתכם, אצלכם יש תמיד מקרר ריק.
היא החלה להניח את מתנותיה על השולחן: צנצנת חמוצים ביתית עם מים עכורים, שקית תפוחים חבוטים וקומץ סוכריות שנראות כאילו נשארו מהתיכון.
זה חמוצים אורגניים הודיעה בגאווה. תפוחים עם ויטמינים, תורידו את הרקב, תבשלו קומפוט. בזבוז לזרוק.
תודה הנהנה רמה, משתדלת לא להסתכל על הנוזל הדלוח. ננסה בהזדמנות.
באותו רגע עליזה כבר פתחה את המקרר. זהו טקס קבוע. היא קוראת לזה “לבדוק מקום”. רמה יודעת: זו ביקורת.
וואו משכה החמות, כשראתה את כל המטעמים. קוויאר אדום? שתי קופסאות? מצאתם דינרי או רמה שדדה בנק?
זה מהבונוס, אמא מלמל אלעד, גונב פרור גבינה מהקרש.
בונוס… עליזה חשקה בשפתיה. במקום לעזור לי, שהגדר בבית כמעט נופלת, אתם אוכלים קוויאר בכפיות. נו, עניין שלכם. אני לא צריכה, לי מספיק מעט.
היא סגרה את המקרר ולקחה מקום ליד הכיור, חוסמת את הגישה.
נו, רמה, תראי מה הכנת. אשב רגע, הרגליים כואבות. לחץ דם עלה, אבל הגעתי בכל זאת. איך אפשר לא לברך את הבן? כמעט גבורה.
שלוש השעות הבאות עברו במצב מוכר: רמה התרוצצה בין הגז לשולחן, קוצצת, מערבבת, אופה. עליזה מעניקה הערות אינסופיות.
יותר מדי מיונז, זה לא בריא.
לחם יקר מדי ב”סופר-שוק” יש רק ב3 ש”ח, אותו טעם.
בשר צריך למעוך יותר, יהיה קשה.
רמה שותקת. למדה להפעיל בראש רעש לבן ולהתעלם ממונולוגים כאלה. העיקר להחזיק עד הערב.
בשש החלו להגיע החברים. החבורה העליזה של אלעד מילאה את הדירה בריחות ובצחוק של בושם גברי. השולחן היה עמוס כל טוב: בשר בתנור, רולדות חציל עם אגוזים, קוויאר בקערות, פסטרמה, גבינות לסוגיהן, סלטים, מרק ועיקרית.
כשכולם התיישבו והטוסט הראשון לאירוע נשמע, עליזה תפסה שליטה.
אלעד, בני פתחה, מנגבת עיניים יבשות. זוכרת איך נולדת? איזה ייסורים היו לי…
החברים מאזינים בנימוס לסיפורי הלידה בפעם החמש עשרה. רמה מנצלת את ההפוגה ומגישה לעצמה סלט.
…והנה גדלת, התחתנת. איך שזה יצא ככה יצא החמות מביטה ברמה. העיקר שתהיה מאושר, האוכל לא חשוב. רמה, כמובן, עשתה מאמץ, קנתה יקר. אני אוספת שולחן צנוע, יותר לבבי. הכל היום תצוגה.
היא דוחפת לפה נתח ענק של דג מעושן, שרמה קנתה במעדנייה ב130 ש”ח, ומכריזה:
דג כמו דג. מלוח ושמן מדי. פעם הסרדינים היו יותר טעימים.
אבל עליזה אוכלת בתיאבון מוגזם. אל צלחתה נמשכים בקסם כל הנקניקים, הפסטרמה נעלמת ממש במהירות, היא אוכלת קוויאר כמו גרעיני אבטיח ואומרת:
קוויאר קטן כזה, בטח מזויף. אי אפשר למצוא אמיתי. רמה, תראי לי את הקופסה, אחרי ארוחת ערב. אולי נקבל הרעלה.
רמה מחייכת ויוצקת יין. רואה איך אלעד מסמיק, אבל שותק. מעולם לא היקשה על אמו, גם לא בארבע עיניים.
