הגעתי לביקור, התגעגעתי אלייך, אבל הילדים? מרגישים לי כמו זרים לגמרי.
את יודעת איך זה הורים תמיד דואגים לילדים שלהם, אבל לפעמים, כשאנחנו מסתכלים עליהם כשכבר גדלו, יש רגעים של אכזבה. אז בואי אספר לך מה קרה לי עם הבנות שלי.
סיפור של אמא אחת, רונה קוראים לי.
יש לי שלושה ילדים שגידלתי באהבה בירושלים. כולם כבר בוגרים הבן הבכור, איל, עובד בהייטק בלונדון, התחתן שם עם ישראלית אחרת ויש להם שני ילדים מושלמים שאני רואה רק בתמונות. לקראת כל חג אני מקבלת גלויות ותמונות וואטסאפ, הכול מסודר לי באלבום דיגיטלי, נזכרת ומתרגשת כל פעם מחדש.
“למה שלא תבוא לביקור? נמצא סוף סוף זמן להכיר את הנכדים וגם את כלתנו,” אני תמיד כותבת לו.
הבת האמצעית, טליה, נשואה לקצין בצה״ל, הם כל הזמן עוברים מבסיס לבסיס, מגדלים ילדה חמודה. כל פעם טליה מתקשרת בין המעבר הזה לבסיס ההוא, לפעמים קופצים לקפה בשבת בבוקר, אני מרגישה שלפחות בחרה בן זוג טוב ויש לה יציבות.
הבת הקטנה, נעמה, קצת פחות מסודרת בחיים הייתה נשואה, נולד לה בן, אבל בעלה עזב אותה אחרי חמש שנים. היא לקחה את העצה שלי, עזבה את מושב בצפון ועברה לתל אביב, להתחיל חיים חדשים. מצאה עבודה כתופרת במפעל קטן, לקחה את הבן שלה איתה, שוכרת דירה קטנה בדרום העיר.
החלטתי לנסוע לבקר אותה.
“דוד, תסתדר שבוע לבד?” שאלתי את בעלי. “נראה לי אני צריכה לעשות סיבוב אצל נעמה, לראות מה שלומה.”
דוד, האיש הכי מתוק שיש, הסיע אותי לתחנה המרכזית בירושלים, דאג לסחוב לי את כל השקיות היה לי חשוב לפנק את נעמה במשהו מהבית. הרכבת לקחה לי שעות, אבל לא היה אכפת לי רק המחשבה שאפגוש אותה ואת הנכד עשו לי מצב רוח טוב. עברו כבר שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו פנים מול פנים.
כשהגעתי לתחנה בתל אביב, התקשרתי. “אמא, למה לא שלחת הודעה לפני? אני בעבודה כרגע. רק בערב אוכל לאסוף אותך,” נעמה אמרה.
“סתם רציתי להפתיע אותך!” עניתי לה, קצת בלחץ. “את בטוחה שזה בסדר שתחכי לי עד הערב?” היא אמרה שכן. בפועל חיכיתי כמה שעות בתחתית התחנה וסוף סוף תפסתי מונית לדירה שלה.
כשפתחתי את הדלת הנכד פתח לי עמרי, גובה של מטר תשעים, כולו מזכיר לי את דוד כשהיה בגילו.
“היי, מתוק שלי!” חיבקתי אותו חזק.
“נו, מספיק,” הוא מנסה לשחרר את עצמו.
“תגידי, למה הגעת עכשיו? הייתי צריכה להספיק לסדר פה קצת,” נעמה המותשת רוטנת.
“הלכתי מוקדם מהעבודה, התחלתי להרתיח מרק ולהכין שניצלים…”
בדיוק אז דוד שלח הודעה, דאג לדעת שהכל בסדר. הרגעתי אותו שכולם פה בסדר, שנעמה הכינה לנו ארוחה ויושבים לאכול.
יושבים לאכול, נעמה שואלת תוך כדי שמגישה את הצלחות: “את רוצה שניצל אחד או שניים?” אני הייתי מתה לאכול שלושה, אבל שתקתי “שימי לי שניים, ואחר כך נראה אם אני רעבה.”
על השולחן חמישה שניצלים, מרק דלוח זה “הארוחה החגיגית” שהכינה לי הבת שלי.
תוך כדי אני קולטת: כנראה קצת קשה להם עם הכסף, הראש שלי כבר מתכנן איך לעזור. אבל בין ביס לביס, נעמה שואלת ישר “מתי את חוזרת לירושלים?”
האמת, נעלבתי. עניתי לה שאם לא נוח לה, אז אפשר גם מחר אין לי בעיה.
וככה כל היום למחרת אני תקועה לבד בבית, בערב כל אחד מסתגר בחדר שלו עמרי טס לשכנה לראות משחק, נעמה נפגשת עם חברות. נותרתי לבד, מחכה שיתפנו לי קצת תשומת לב.
אחרי יומיים כאלה הרגשתי שאני לא שייכת לשם, שאני בעצם אפילו קצת נטל. התחלתי לארוז בשקט, ואז שמעתי את עמרי שואל את נעמה: “מתי דודה שלי באה? קבענו לראות משחק ביחד.”
“כשסבתא תלך,” היא עונה לו בחצי חיוך, חצי נמאס.
ארזתי מיד את השקית וחזרתי לירושלים בלי להיפרד.
דוד אשכרה יצא לקראתי כשהגעתי התברר שתוך כל הדאגה והאהבה שילדינו נתנו להם במשך השנים, עכשיו דווקא אנחנו אלה שממש לא חסרים להם… הלב נשבר.
