“אני לא רוצה להיות אמא! אני רוצה לצאת מהבית!” – כך אמרה לי הבת שלי. בתי נכנסה להריון בגיל 15 והסתירה זאת במשך חודשים. אני ובעלי גילינו כשהייתה כבר בחודש החמישי, והפלה לא הייתה אופציה מבחינתנו. מעולם לא גילינו מי האבא – היא טענה שפגשה אותו שלושה חודשים בלבד ואף לא ידעה בן כמה הוא. היינו המומים מהבשורה, והבנו כמה זה יהיה קשה לכולנו. היא טענה שהיא רוצה להיות אמא, אבל ידעתי שאין לה מושג מה זה באמת אומר. ארבעה חודשים אחרי, היא ילדה בן בריא וחזק בלידה קשה. לקח לה חודשים להתאושש, ואני עזבתי את העבודה כדי לעזור לה ולטפל בנכד. אבל כשהשתקמה, לא רצתה אפילו להתקרב לילד. לא קמה אליו בלילה, וביום לא טיפלה בו. ניסיתי הכול – והבת שלי צעקה עליי: “את אוהבת אותו – תאמצי אותו! אני אהיה בשבילו אחות. אני לא רוצה להיות אמא, אני רוצה לבלות עם חברות, לצאת למסיבות – רוצה ליהנות מהחיים!” חשבתי שאולי היא בדיכאון אחרי הלידה, אבל היא פשוט לא אהבה את הילד. בסוף, קיבלתי עם בעלי את המשמורת על הנכד. הבת שלי החלה להשתולל, לא שמעה לנו, יצאה בלילות וחזרה בבוקר מבלי לטפל בילד. כך חיינו כמה שנים – והנכד גדל והפך לילד שמח ואינטליגנטי. פתאום, כשהוא רץ לחבק את אמא שלו בכל פעם שהיא חוזרת הביתה, לבה נפתח והיא הפכה לאמא נהדרת: מבלה איתו כל דקה, מחבקת ומנשקת, ואומרת: “אני מאושרת שיש לי בן – הוא היקר לי בעולם! אף פעם לא אוותר עליו!” אנחנו, אני ובעלי, סוף סוף מאושרים שהגיעה שלווה למשפחה שלנו.

אני לא רוצה להיות אמא! אני רוצה לצאת מהבית! כך אמרה לי בתי.

בתי נכנסה להריון כשהייתה בת חמש עשרה. היא הסתירה את זה מאיתנו במשך זמן רב. אני ואשתי גילינו על כך רק כשהייתה כבר בחודש החמישי. כמובן שהפלה לא הייתה אופציה מבחינתנו.

מעולם לא גילינו מיהו אב הילד. בתי אמרה שהם יצאו יחד רק שלושה חודשים ואז נפרדו. היא אפילו לא ידעה בדיוק בן כמה היה.
אולי בן שבע עשרה, אולי שמונה עשרה. או שאולי תשע עשרה כך ענתה.

ברור שאנחנו, ההורים, היינו מזועזעים כשהבנו שביתנו בהריון. ידענו שזה יהיה אתגר גדול לכולנו. ובנוסף לכך, בתי כל הזמן אמרה שהיא רוצה ילד, שהיא רוצה להיות אמא. ידעתי שהיא עוד לא מבינה מה באמת כרוך בכך.

ארבעה חודשים מאוחר יותר היא ילדה בן מדהים: בריא וחזק. רק שהלידה הייתה קשה מאוד, והיא בעצמה לקחה כמעט ארבעה חודשים להשתקם. כמובן, היא לא הייתה מצליחה להתמודד לבד, אז עזבתי את עבודתי וטיפלתי בה ובנכדי.

לאחר שבתי חזרה לעצמה, היא כבר לא רצתה להתקרב לילד. בלילות ישנה, וביום סירבה לטפל בו. עשיתי כל שביכולתי. דיברתי, התחננתי, ניסיתי להסביר, וגם כעסתי עליה. ואז היא אמרה לי:

אני רואה שאתה אוהב אותו. אז פשוט תאמץ אותו! אני אהיה בשבילו אחות. אני לא רוצה להיות אמא, אני רוצה לצאת עם חברות, לבלות במסיבות! אני רוצה ליהנות!

חשבתי שאולי זו דיכאון אחרי לידה. אבל התברר שלא. פשוט, היא לא הרגישה כלפיו כלום.

בסוף החלטנו, אני ואשתי, שאנחנו חייבים להסדיר את העניינים וקיבלנו משמורת על הנכד. הבת שלי הפכה ממש בלתי צפויה. לא הקשיבה לנו בכלל. הייתה יוצאת בלילה, חוזרת בבוקר מוקדם, ולא השקיעה בתינוקה בכלל.

כך חיינו כמה שנים. כבר almost התייאשנו ממצב שישתנה. הנכד גדל והתחזק. תוך שנתיים הנכד השתנה מאוד: גדל, למד ללכת ולדבר. הוא ילד שמח ומלא חיים.

הוא מאוד שמח כשהבת שלי חוזרת הביתה: רץ אליה, מחבק ומספר לה סיפורים. ואז הסתבר שליבה של בתי נמס: היא הפכה לאמא נהדרת. עכשיו את כל זמנה הפנוי היא מקדישה לבנה. מחבקת ומנשקת אותו כל הזמן. ולרוב אומרת:
כמה אני מאושרת שיש לי בן! הוא הדבר הכי יקר לי בעולם! לא אתן אותו לאף אחד!

אני ואשתי מאוד שמחים, שסוף סוף הגיע השקט והשלווה לביתנו.