לא הייתי בודד. סיפור פשוט
הבוקר של חורף ירושלמי מאוחר התחיל לאט. מנקי הרחובות גרפו בשלג ברעש מהחצר הגדולה למטה.
דלת הכניסה נטרקה שוב ושוב כששכנים מיהרו לעבודה שלהם ועברו החוצה.
החתול שלי, פיני, ישב על אדן החלון של הקומה השישית והביט מלמעלה על כל המתרחש.
בחיים הקודמים שלו, פיני היה רואה חשבון שכל עניינו התמקד בכסף, לא הייתה לו מחשבה מעבר לאותם שקלים.
ועכשיו, הוא כבר מבין שיש דברים חשובים יותר בחיים.
היום הוא יודע שאין שום דבר יקר יותר ממבט חם, מאהבה של מישהו שאתה סומך עליו, ומקורת גג בטוחה. כל השאר כבר יסתדר.
פיני הסתכל לאחור על הספה הישנה ישנה סבתא דבורה, שמצאה אותו והביאה אותו הביתה.
פיני קפץ מהחלון, ונשכב לה ליד הראש, על קצה הכרית. הוא נצמד בפרווה הרכה והחמימה לראשה.
הוא יודע כל בוקר סבתא דבורה סובלת מהראש, והוא משתדל לעזור כפי שהוא יכול.
“פיניק, אתה באמת רופא קטן,” פתחה את עיניה בשקט אחרי רגע ארוך. “הקלת לי על הכאב שוב, חמוד שלי, תודה, איך אתה עושה את זה, אה?”
פיני רק הזיז את כפתו בחוסר אכפתיות, כאילו אומר מה הבעיה, בשבילי זה כלום.
אבל אז, מהמסדרון, נשמע נהימת קנאה. זה היה בונדי, הכלב.
בונדי, חבר ותיק ואמין של סבתא דבורה כבר שנים.
תמיד כששמע צעדים זרים בחדר מדרגות – נבח בקול כדי להראות שסבתא נמצאת תחת הגנה.
ולכן, הוא תמיד הרגיש שהוא האחראי בבית.
“מה הוא היה בגלגול קודם? אולי קצין משטרה, אולי מנהל עבודה,” חשב פיני כשהביט בבונדי, “כל כך רועש. אבל שיהיה, לפחות מרגישים איתו יותר בטוח”.
“אה, אתם הגיבורים שלי, מה הייתי עושה בלעדיכם,” מלמלה סבתא דבורה תוך כדי התרוממות מהספה. “רגע, אכין לכם משהו טעים ואחר כך נצא קצת החוצה.”
ואם השבוע תיכנס קצבת הזקנה נקנה גם עוף.
המילה “עוף” עוררה שמחה כללית.
החתול התחיל ללוש ברגליו את הספה, תוך כדי גרגור חזק ודחיקת ראשו הגדול בידיה העדינות של סבתא.
“נו, קושקוש, שובב, מבין כל מילה,” חייכה דבורה בחיבה. בונדי נבח בקצרה, כאילו אומר שגם הוא הבין, ודחף את אפו הרטוב בברכיה.
“נו, באמת, כמה חום יש בלב כשהם איתי בבית, הלב פחות בודד והמקום מרגיש חי,” חשבה דבורה בליבה בחיוך קטן.
“ומה יהיה אחרי שאעזוב את העולם הזה? לך תדע… מדברים הרבה, אף אחד לא יודע באמת.
הייתי שמחה להיות חתולה, ושיקחו אותי אנשים טובים. כלבה – זה שדורש יותר, אני שקטה מדי לנביחות. אבל חתולה הייתי יכולה להיות, חתולה עדינה וטובה. רק שיקבלו אותי אנשים עם לב, זה כל מה שאני רוצה”.
“שטויות… איפה אני, מה עובר לי בראש בזקנה הזאת,” התעוררה דבורה ממחשבותיה.
היא לא שמה לב שפיני קרץ לשפמו והביט בבונדי בגאווה.
היא רוצה להיות חתולה, לא כלבה.
פיני למד בינתיים לקרוא מחשבות, וזה כבר בהחלט בונוס רציני לחתול.
בסוף היום, כשיש אהבה וחמלה אף אחד לא באמת לבד. זאת המסקנה שלי.
