גיסתי בילתה את החופשה שלה בצימר יוקרתי בגליל, בזמן שאנחנו התעסקנו בשיפוץ הבית ששייך למשפחת בעלי, ועכשיו היא דורשת לגור בנוחות כמו מלכה.
הצעתי לה שנשקיע שתינו, אני והיא, כסף בשיפוץ הבית, אבל היא זרקה מבט קר ואמרה שאין לה צורך בזה. עכשיו, פתאום נופלת לה ההבנה שהיא רוצה לגור איתנו, כי החלק שלה התפורר ואין בו כמעט שום נוחות. לא אשמתי!
הבית עבר אל בעלי ואל אחותו אחרי שסבתא שלו נפטרה. היה זה בית ישן, נושן, עם קירות מאבן ירושלמית. החלטנו לשפץ ולחיות בו. לשני החלקים היו כניסות נפרדות, כך ששתי משפחות יכלו להתקיים בלי להפריע זו לזו, אבל החצר והמחסן היו משותפים. מספר החדרים, גם כן, היה שווה בשווה.
הירושה התחלקה כשכבר היינו נשואים. כל העניין עבר בשקט, בלי דרמות. חמותי מיד ויתרה על החלק שלה את חיי העיר לא היה לה עניין להמיר בכפר. אמרה לבנה וביתה: “תעשו מה שבא לכם”.
בעלי וגיסי הצליחו לחסוך כמה עשרות אלפי שקלים, ותיקנו את הגג והבסיס. היה ברור ששיפוץ יסודי דרוש, ותכננו להמשיך, אבל הגיסה בשם תמר התעצבנה. “אני לא מתכוונת להשקיע עוד שקל בבית שלך!” קבעה. גיסה השפיל עיניים ויצא; הוא לא אוהב לריב.
אני ובעלי רק רצינו מקום משלנו, אחרי שנים בדירת חדר בגבעתיים. הכפר היה קרוב לעיר, והייתה לנו מכונית כך שלא קשה להגיע למשרד. תמיד חלמנו על גינה ועל בית, אבל בניה חדשה הייתה בלתי אפשרית המחירים טירוף.
עבור תמר היה הבית רק מין וילה לנופש מקום לבוא אליו בקיץ, לעשות על האש, להשתזף ולהיעלם. “אל תסמכו עליי”, הודיעה מראש.
במשך ארבע שנים, השקענו את הנשמה בחלק שלנו. לקחנו הלוואה, עבדנו כמו משוגעים התקנו מקלחת, חימום, חשמל חדש, חלונות מבודדים, דורונט. העבודה לא נגמרה, אבל המשכנו כי היינו נחושים להגיע לחלום.
באותו זמן תמר טיילה בעולם. לא עניין אותה אבן שנופלת מהקיר בצד שלה. היא חיה בזוהר, בלי לדאוג ליום שאחרי. ואחרי שילדה בת, נועה, הכל השתנה. נגמרו החופשות, הכסף הצטמצם. פתאום צץ לה בחזרה רעיון הבית.
להתקע עם תינוק בחדר סגור דחק אותה לחשוב על הבית הרחב שבכפר, עם דשא ירוק לילדים לרוץ בו. בעודי ובעלי כבר עברנו לגור בבית, והשכרנו את הדירה הקטנה שיש לנו. החצי שלה כבר היה שבור, בלי חימום, טיח מתקלף. היא הגיעה ליממה עם בנה הקטן, ותיק ועלים שנושרים מאחוריה, וביקשה להיכנס אלינו “רק לשבוע”. בלית ברירה הסכמתי.
הבן שלה, עידו, הפך מהר מאוד את הבית לקרקס סוער. תמר הייתה חסרת בלמים, התנהגה כאילו הבית כולו שלה, בלי התחשבות. אני, שעבדתי מהבית, פשוט לא הצלחתי להתרכז ובסוף עברתי לישון אצל חברה מהעבודה, שדווקא שמחה לשמוע שמישהו ישמור לה על הדירה בזמן נסיעתה.
חודש עבר עד ששבתי הביתה. קודם הייתי אצל אותה חברה, אחר כך המטפלת של אימי חלתה ונאלצתי לסעוד אותה. תמר פשוט נעלמה מזיכרוני; הייתי בטוחה שעזבה מזמן.
כשהגעתי סוף סוף, הופתעתי לגלות אותה שם. הסתובבה בבית כאילו מדובר בסוויטה פרטית. שאלתי מתי היא מתכוונת ללכת.
“לאן אלך? יש לי ילד קטן, וכאן הכי נעים”, ענתה תמר בחוצפה.
“מחר את חוזרת לעיר”, עניתי.
“אני לא רוצה לחזור”, התחכמה.
“אם לא טרחת אפילו לנקות אחרי ארבעה שבועות, זה לא חדר במלון. תלכי לבית שלך, והחצי שלך מחכה לך מעבר לחומה.”
“תראי באיזה זכות את מעיפה אותי זה גם הבית שלי!” התעקשה.
“בדיוק. הבית שלך בצד שלך, תלכי לשם.”
תמר ניסתה להסית את בעלי נגדי, אך הוא גם הבין שנמאס. היא נעלבה ונסעה. באותו הערב, קיבלתי טלפון מחמותי:
“לא היה לך זכות להרחיק אותה, הבית שלה!”
“בדיוק,” ענה בעלי בעצמו, “החצי שלה פנוי, שתלך לשם.”
“אבל איך אפשר לגור שם עם תינוק, בלי חימום, עם שירותים בחוץ? הייתם צריכים לדאוג!”.
בעלי, מתפרץ כהר געש, שפך הכל: “הצעתי לה לעשות שיפוץ יחד, היה עולה הרבה פחות. לא רצתה. למה עכשיו כולכם עלינו?”
הצענו לתמר אופציה אחרת שתקנה מאיתנו את החצי שלנו, או שתמכור לנו את שלה. היא ביקשה מחיר בשמים, כמו וילה בסביון. לא הסכמנו.
ועכשיו הכול התהפך. חמותי נעלבת, תמר עושה צרות, ומדי פעם מגיעה לביקורי בזק, עושה רעש, מלכלכת, שוברת איזה מדף בחצר.
התחלנו לבנות גדר, מהחומה ועד הסוף לא עוד פשרות. זה מה שתמר רצתה, ובחלום העקום הזה, הכל מופרד וכל אחד בחלקו, כאילו שדה חצי חי חצי מת.