הערב מתגלגל. החברים משבחים את האוכל ואף צוחקים, נזכרים בימים באוניברסיטה. עליזה פה ושם מכניסה ביקורת על חיי הפנסיונרים וכפיות טובה של הילדים, אבל מרבית הרעש גובר על תלונותיה.
לקראת עשר כולם מתחילים להתפזר. מחר עבודה. היה ערב טוב.
רמה, את קוסמת! מחמיא נדב, חבר טוב של אלעד, ולוחץ את ידה. הדג היה פיצוץ. תודה!
שמחה שנהנית מחייכת ברגע אמת.
כשסגר הדלת של האורח האחרון, השתררה דממה, מופרעת רק בצלצול הצלחות, כשעליזה החלה לאסוף מהמפה.
אשאר לעזור לכם, אחרת תתייבשו עד הבוקר הכריזה. אלעד, צא לזרוק זבל, השקיות מלאות. רמה, תתחילי לסדר.
רמה הרגישה עייפות כבדה. הראש כאב.
עליזה, עזבי, אני אעשה הכל. רוצה שאזמין לך מונית?
מה פתאום? טרוניה. כסף בשבילה? אגיע באוטובוס, עוד נוסעים. ותפסיקי, אני עוזרת. את נראית חיוורת, לכי תתרענני. אטפל כאן מהר.
רמה באמת לא הייתה במיטבה. מיגרנה.
בסדר נכנעה. אחזור עוד קצת. אלעד ישוב וילווה אותך לתחנה.
יצאה אל חדר השינה, לקחה כדור נגד כאבים. נכנסה לשירותים, שטפה פנים. הרעש בראש נרגע. “צריך לחזור, אסור להשאיר אותה לבד במטבח, היא עוד תשתמש בקרם לחות לשטיפת כלים או תחליף לי את כל הסדר בסירים”.
בהיסוס פתחה את דלת המטבח, נעלמת בצל.
עליזה עמדה בגבה, מול המקרר הפתוח. לידה תיק קניות ענקי. פועלת ברוגע, ידיה כמו קוסם.
הנה לקחה צלחת עם שאריות נקניקים יקרים פסטרמה, צלי, נקניק יבש. קיפלה הכל לשקית שהביאה מראש, קשרה והכניסה לתיק הגדול.
רמה מצמצה. דמיינה? לא.
החמות ניגשה למקרר. הוציאה קופסא, שם הניחה רמה מראש חתיכת דג אדום “למחר”. פירקה וקיפלה ישירות לתיק.
אחר כך העבירה לתיק חצי מהעוגה, שאפתה רמה עד שתיים בלילה. חתכה לפיסות, הדביקה בנייר כסף, רמסה את שכבות העדינות.
נבדוק עוד… מלמלה. גבינה… פרמז’ן… יבש, זרקו אותו.
הגבינה הצהובה, יקרה כמו גשר פלדה, גם היא לתוך התיק. יחד איתה קופסת זיתים ובסוף בקבוק כמעט מלא של קוניאק יקר, מתנה מאלעד מהעבודה.
רמה נעמדת, נשענת על המשקוף, לא יודעת מה לעשות. לצעוק? להתפרץ? להאשימה בגניבה? קשה לה לקרוא לחמותה גנבת, אף על פי שזה בדיוק מה שהיא עושה.
בדיוק אז דלת הכניסה נטרקת. אלעד חזר.
קר בירושלים נשמע קולו. אמא, את מוכנה? לא אגמור להוריד מעיל, נלווה אותך.
עליזה נרתעה, סגרה את תיק הקניות בפתאומיות. כשראה את רמה בפתח, נבוך לדקה, אבל מיד חזרה לשליטה.
רמה, את פה? אני רק עוזרת לסדר. אלעד הגיע? יופי, אני מוכנה.
הרימה את התיק. נעשה כבד ועד כדי כך שנאנקה מהמאמץ.
אמא, תני אעזור, יש פה בלוקים? שאל אלעד.
אין צורך! קראה עליזה, מחבקת את תיק הקניות. אני לבד! כאן… כאן קופסאות ריקות. לקחתי אותן איתי. ודברים אישיים. אל תיגע!
רמה מביטה בבעלה. אלעד מביט באמא, מבולבל.
אמא, אילו קופסאות? הבאת אחת, והיא מלאה.
אחרות! היא מסמיקה. עזוב אותי, רוצה הביתה! עבדתי אצלכם כל היום!
רמה מתקרבת, הראש כבר התבהר, נשאר קרח בלב.
עליזה אמרה בשקט, בבירור. שימי את התיק על השולחן.
מה? העיניים שלה מתפשטות. מה עובר עלייך? את חושבת לערוך לי חיפוש? אלעד, שמעת מה אשתך מדברת? היא מחשיבה אותי גנבת!
רמה, מה קורה? אלעד נע בין השתיים. אמא…
אלעד קוטעת אותו רמה, בלי להוריד מהחמות את העיניים. בתיק הזה יש את ארוחת הבוקר שלנו. והצהריים. וערב ליומיים. שם הדג, שקניתי ב־300 שקלים. שם הפסטרמה שלך. שם הקוניאק שלך. העוגה גם.
את משתגעת! צווחה עליזה, נסוגה לשוליים. איך את מדברת אלי! אני מורה בכירה, ותיקה, לא גנבתי אף פרור! תחנקו עם האוכל שלכם!
ניסתה להתגנב למסדרון, אך התיק נתקע בשולחן. הידיות נקרעו והמטען התגלגל אל הרצפה.
התמונה הייתה חולמנית.
נקניקים גולשים לרצפה, שקית הדג נפתחת והשומן על נעל אלעד. עוגה מרוסקת מתגלגלת בנייר כסף. בקבוק הקוניאק מתנגש בכיסא, כמעט מתנפץ. גבינה מכסה הכול, סוכריות מפוזרות.
שתיקה רועמת במטבח. שומעים רק זמזום המקרר ונשימות כבדות של עליזה.
אלעד בוהה באוכל. מביט ברגלו הדג המעושן. בפניה של אמא שקרובה להתפוצץ. פניו משתנים מבוכה, הבנה, ואז בושה. כבדה ודביקה.
אמא? מצליח להוציא. זה מה?
עליזה מתיישרת, עוברת להתקפה.
אז מה?! עדיין מביטה ישירות. כן, לקחתי! לכם יש יותר מדי! תזרקו! אתם מיליונרים מדומים, לי יש פנסיה, בקושי אלפיים בחודש! את הפסטרמה ראיתי רק בתוכנית טלוויזיה! פעם אחת בחיים רוצה לאכול כמו בני אדם! גידלתי אותך! לא ישנתי לילות! ואתה… אתה קמצן כלפי אמא שלך?
רמה שותקת. מחכה לבעלה. הרגע האמיתי. בדרך כלל היה מגמגם: “קחי, אמא, לא אכפת לנו…”, רק שלא יהיה מריבה.
אלעד אוסף את הדג ומניחו על שולחן. הרים את הבקבוק.
אמא אמר בשקט. לא על הנקניק נדבר. אם היית מבקשת היינו אורזים הכל. תמיד. תמיד נותנים לך.
ומה אני, צריכה להתחנן?! לבקש?! צווחה שוב, מרגישה איבוד שליטה. אמא צריכה להתבייש? אתם אמורים להציע לבד! אגואיסטים!
לא ביקשת נד בראשו. לקחת. חיכית עד שרמה יצאה, ארזת הכול. כמו… כמו עכבר.
מה אתה אומר לי?! תפסה בלב. אוי, הלב שלי! תרופות! תהרגו אותי!
בלי דרמות, עליזה קולטת רמה. התרופה בכיס שמאל, ראיתי כשהורדת את המעיל.
עליזה עוצרת. הסצנה התיאטרלית התפוגגה.
אלעד רמה פונה. אסוף את כל מה שנפל, לתוך שקית.
למה? הוא שואל.
תן לה. שתקח. שלא תבוא לפה חודש.
עליזה פוערת פה, משתנקת.
אלעד אוסף הכול לשקית: דג, גבינה, עוגה מרוסקת. את הקוניאק משאיר.
זה אני שותה. חייב עכשיו.
מגיש את השקית.
קחי, אמא. תצאי. הזמנתי לך מונית בזמן הצעקות. תהיה פה בעוד שתיים.
אתם… מגרשים אותי? בגלל אוכל?
בגלל שקרים. ובגלל כבוד. לבית שלי ולאשתי.
עליזה לוקחת את השקית, עיניה דומעות בזעם.
לא אדרוך פה שוב! מסננת. תחנקו עם השולחנות שלכם! שהנקניק יישאר לכם בגרון!
רצה החוצה, נטרקת הדלת עד שהטיח מתפורר.
רמה נשפכת לכיסא, מכסה את פניה.
אלעד מוציא שני כוסות, מוזג קוניאק.
תשתה, צריך לך.
רמה מרימה ראש. בעלה מבוגר בעשר שנים פתאום. מתיישב מולה, אוחז ביד.
סלחי לי, רמתי.
על מה? לא ידעת.
שלא ראיתי עד עכשיו. שנתתי לה כך להתנהג. תמיד חשבתי: אמא, משונה, אבל טובה. עכשיו… מתבייש. כאילו אני גנבתי.
רמה לוגמת. הצריבה בקוניאק מביאה פורקן משונה.
תדע חייכה. הכנתי במיוחד נקניק וגבינה בשקית. להציע לה. הם במדף התחתון. לא הגיעה.
אלעד צוחק בהיסטריה.
באמת?
כן. חשבתי שתתלונן על העוני. רציתי להיות אנושית.
אי אפשר אנושיות כנראה שותה קוניאק. מחר אני מחליף מנעולים. יש לה מפתח, ביקשה לפני חצי שנה, “למקרה חירום.” לא רוצה להיכנס יום אחד הביתה ולגלות שהיא לקחה לנו את המסך, כי “לוורדה מהבניין יש יותר גדול.”
רמה מביטה בו בפליאה. לראשונה מאז החתונה הוא מדבר על עליה בלי התנצלות. המטעמים האבודים שברו את גב הסבלנות.
ומה נאכל מחר? שואלת הרמה, מביטה בשולחן הריק. היא לקחה כמעט הכול.
אלעד פותח את המקרר.
נשארה קופסה של קוויאר. ועוד ביצים והחלב. נאכל חביתת קוויאר. כמו נסיכים.
רמה מתגלגלת בצחוק. המתח משתחרר.
ויש לנו תפוחים רקובים, מזכירה. אפשר קומפוט.
ממש לא מעווה פניו. מחר זורק אותם. גם את החמוצים. מספיק לי עזרה הומניטרית.
הם יושבים עוד שעות ארוכות, מסיימים את הקוניאק, מדברים. על גבולות. על אהבה להורים שלא מתירה לדרוך. על כך שבית זה קודם כל זוג.
בבוקר רמה מתעוררת, ריח קפה באוויר. אלעד מבשל במטבח.
בוקר טוב מנשק את ראשה. חשבתי… נשאר לך בונוס?
קצת. למה?
ניסה לקפוץ לסוף שבוע לצפון? לאיזה צימר. או אולי לטייל בתל אביב, עם טלפונים סגורים.
ומה עם אמא? תצלצל לכולם ותתלונן שנעלבנו אותה.
שתצלצל. זו בחירה שלה. שלנו אחרת. החביתה מוכנה, בואי תאכלי.
רמה הביטה בצלחת חביתה זהובה עם קוויאר אדום. חשבה שזה אולי הארוחה הכי טעימה בחיים. לא בגלל היוקרה, אלא כי היא נקייה מרגשות אשמה.
עליזה באמת מתקשרת אחרי יומיים. אלעד מביט בטלפון, הופך אותו.
לא תענה? שואלת רמה.
לא. שתאכל נקניקים, תירגע. אולי בעוד חודש נדבר. עכשיו יש לי דברים דחופים לוקח את אשתי לסרט.
רמה מחייכת ומתחילה להתלבש. המקרר ריק, אבל הלב קל כל כך. זה שווה את כל המאכלים שבעולם.
